דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים ירו למוות בעיטאף זלט, בת 43, בסלון ביתה בטול-כרם, 1.5.06

אחלאם זלט, אחות

המשפחה שלי היתה בת שבע נפשות, אבא שלי, אמא שלי המנוחה, והאחים והאחיות שלי. אנחנו גרים בשכונת ד'נאבה, בקומה השנייה של בית שכור בן שתי קומות. בדירה השנייה שבקומה שלנו גרים עבד א-רחמאן אל-מסרי ואשתו ראודה פחמאווי. אין להם ילדים. בקומה הראשונה יש דירה אחת ריקה, ודירה ששופצה לפני שלושה חודשים, והושכרה לצעיר שרצה להתחתן ולגור בה. מאז שהוא נכנס לגור בה, הוא נעדר רוב הזמן מהבית. לא ראינו אותו, ואנחנו לא יודעים מה שמו.

ביום ראשון, 30.4.06, המשפחה של ארוסי הזמינה אותי ואת כל המשפחה שלי לבקר אותם למחרת, יום ב' 1.5.06, בכפר חג'ה. כדי שאוכל ללכת רעננה החלפתי משמרות עם אחת החברות שלי לעבודה בבית-החולים "א-זכאת" בטול-כרם, כדי לעבוד משתיים אחר-הצהריים עד תשע בערב, במקום המשמרת המקורית שלי מתשע בערב ועד תשע בבוקר.

סיימתי את העבודה שלי בבית החולים בשעה 21:00 וחזרתי הביתה. ההורים שלי ושתי האחיות שלי היו בבית. אחי מוחמד לא היה בבית, הוא היה אצל דודה שלי באל-פארעה. בשעה 23:00 בלילה הלכנו כולנו לישון. ב-04:30 לפנות בוקר התעוררתי בבהלה מפיצוצים של רימוני הלם ברחוב, קרוב לבית שלי. גם שאר בני המשפחה התעוררו. הסתכלתי דרך החלון, וראיתי ג'יפים של הצבא חונים במרחק של כ-50 מטרים מהבית של השכנים שלנו, משפחת עות'מאן. שמענו את החיילים קוראים ברמקולים לדיירי הבית לצאת לרחוב, בלי נשק. חשבנו שהפנייה מכוונת לשכנים שלנו, משפחת עות'מאן, כי יש להם בנים צעירים.

אחלאם זלט בבית-החולים אל-מקאסד בירושלים. צילום: כרים ג'ובראן, בצלם.

אחלאם זלט בבית-החולים אל-מקאסד בירושלים. צילום: כרים ג'ובראן, בצלם.

אמא הלכה לדירה שממול ודפקה על הדלת כדי לשאול מה קורה. עבד א-רחמאן ואשתו היו ערים גם כן. הם באו לדירה שלנו. ישבנו כולנו בסלון שפתוח אל המטבח. המטבח פונה לבית של משפחת עות'מאן. אמא שלי ישבה מול החלון של המטבח, אבא שלי מימינה ולידו השכן שלנו. אני ישבתי משמאל לאמא שלי, ולידי ישבו אנסאם וראודה. הקריאות לדיירים לצאת מהבית נמשכו. אנחנו המשכנו לשבת ולא הבנו למה הם לא יוצאים.

ישבנו ככה עד השעה 05:15 בערך, וכל הזמן שמענו את הקריאות ברמקולים ואת פיצוץ רימוני ההלם. בשעה חמש , שמענו בחוץ קולות של ירי. פתאום שמעתי זכוכית מתנפצת וראיתי שיורים לחלון המטבח שלנו, ואז אבדתי את התחושה ביד שמאל שלי, שנפלה על החזה שלי. ניסיתי להתרחק, ואז הרגשתי שנפגעתי גם ברגל ימין. נפלתי על הרצפה והתחלתי לצעוק, כמו כל מי שהיה בבית. הירי נפסק אחרי דקה בערך. אחת האחיות שלי קמה והדליקה את האורות, ואז ראיתי את אמא שלי יושבת במקומה. במצח שלה, מעל עין ימין הייתה פגיעה קשה. היא הייתה ברגעים האחרונים של חייה. השכן שלנו, עבד א-רחמאן, שכב על הרצפה. מאוחר יותר התברר לי שהוא התעלף [האיש חולה סוכרת. ש.ס.]. אבא שלי והאחיות שלי יצאו לרחוב בצעקות. נשארתי שוכבת על הרצפה. אחרי עשר דקות בערך, אבא חזר, הרים אותי והושיב אותי על כיסא ויחד עם השכנה שלנו הוא הוציא אותי לרחוב. ברחוב ראיתי הרבה ג'יפים צבאיים.

במרחק של יותר מ-50 מטרים, ראיתי אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני. אבא שלי ניסה לדבר עם החיילים כדי שיתנו לאמבולנס להתקרב ולקחת אותי, אבל החיילים סירבו. אבא שלי הרים אותי שוב, בעזרת אחותי, והם לקחו אותי לאמבולנס, שהסיע אותי לבית החולים הממשלתי בטול-כרם. בבית החולים עברתי צילומי רנטגן וקיבלתי עזרה ראשונה. משם העבירו אותי לבית-החולים "א-זכאת". ב"א-זכאת" עשו לי בדיקות נוספות והחליטו להעביר אותי לבית החולים "רפידיה" בשכם. נפצעתי מקליע שחדר לירך ימין וגרם לריסוק העצמות. שלושה קליעים נוספים פגעו ביד שמאל שלי. נותחתי בירך וביד, ואחר-כך העבירו אותי אל בית-החולים "אל-מקאסד" בירושלים, כי אני צריכה לעבור עוד כמה ניתוחים בירך וביד.

אחלאם יוסף מחמוד זלט, בת 22, היא אחות בבית-החולים "א-זכאת" ותושבת טול-כרם. את עדותה גבה כרים ג'ובראן ב-4.5.02 בבית החולים "אל-מקאסד", ירושלים.