דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים כפו על דייגים לנטוש את סירתם ולשחות בבגדים תחתונים לספינת חיל הים, רפיח, ינואר 2007

איסמאעיל בסלה, דייג

איסמאעיל בסלה, דייג

בשנת 2000 התחלתי לעבוד כדייג בים של רפיח יחד עם אבא שלי, ועם שלושת האחים שלי, ועם הדייג איימן עלי אל-ג'בור.

יש לי סירה קטנה מצוידת במנוע ואני נוהג לדוג בים של רפיח.

ביום שני, 1.1.2007, בסביבות השעה 16:00 בערב, נכנסתי לים עם אחי סמיר ועם איימן אל-ג'בור, כדי לדוג דגים מסוג ר'וזלאן. הפלגנו במשך כחצי שעה בערך למרחק של שני קילומטרים בערך מהחוף ואז עצרנו. פרשנו את הרשתות, חיכינו בערך שעה ולאחר מכן משכנו את הרשתות לסירה וסיימנו את העבודה.

התנעתי את המנוע של הסירה כדי לשוט חזרה לחוף ופתאום ראיתי ספינת מלחמה ישראלית מתקרבת אלינו. הספינה הישראלית נעצרה במרחק של שלושים מטרים מאיתנו וירתה באוויר. התעלמתי ממנה והמשכתי לשוט לכיוון החוף. הישראלים ירו שוב, והפעם הירי פגע ליד הסירה שלי. אחד החיילים הורה לנו ברמקול לעצור את הסירה ולעמוד בחלק הקדמי שלה. אני, סמיר ואיימן עמדנו בקדמת הסירה ואז הקפטן של הסירה הישראלית הורה לנו להרים ידיים ושאל מי האחראי. אמרתי שאני האחראי ואז הוא הורה לי לשוט אחרי הסירה הישראלית לכיוון דרום מערב.

שטנו למרחק של שישה וחצי קילומטרים בערך ואז הקפטן הורה לי לעצור ולדומם מנוע. הוא הורה לי לשלוף את שני צינורות הבנזין שמחברים את מיכל הבנזין למנוע ולשים אותם על הסירה. אחרי שעשיתי מה שהוא אמר הוא הורה לי להוריד את הבגדים. נשארתי בתחתונים.

היה קר מאד והיתה רוח חזקה. אף אחד לא יכול לסבול קור כזה כשהוא בלי בגדים.

הקפטן הורה לי לקחת מסמיר ומאיימן את היתרי הדייג שלהם ולשחות לכיוון הספינה הישראלית שהייתה במרחק של עשרים מטרים בערך מהסירה שלי. התחלתי לשחות ביד אחת, כי ביד השנייה החזקתי את ההיתרים. בזמן ששחיתי הספינה הישראלית כל הזמן התרחקה, עד שהייתה במרחק של מאה מטרים לפחות מהסירה שלי. לא הייתי לי ברירה אלא להמשיך לשחות, ביד אחת.

איסמאעיל בסלה ליד סירתו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 3.1.07.
איסמאעיל בסלה ליד סירתו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 3.1.07./>

אמרתי לקפטן "חראם עליק! התעייפתי", והוא אמר לי לשתוק. אחרי שהגעתי לסירה הישראלית, החיילים הורידו לי סולם ומשכו אותי לסיפון. הם דחפו אותי בכוח על לוח ברזל מחוספס שהחיילים עומדים עליו כדי לא להחליק מהסיפון. אחד החיילים כיסה את עיניי וכבל את ידיי ורגליי מאחור. הוא סחב אותי למרחק של עשרה מטרים בערך על הברזל המחוספס ואז הוא הורה לי לשבת על אחד התותחים שמחוברים לסיפון של הספינה. אחד החיילים כיסה אותי בשמיכה.

הספינה הפליגה במהירות רבה והשמיכה עפה. מרוב מהירות הגוף שלי התנדנד חזק מצד לצד ואחד החיילים תפס אותי כדי שלא אפול לים. חייל אחר שאל אותי אם אני רוצה לאכול ואמרתי לו שלא. עוד חייל הביא לי כוס תה, החזיק את הראש שלי והשקה אותי.

כשהספינה עצרה שני חיילים הרימו אותי בידיים שלהם והורידו אותי לקרקע. הם הסירו את הכיסוי מהעיניים שלי ושיחררו את הידיים והרגליים שלי. החיילים הכניסו אותי לאיזה משרד, ואחד מהם לקח ממני טביעות אצבעות ואז שוב כיסה לי את העיניים. הם לקחו אותי לחדר ממוזג ושם שוב הסירו את הכיסוי מהעיניים שלי. החיילים הביאו לי מכנסיים, חולצה וז'קט בצבע ירוק. התלבשתי, ואז הורו לי לשבת על הרצפה של החדר.

אחרי כמה דקות הגיעו קצין ורופא. הרופא בדק אותי ואחרי שהוא סיים שוב כיסו לי את העיניים ונשארתי יושב על הרצפה עשרים דקות בערך. אחר כך העבירו אותי לחדר אחר. אחד החיילים הסיר את הכיסוי מהעיניים שלי ומצאתי את עצמי יושב מול קצין בלבוש אזרחי, שאמר לי שקוראים לו אבו כרים.

הקצין הזה שאל אותי אם אני מכיר מבריחים ואמרתי לו שלא, ואז הוא שאל אותי איפה הסירה שלי. הוא אמר שאם לא אדבר הוא יעניש אותי ולא יחזירו לי אותה. שתקתי. אחר-כך הקצין הורה לאחד החיילים להוציא אותי מהחדר. החייל כיסה את העיניים שלי והוביל אותי לחדר שבו הייתי קודם. כשהגענו לחדר הוא הסיר את הכיסוי ושאל אותי אם אני רוצה לאכול. עניתי לו שלא. החייל הביא לי קופסת שוקו ושתיתי. אחר כך אחד החיילים כיסה שוב את העיניים שלי וקשר את הידיים שלי. ישבתי וחיכיתי במשך חצי שעה בערך ואז כמה חיילים לקחו אותי לג'יפ צבאי. ניסיתי להזיז את הכיסוי מהעיניים כדי לראות איפה אני ואז ראיתי בגי'פ את סמיר ואיימן.

שאלתי את סמיר אם הוא יודע מה קרה לסירה שלנו והוא אמר שהחיילים ייקחו אותנו אליה ונשוט בה בחזרה לחוף של רפיח. הג'יפ הסיע אותנו לספינה הישראלית. עלינו לספינה ואז הורידו לנו את הכיסוי מהעיניים. הפלגנו במשך שעה בערך ואז עצרנו בערך במרחק של חמישים מטרים מהסירה שלנו. זה היה בערך במרחק של 15 קילומטרים מהחוף המערבי של דיר אל-בלח.

החיילים הורו לנו לעמוד בחזית הסירה ולפשוט את הבגדים שנתנו לנו קודם. נשארנו בתחתונים. שני חיילים החזיקו אותי ואמרו לי שהם זורקים אותי לים. הם ספרו עד שלוש וזרקו אותי למים. שחיתי לסירה ועליתי עליה. אמרתי לאחד החיילים שאין לי בנזין במיכל, אבל הוא אמר לי לשתוק. חיכיתי לסמיר ולאיימן וכשהם הגיעו לסירה ישבנו וחיכינו שתעבור סירת דייגים כדי שייתנו לנו בנזין.

חיכינו שם מחמש לפנות בוקר ועד שלוש אחר הצהריים, ואז עבר על ידינו דייג ונתן לנו כמה ליטרים של בנזין, ושטנו לחוף של רפיח.

זה היה אחד הימים הנוראים ביותר בחיים שלי. בסך הכל רציתי להתפרנס. הדייג זה מקור הפרנסה היחיד שלי.

איסמאעיל ג'מאל מוחמד בסלה, בן 21, הוא דייג, תושב רפיח שברצועת עזה. את עדותו גבה מוחמד סבאח, בחוף הים של רפיח, ב-3.1.07.
/>