דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיים בלתי אפשריים בשכונת תל-רומיידה בחברון, דצמבר 2006

בהיג'ה שרבאתי, אם לשישה

אני חיה עם בעלי ועם ששת הילדים שלנו בתל רומיידה. בדירה שלנו יש שלושה חדרים, שירותים ומטבח. הדירה נמצאת בתוך בית גדול, והדירה של השכנים, האני אל-עזה ואשתו, צמודה לשלנו. עברנו לגור בבית הזה בשנת 1998, אחרי שבעל הבית הקשיש, מחמוד א-סאחב, עזב את הבית והציע אותו לשוכרים בחינם במשך שנתיים. לפני כן גרנו בבית קטן ליד בית הספר קורטובה ברחוב השוהדא. בעלי, ואיל שרבאתי, עובד בתחנת הדלק "חסונה" בחברון ומרוויח 1,100 שקל בחודש.

כשעברנו לגור בדירה, בעל הבית והשכנים אמרו לנו שאחרי הטבח במערת המכפלה חיילים השתלטו על הגג באופן זמני. בשנת 1999 מתנחל מתל רומיידה נדקר והצבא הטיל עוצר. בלילה של האירוע שמעתי אנשים על הגג ובבוקר ראיתי שהצבא הקים שם נקודת תצפית. מאז ועד היום עמדת התצפית נמצאת על הגג. הם בנו חדר וסולם מברזל. בדרך כלל יש שם שני חיילים לאורך כל היום והלילה.

החיים שלנו לא קלים. הרבה משפחות נאלצו לעזוב את האזור הזה בגלל התקפות של מתנחלים ופעולות של הצבא הישראלי. אנחנו לא יכולים לעזוב את הבית כי אנחנו עניים. המשכורת של בעלי בקושי מספיקה לצרכים הבסיסיים של המשפחה שלנו. מדי פעם אני חושבת לעזוב את הבית בגלל הלחץ והמתח, אבל שכר הדירה באזור בטוח בחברון הוא לפחות 1,500 דינר ירדני לשנה. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לסבול את החיים הקשים האלה.

בתחילת האינתיפאדה הצבא הישראלי אסר עלינו להשתמש בכניסה הראשית לבית שלנו. גם נאסר על מכוניות לנסוע באזור. נאלצנו להשתמש בכניסה אחרת וללכת בין עצים, בתים ושדות כדי להגיע לדרך הסלולה. נאלצנו גם ללכת ברגל בדרך תלולה עד למחסום באב א-זאוויה, מרחק של יותר משלוש מאות מטר. השכנים שלנו, בני המשפחות אל-עזה, אבו הייכל ועוד סובלים מאותן בעיות נגישות.

בגלל נקודת התצפית של הצבא, החצר של הבית שלנו הפכה למזבלה. החיילים אוכלים וזורקים את שאריות האוכל שלהם על הרצפה מסביב לבית. הם גם משתינים על הגג. לפני שלוש שנים הבת הקטנה שלי, אבראר, יצאה מהבית וניתז על הראש שלה שתן של אחד החיילים. היא נכנסה הביתה ובכתה. עד היום היא לא שוכחת את המקרה הזה.

החיילים צועקים, קופצים, רצים ולפעמים גם משחקים. הצעקות שלהם והתנועה שלהם מפריעים לנו מאוד, בעיקר בלילה. לפעמים אנחנו לא מצליחים לישון ולפעמים אנחנו מתעוררים בגלל הרעש שלהם ובגלל נביחות של כלבים שהם מעלים לגג. הרעש מתחיל בדרך כלל בשעה אחת אחרי חצות ונמשך עד הבוקר.

יום אחד בקיץ שעבר, בסביבות שמונה בערב, היינו בבית ושמענו פיצוצים על הגג ומסביב לבית. פחדנו והילדים נבהלו. חשבנו שזאת פעולה צבאית. כולנו נכנסנו לחדר אחד ולא הצלחנו לישון. אחרי חצות הרעש פסק. בבוקר יצאתי לחצר כדי לבדוק מה קרה, ראיתי פיסות נייר מפוזרות והבנתי שהחיילים הפעילו זיקוקים.

החיילים מאפשרים למתנחלים לעלות לגג. ילדים של המתנחלים זורקים משם אבנים וחול, ולפעמים הם יורקים. זה קורה בדרך כלל בשבתות וחגים, ובגלל זה בימים האלה אני לא תולה כביסה מול הבית. כבר כמה פעמים הכביסה התלכלכה בגלל חול ולכלוך שהם זרקו מהגג. פעם אחת, כשהם זרקו עלינו אבנים וחול, יצאתי מהבית ודיברתי על זה עם החיילים. אחד מהחיילים אמר לי "ילדים". הבן שלי, חוסאם, בן ה -12 היה לידי. אמרתי לחייל "גם זה ילד, אבל אם הוא יזרוק אבנים, אתה תירה בו". החייל ענה "אני לא עושה את זה".

החיילים לא רק מאפשרים לילדים של המתנחלים להפריע לנו, הם גם מבצעים את ההוראות של המתנחלים. יום אחד, לפני עיד אל-פיטר האחרון [החג המוסלמי המסיים את חודש הרמדאן], הפסיק אצלנו זרם המים. אני חושבת שהמתנחלים פגעו בצינור בכוונה, אבל אני לא בטוחה. החיילים לא נתנו לפועלים לבוא ולתקן את הבעיה במשך ארבעה ימים, ורק אחר כך הסכימו. הפועלים הגיעו בשעות הבוקר ושוטרי משמר הגבול ליוו אותם. חוסאם עזר לפועלים. הוא נתן להם תה ועוגות ופתח להם את הדלת הראשית, בגלל שהצינור עובר שם. כנראה שמתנחלים ראו שהוא פתח את הדלת, שנאסר עלינו לפתוח אותה, והתקשרו להגיד לצבא. בסביבות שבע בערב הגיעו לבית שישה חיילים וגם החיילים מהגג ושאלו על חוסאם. הם הוציאו אותו מהמקלחת והוא התלבש מהר. כשהם ראו שהוא רק ילד הם עזבו אותו. הם הוציאו את כולנו מהבית וערכו חיפוש ארוך, פתחו חדר נעול שהיו בו חפצים של בעל הבית שלנו וחיטטו בחפצים שלו. כשהם גמרו את החיפוש הם החרימו את המפתח של הדלת הראשית. התקשרתי למשטרה הישראלית ואל TIPH [כוח המשקיפים הבינלאומי], ובלילה החיילים החזירו לי את המפתח.

לפני שלושה שבועות, ביום חמישי בערב, הייתה בבית הפסקת חשמל. החיילים לא הרשו לפועלים לבוא לתקן את התקלה ולא היה לנו חשמל עד יום ראשון בצהריים.

בשבת "חיי שרה" [אירוע ציבורי שמתנחלי חברון מקיימים אחת לשנה] החיילים הרשו לילדים לצאת לבית הספר ולנו המבוגרים אמרו שאנחנו יכולים להישאר סגורים בבית או לצאת מהבית ולחזור אליו רק אחרי שמונה בערב. בשנה שעברה בחג הזה הילדים נאלצו לחכות במחסום באב א-זאוויה עד שמונה בערב, ורק אז הרשו להם לחזור הביתה.

ביום שבת אחד בשנת 2005 מתנחלים שברו בבית שלנו חלונות. יצאתי לחצר כדי לדבר עם החיילים שנמצאים על הגג ואחד מהם צחק. אחד מילדי המתנחלים זרק עליי אבן, והיא פגעה לי בראש. אחר כך הגיעו עשרה חיילים. רופא צבאי בדק אותי, הגיש לי עזרה ראשונה ואמר לי ללכת לבית החולים. שוטרים הגיעו וביקשו ממני לתת עדות. הלכתי לתחנת המשטרה והגשתי תלונה. החייל שצחק היה גם בתחנה. אחר כך הלכתי לבית החולים ושם תפרו את הפצע.

בעיד אל-אדחא [חג הקורבן המוסלמי] בשנה שעברה קרובי משפחה שלי הגיעו לביקור. החיילים הרשו להם להיכנס דרך הכניסה הראשית, שסגורה בדרך כלל. אחר כך, גיסים שלי הגיעו מהדרך השנייה ושני החיילים שהיו על הגג הורו להם לחזור ולבוא דרך הכניסה הראשית. אחרי זה הילדים שלי הבינו שמותר לנו להשתמש בכניסה הראשית, ולכן כשהם חזרו מהמכולת הם באו דרך הכניסה הזאת. בדרך חיכתה להם קבוצה גדולה של מתנחלים. הם תקפו אותם והכו את הבת שלי, אסלאם, בת העשר. הלכתי לשני החיילים שהיו הגג כדי להתלונן על מה שקרה. אחד מהם אמר שאסור לנו להשתמש בכניסה הראשית ושאני צריכה לסגור את הדלת. אמרתי לו שהוא הרשה לצאת מהדלת הזאת. הוא לא ענה ורק אמר לי שוב לסגור את הדלת.

חלק מהחיילים תוקפים אותנו בעצמם. בחורף שעבר חייל שהיה על הגג פרץ בצחוק היסטרי והשליך עליי חול ואבנים כשהייתי מול הבית. הוא דיבר אליי בעברית ואמר מילים שלא הבנתי. בעלי מבין עברית היטב והוא אמר שהחייל קילל אותי.

לפעמים יש גם חיילים נחמדים שמדברים עם הילדים, משחקים איתם ונותנים להם שוקולד וממתקים. יום אחד אמרתי לילדים שלא ייקחו שוקולד ושאני חוששת מזה. החייל נהיה עצוב ואמר שהוא עושה את זה כי הוא מתגעגע לילדים שלו שהשאיר בבית. למרות הכול, אנחנו מנסים להתנהג אל החיילים בצורה נעימה.

בחודש מאי השנה ילד של מתנחלים, בערך בן תשע, עמד מול הבית. הוא התחיל לקטוף שסק מהעץ שלנו ולזרוק את הפרי על האדמה. כשראיתי מה הוא עשה ביקשתי מחוסאם לקטוף כמה פירות, לשים אותם בשקית ולתת לילד. חוסאם קטף שסק ונתן לילד. הילד לקח את השקית והלך. אחרי שעה הוא חזר וביקש עוד פירות, וחוסאם שוב נתן לו שקית. אחר כך הוא לא חזר. ראיתי שהוא מנסה להתקרב אלינו ורוצה להודות לנו. אחרי היום ההוא הוא לא בא אלינו יותר.

אני יכולה לכתוב ספר שלם על התוקפנות של המתנחלים ועל המעשים של החיילים. הגשנו כבר עשרות תלונות למשטרת ישראל, אבל שום דבר לא השתנה. אני לא מאמינה יותר בתלונות. אנחנו מנסים להתרגל למצב כי אין לנו ברירה.

בהיג'ה סובוח סעד שרבאתי, בת 47, היא אם לשישה ותושבת תל-רומיידה שבעיר חברון. את עדותה גבה מוסא אבו השהש, בביתה, ב-30.12.2006.