דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

משפחה נאלצה לעזוב את ביתה באזור H-2 בחברון בגלל אלימות מתנחלים והתנכלות הצבא

נעימה אחמד, בת 55

נעימה אחמד

אני גרה עם בעלי וחמישה מהילדים שלי בבית שכור בראס א-ג'ורה באזור 1- H . אנחנו משלמים שכר דירה בגובה אלף ושלוש מאות דינרים ירדניים לשנה. שתיים מהבנות שלי לומדות באוניברסיטה. הבן שלי פיראס, בן ה-23, למד הנדסה מכאנית ועכשיו הוא מובטל. בשאר, בן 26, הוא מהנדס מחשבים. הוא התחיל לעבוד לא מזמן. תייסיר, בן 18, לומד בבית ספר. בעלי עובד כשומר באל-חרם אל-איבראהימי [מערת המכפלה] ומרוויח 900 שקל בחודש במסגרת תוכנית האבטלה. יש לי בן שלומד בארצות הברית ועובד שם, ועוד בן, עבד א-רזאק שהוא נשוי וגר בבית משלו.

בסוף חודש מאי בשנת 2006 עברנו לגור בבית הנוכחי שלנו. לפני כן שכרנו בית בעיר העתיקה בחברון באזור H-2 ושילמנו שכר דירה בגובה 280 דינרים ירדניים לשנה. הבית הקודם שלנו קרוב לכניסה להתנחלות אברהם אבינו, מול המשרדים של הווקף. עד תחילת האינתיפאדה גרו בבניין שש משפחות. אנחנו גרנו בקומה הרביעית של הבניין.

גרנו שם עשרים ושתיים שנה. ילדתי שם שלושה ילדים והילדים האחרים שלי גדלו שם. היו בעיות כשגרנו שם בגלל שהצבא הישראלי השתמש בגג שלנו כנקודת תצפית ובגלל הקרבה של המתנחלים, אבל למרות זאת החיים שלנו היו סבירים. הילדים הגדולים ואני ידענו להסתדר עם המצב. פעם אחת מתנחלים הכו את עבד א-רזאק ואחר כך הכניסו אותו לכלא באשמה שתפרו לו המתנחלים. בשאר נעצר כשהיה בן 16 בגלל סכסוך שהיה בינו לבין אחד החיילים.

כשהאינתיפאדה הנוכחית התחילה המצב התדרדר. התקיפות מצד המתנחלים והחיילים התרבו. הצבא החמיר את ההגבלות באזור. כל יום המתנחלים יידו אבנים על החלונות שלנו. הם נהגו להשחית את מוני החשמל, לשפוך אשפה בכניסה לבית ולהכות את הבנים שלנו. הם ניסו לפרוץ לבית ולתקוף אותנו יותר מפעם אחת. הם תקפו אותנו כמעט כל יום. חוץ מזה, הצבא הטיל עוצר במשך שבועות ארוכים וירה על בתים פלסטיניים באופן שרירותי. מהירי נהרסו מיכלי המים שלנו.

בקיץ של שנת 2001 נאלצנו לעזוב את הבית. לא יכולנו לסבול יותר את התקיפות והקשיים. שכרנו בית באזור אל-כאווז ב-1,400 דינר לשנה. גרנו בבית הזה שמונה חודשים ואחר כך חזרנו לבית בעיר העתיקה בגלל שבעלי הפסיק לעבוד והיינו במצב כלכלי קשה מאוד. גילינו שבזמן שלא היינו בבית מתנחלים פרצו אליו, גנבו חפצים והשחיתו את כל מה שנשאר בו. הגשתי תלונה במשטרת ישראל. גרנו בבית למרות שהמתנחלים המשיכו לתקוף אותנו ולמרות העוצר. אחר כך האזור הוכרז שטח צבאי סגור. היה מחסום בכניסה לבית ונתנו לנו לעבור דרכו רק עם תעודת זהות. אחרי כל תקיפה נגד ישראלים התנקמו בנו והטילו עוצר חמור. הבנים והבנות שלי שלמדו בבית ספר נאלצו לעבור לגור אצל הסבא שלהם באזור 1- H כדי שיוכלו להמשיך ללמוד.

לפני שלוש שנים, הבת שלי הנאא', היום בת 21, הייתה צריכה להיבחן במבחנים הסופיים של התיכון. ביום שבו נערך המבחן באנגלית חיילים חסמו את הדרך ואמרו שאסור לה ללכת. התווכחתי עם החיילים יותר משעה ובסוף הצלחתי לשכנע אותם להרשות לה לצאת מהבית כדי ללכת לבית הספר. היא הגיעה לבית הספר בערך שעה אחרי שהמבחן התחיל. היא נכשלה בו.

לא נשאר כמעט אף אחד בשכונה, נשארו רק שתי משפחות חוץ מאיתנו. רוב השכנים עזבו לאזור H-1 . חיינו בבידוד, כמו בכלא. למרות הסבל לא יכולנו לעזוב את הבית, בגלל המצב הכלכלי הקשה שלנו. אחר כך המתנחלים השתלטו על הבניין של הווקף [מאוחר יותר פונו המתנחלים מבניין זה, בצו בית משפט, וכיום הוא סגור]. הם הציתו את הבתים שננטשו בשכונה. המצב הלך והחמיר והצבא הגביר את ההגבלות והפיקוח. הרגשתי שאני על סף התמוטטות נפשית. המתנחלים התחילו לעלות לגג הבית של הווקף ולזרוק עלינו אבנים. הרגשנו מבודדים יותר מתמיד. פחדנו והרגשנו שאנחנו במצב מסוכן ושהכול מסתבך עוד יותר. היה כבר בלתי אפשרי להמשיך לחיות בבית.

בסוף חודש מאי בשנת 2006 החלטנו בכאב לעזוב את הבית. שכרנו בית חדש בראס א-ג'ורה באזור 1- H . העזיבה לא הייתה קלה. נאלצנו לסחוב רהיטים על הכתפיים דרך המחסום ודרך דלת ברזל מסתובבת. לא הרשו לאף אחד לעזור לנו ולפי החוק אסור להכניס משאית להובלות. סחבנו את החפצים ואת הרהיטים שלנו דרך השוק, מרחק של שלוש מאות מטרים בערך. לקח לנו שלושה ימים להעביר הכול.

החיים שלנו בבית הזה הרבה יותר קלים. אין יותר פחדים או דאגות. אני מרגישה שהילדים שלי בטוחים. גם אני מרגישה חופשייה. מגיעים אלינו אורחים שלא ביקרו אותנו הרבה שנים. בבית ההוא כדי שאורחים יבואו היינו צריכים לתאם את זה מראש. היום אני עושה קניות בקלות, בלי חיפוש ובלי עיכוב. המכונית מגיעה עד הכניסה לבית. הכול יותר נוח.

סיפורי התוקפנות של המתנחלים והצבא נגמרו. ביטחון זה הכי חשוב. אני מרגישה שאלוהים עשה לי חסד בזה שהוא הרחיק אותי מהאזור ההוא, למרות שאני מתגעגעת לבית הישן. חייתי שם חצי מהחיים שלי. כל הזיכרונות שלנו משם. פעם אחת הלכתי לבית עם הבנות שלי. הן עמדו מול הבית ובכו.

אני מתפללת לאלוהים שייתן לנו לחזור לשם, אבל איך זה יקרה כשהמתנחלים עדיין שם? החיים שם היום בלתי-אפשריים. עדיף לחיות באוהל מאשר לחיות בבית שמוקף בצבא ובמתנחלים.

נעימה מוחמד נעים נעמאן סייד אחמד, בת 52, נשואה ואם לשבעה, היא עקרת בית ותושבת חברון. את עדותה גבה מוסא אבו השהש, בבית העדה, ב-18.12.06.