דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים היכו את נהג המונית ראאיד סלאחאת ואת נוסעיו במישור ראמין, אוגוסט 2006

ראאיד סלאחאת, נהג מונית

ראאיד סלאחאת

אני בן 26, עובד כנהג מונית וגר באל-באד'אן. אני נשוי ויש לי שני ילדים.

ביום ראשון, 13.8.06, יצאתי מהבית בסביבות 2:00 לפנות בוקר. הסעתי עשרה פועלים לרמאללה. בדרך כלל אנחנו יוצאים מאוחר בלילה, כדי שהפועלים יספיקו להגיע לעבודה שלהם מוקדם בבוקר, לפני שהחיילים מציבים מחסומי פתע בדרכים. בשעות האלה, המחסומים סגורים ואנחנו נוסעים בדרכים עוקפות. באותו לילה, עקפנו את מחסום מספר 17 ונסענו בדרך עפר שנקראת סהל ראמין. היא ליד הכפר ראמין והנסיעה בה לוקחת עשרים דקות או חצי שעה.

בערך שעה אחרי שיצאתי מהבית, באמצע הדרך בסהל ראמין, נתקלנו בחיילים והם כיוונו אלינו את הרובים שלהם. באותו רגע, ראיתי חמישה אנשים שוכבים על האדמה ושני חיילים בועטים בהם. עצרתי ומיד אחד החיילים בא אלי. הוא שאל אותי בעברית למה באתי מפה ובמקביל, הוא נתן לי מכה עם קת הרובה שלו על הראש ועוד אגרוף באותו מקום. החייל פתח את הדלת, תפס את הצווארון של החולצה שלי וגרר אותי מחוץ למונית. הוא דחף אותי על המונית והורה לי לתת לו את תעודת הזהות שלי. מסרתי לו את התעודה והוא אמר בעברית: "למה באת מפה". אמרתי לו שהמחסום סגור ואין דרך אחרת לעבור. הוא אמר: "אתה לא יודע שאסור לעבור בדרך הזאת" ועניתי לו: "אלה פועלים שצריכים להגיע מוקדם לעבודה שלהם". הוא בעט בי ברגל והלך.

באותו רגע, החיילים הורו ליתר הנוסעים לרדת מהמונית. החייל הראשון, זה שהיכה אותי, הורה לנוסעים לשכב על הבטן והם נשכבו במרחק של עשרה מטרים בערך מהנוסעים של המונית שנתפסה קודם. אחד החיילים אמר לנוסעים של המונית הראשונה להצטרף לנוסעים שנסעו איתי. הנוסעים זחלו על הבטן והתקרבו אחד לשני. רעדתי מרוב פחד. לא ידעתי מה יקרה לנו. הייתה לי סחרחורת מהמכות בראש. אחד החיילים עמד ליד הנוסעים וכיוון אליהם את הרובה שלו ושני חיילים אחרים הלכו למונית שלי. החייל שהיכה אותי ראה שאני משפשף את רגל שמאל ושאל אותי מה יש לי. אמרתי לו שהרגל כואבת לי והוא בעט בי כמה פעמים ברגל. אז אמרתי לו שהרגל לא כואבת לי והוא עזב אותי.

אחר כך, החייל הזה חזר, תפס אותי בצווארון של החולצה והוביל אותי לקצה השני של המונית.

היה שם כיסא ישן קטן, והחייל התיישב עליו. אני לא יודע מאיפה הוא הביא את הכיסא. הוא הורה לי לכרוע מולו על הבהונות ושאל אותי עוד פעם למה באתי בדרך הזאת. אמרתי לו שאני לא מכיר דרך אחרת. הוא נתן לי סטירה ושאל: "אתה לא יודע שאסור לעבור בדרך הזאת?". רציתי לענות לו אבל הוא נתן לי עוד סטירה. בכל פעם שהוא שאל אותי משהו הוא נתן לי סטירה או בעט בי בשוקיים. מהמקום שהייתי ראיתי שאחד החיילים הלך על הגב של הנוסעים ששכבו על האדמה. אחד הנוסעים נאנח והחייל דרך לו על הגב יותר זמן. החייל הלך וחזר על גבם של הנוסעים כמה פעמים.

חייל אחר ערך חיפוש במונית והביא בקבוק מים קרים שהבאתי מהבית לנסיעה. החייל שפך את המים על הראש שלי. המים היו קרים ורעדתי. אני כבר לא יודע אם רעדתי מפחד או מהקור. האזור הזה הוא מישורי וקר שם מאוד בלילה. השיער והבגדים שלי נרטבו ושני החיילים צחקו. חייל אחר ערך חיפוש בחלק האחורי של המונית, שבו יושבים הנוסעים. הוא זרק את החפצים שלהם על האדמה ליד המונית. היו שם אוכל, בגדים וחפצים אישיים, כי הפועלים נשארים ברמאללה במהלך השבוע. בכל פעם שאחד הנוסעים ניסה לדבר, החיילים צעקו עליו. לפעמים החייל הראשון זרק על הנוסעים שדיברו משהו מהחפצים שהם זרקו מהמונית, כמו עגבנייה או קצף גילוח וכאלה.

אחר כך, החייל הראשון שם עגבנייה על הראש שלי ואמר: "עכשיו אני אפגע בה. אל תזוזו". הוא הרים את הרובה שלו וכיוון אותו לעגבנייה, ממרחק של שני מטר ממני, והתחיל לספור. כשהוא הגיע לשלוש הפלתי את עצמי על האדמה כי לא יכולתי לעמוד בזה. חשבתי שהוא הולך לירות לי בראש. החייל לא ירה אבל הוא והחייל שהביא את המים בעטו בי והיכו אותי בקתות הרובים שלהם ובידיים בכל הגוף. הם היכו אותי חמש דקות בערך ואז החייל הראשון אמר לי: "לך מפה. תעשה כמוהם". הצטרפתי לנוסעים האחרים. המשכנו לשכב שם ושוב, בכל פעם שמישהו דיבר, החיילים זרקו עליו משהו. אחד החיילים זרק נקניק על נוסע אחד שרצה לדבר איתי, ואמר שאם הוא ישמע קול מאיתנו, הוא יכה את כולנו.

אחרי עשר דקות בערך, ראיתי שלושה חיילים הולכים במהירות לכיוון שממנו באנו, וראיתי אור של מכונית. הבנתי שהם תפסו עוד מכונית. שמעתי גם צעקות ודיבורים, אבל לא הבנתי מה קורה כי החיילים היו רחוקים מאתנו ועצים חסמו לי את טווח הראייה. אחר כך, החייל שהיכה אותי בא אלינו עם תעודת הזהות שלי. הוא מסר אותה לאחד הנוסעים ואמר לנו "לכו מפה מהר". לא האמנו שהוא שחרר אותנו. החיילים החזיקו אותנו שם למשך יותר משעה.

הנוסעים החזירו את הדברים שלהם בחזרה למונית ואני אספתי את הציוד של המונית שהחיילים זרקו. הנהג של המונית הראשונה לא הצליח להתניע את המונית. כנראה החיילים הרסו אותה. כל תכולת המונית הייתה בחוץ וראיתי את הנוסעים דוחפים אותה. אני לא יודע מה קרה איתם, כי עזבתי את המקום והמשכתי לנסוע לכיוון רמאללה. דאגתי לנוסעים והיה לי חשוב שהם יגיעו לרמאללה ולא יאחרו לעבודה. הסעתי אותם וחזרתי הביתה. הגעתי לשם בסביבות 7:30.

כל הזמן חשבתי על איך אני אכנס לישון, כי הייתה לי סחרחורת חזקה וכאבים ברגל שמאל. במהלך היום הכאב התחזק ולא הרגשתי יותר טוב. כאב לי כל הגוף ונשארתי בבית ארבעה ימים ולא עבדתי. לקחתי משככי כאבים. אני עדיין זוכר את אותו חייל מנוול ששם את העגבנייה על הראש שלי והיכה אותי. בכל פעם שאני נזכר בו אני מקבל צמרמורת. הוא הבהיל אותי נורא באותו רגע אבל אני לא זוכר את הפנים שלו, כי היה לילה ולא יכולתי לשים לב לתווי הפנים.

ראאיד חאפז קאסם סלאחאת, בן 26 ונשוי, הוא נהג מונית, תושב אל-באד'אן שבמחוז שכם. את עדותו גבתה סלמה א-דיבעי בחניון המוניות בעסירה א-שמאלייה ב-20.8.06.