דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים היכו את שאדי מחמוד במישור ראמין, זרקו עליו ביצים והשחיתו את מכוניתו, אוגוסט 2006

שאדי מחמוד, סוחר

שאדי מחמוד

אני במקור מהכפר עג'ה שבאזור ג'נין. עבדתי כמה זמן באל-עיזרייה ושיניתי את הכתובת שלי לשם, בגלל המצב בדרכים ובמחסומים. כיום אני סוחר בביצים ובחומרי ניקוי. אני מוכר מוצרים לחנויות באל-עיזרייה, ונוסע שלוש או ארבע פעמים בשבוע מעג'ה לאל-עיזרייה. בגלל המספר הגדול של המחסומים בדרך, אני יוצא בשעות הבוקר המוקדמות ונוסע בדרכים עוקפות. גם כי הביצים יכולות להתקלקל בחום וגם כדי להספיק להגיע בזמן לשווקים שנפתחים מוקדם בבוקר.

ביום רביעי, 23.8.06, יצאתי מהבית בסביבות 2:30 בלילה ונסעתי דרומה בכביש ג'נין-שכם. הגעתי לאזור סהל ראמין בסביבות 3:00 והאזור היה ריק ממכוניות. כשהייתי ליד המבנה שקוראים לו "מועדון העיר", חמישה חיילים הופיעו מולי וכיוונו את הרובים שלהם אל המכונית שלי. היו להם פנסים מחוברים לרובים. החיילים הורו לי בצעקות לכבות את האורות ולעצור. עצרתי מיד. אחד מהם צעק עלי לרדת מהמכונית, להרים את הבגדים ולתת לו את תעודת הזהות שלי. הוא דיבר בעיקר בעברית. ירדתי מהמכונית והרמתי את הבגדים. אחד החיילים לקח את תעודת הזהות שלי ושאל לאן אני נוסע ומאיפה באתי. אמרתי שאני חוזר לבית שלי באל-עיזרייה, אבל הוא צעק ושאל למה אני נוסע בדרך הזאת ולא בדרך הראשית, דרך המחסומים. אני לא מבין עברית כל-כך טוב אבל הצלחתי להבין מה הוא אומר מההקשר. אמרתי להם שאני נוסע בדרך שבדרך כלל נוסעים בה ושאני מכיר את הדרך הזאת היטב. החיילים כנראה לא אהבו את התשובה שלי כי הם התחילו לבעוט בי ולהכות אותי עם קתות הרובים שלהם.

אחרי כמה דקות, אחד מהם שאל אותי: "אתה רוצה למות או שנשבור את הביצים על הראש שלך?". אמרתי לו שאני לא רוצה למות. הוא הורה לי לשבת על הברכיים ולהפנות את הפנים שלי למכונית. התיישבתי כמו שהוא אמר ושני חיילים לקחו קרטונים והתחילו לזרוק עלי ביצים. הביצים נשברו על הראש שלי ונשפכו לי על הגוף. החיילים צחקו וצעקו, זרקו עלי ביצים וקיללו אותי. הקללה הכי עדינה שהם אמרו הייתה "כל הערבים ערסים". הם גם קיללו את המשפחה שלי. אחרי רבע שעה בערך, אחד החיילים אמר לי שוב: "אתה רוצה למות? או שנעשה לך פנצ'ר בצמיגים?" אמרתי לו שאני לא רוצה למות ושאם הוא רוצה לשרוף את המכונית, שישרוף.

אחר כך, הוא הורה לי לעלות למכונית, להתניע אותה ולהדליק אורות. עשיתי מה שהוא אמר והוא הורה לי לנסוע קדימה ואחורה. כשנסעתי, יצא האוויר מהצמיגים. החיילים התקרבו, וידאו שהצמיגים שלי בלי אוויר והורו לי לרדת מהמכונית ולשבת לידה. כשירדתי, ראיתי שיש מסמרים ליד הצמיגים. החיילים הניחו אותם כנראה. אחר כך החיילים לקחו עוד ביצים וזרקו אותן עלי. חיילים אחרים נכנסו לתוך המכונית והשחיתו אותה. הם קרעו מיכלים של שמפו ושפכו חומרי ניקוי. נשארתי ככה עם החיילים במשך יותר משעתיים. בשלב מסוים, אחד החיילים עמד לידי והשתין, והשתן שלו ניתז עלי.

אחרי כמעט שעתיים, החיילים עזבו אותי ועברו להתעסק עם מכונית אחרת שהגיעה למקום. הלכתי לבדוק את המכונית וראיתי שהחיילים הרסו את מוט ההילוכים, את הידית של האיתות, את כיסוי הפלסטיק של ההגה ואת תא הכפפות. בנוסף, הם השחיתו בערך שלושים מיכלים של שמפו.

אחרי כמה זמן, החיילים חזרו אלי, לקחו מגב מהאוטו שלי והכריחו אותי לנקות את הכביש עם המגב. אחד מהם אמר לי שהביצים מסריחות על הכביש. אחר כך, הוא אמר לי לנקות את המכונית מהביצים, וחייל אחר התיז עלי מטהר אוויר, בגלל הריח הלא טוב. בסוף, החיילים החזירו לי את התעודה וכשניסיתי לקחת אותה ביד, החייל אמר: "לא, קח אותה בפה". לקחתי את התעודה בין השיניים וכשרציתי לקחת אותה ביד ולשים בכיס, החייל אמר לי להשאיר אותה בפה. החזקתי את התעודה בפה שלי בערך 30-20 דקות, עד שהחיילים עזבו, בסביבות 5:30. הם הלכו ברגל לכיוון התנחלות שבי שומרון. התקשרתי לכמה חברים ואחד מהם בא והביא ארבעה צמיגים. החלפתי את הצמיגים והחבר שלי גרר את המכונית. אי אפשר היה לנהוג בה, כי החיילים הרסו את ההילוכים.

הגעתי הביתה קצת אחרי 9:00. המצב הנפשי והגופני שלי היה רע. הבגדים שלי היו מלוכלכים ומגעילים, הייתי מותש וכאב לי מאד מהמכות. נכנסתי הביתה והתקלחתי אבל הגוף שלי עדיין כאב. התמונות של החיילים והדברים שהם אמרו לי עולים לי לראש כל הזמן.



שאדי ריאד מחמוד מחמוד, בן 30, נשוי ואב לשניים, הוא סוחר ותושב עג'ה שבמחוז ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב, בכפר עג'ה, ב-23.8.06.