דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים עצרו נער בן 17 בדרכו הביתה מבית הספר והיכו אותו קשות, אזור חברון, פברואר 2006

פארס עווידאת, בן 17

פארס עווידאת, בן 17

אני גר עם ההורים שלי ושבעת האחים והאחיות שלי בכפר שויוח' אל-ערוב שנמצא מדרום למחנה הפליטים אל-ערוב. אבא שלי פועל ועכשיו הוא מובטל. אני לומד בכיתה י"ב בבית ספר תיכון בבית אומר. אני נוסע כל יום לבית הספר וחזרה במונית עם חברים ללימודים.

ביום חמישי, 2.2.06, בסביבות 11:00, יצאתי מבית הספר ונסעתי במונית לכניסה לבית אומר. רציתי לקחת משם מונית אחרת למחנה הפליטים אל-ערוב. משם אני ממשיך ברגל הביתה. ירדתי מהמונית בכניסה לבית אומר והספקתי ללכת רק שני צעדים כשהגיע אלי ג'יפ צבאי ועצר מול המונית. שלושה חיילים ירדו מהג'יפ ורצו לעבר המונית. בהתחלה חשבתי שהם מחפשים את הנהג, אבל פתאום שניים מהם תפסו אותי וסובבו את הידיים שלי אחורה. הם קשרו לי את הידיים באזיקים מפלסטיק וזרקו אותי על האדמה. חייל אחד כיסה לי את העיניים. החיילים לא אמרו לי כלום ולא הבנתי מה קורה.

אחר כך, החיילים תפסו אותי מתחת לזרועות, הרימו אותי, הכניסו אותי לג'יפ ודחפו אותי לפינה שלו. חייל אחד ישב לידי, תפס לי את העורף ביד אחת וביד השנייה נתן לי אגרופים בראש ובפנים. הג'יפ התחיל לנסוע ובמהלך הנסיעה, החייל כל הזמן תפס את הצוואר שלי ונתן לי אגרופים. צעקתי מרוב כאבים והקאתי עוד לפני שעצרנו. כל כך כאב לי שאני אפילו לא יכול להעריך כמה נסענו. כשהג'יפ עצר, החיילים הוציאו אותי ונפלתי על האדמה. הם גררו אותי על הרצפה למרחק של חמישים מטרים בערך והכניסו אותי לחדר. נראה לי שהיינו בקריית ארבע. בדרך, אחד החיילים לקח את הארנק שלי מהכיס. היו שם תעודת זהות וכמה שקלים.

החייל הושיב אותי והוריד לי את הכיסוי מהעיניים. ראיתי מולי בחדר שלושה חיילים במדים. אחד מהם דיבר ערבית טובה ואני חושב שהוא ערבי. החייל הזה אמר לי שזרקתי אבנים ושאל מי זרק אבנים ביחד אתי. עניתי לו שלא זרקתי אבנים ושהחיילים ראו שירדתי מהמונית. הוא לא השתכנע ונתן לי סטירה. הוא היה בלונדיני, גבוה, עם עור בהיר ומבנה גוף בינוני ונראה בן עשרים ומשהו. שני החיילים האחרים היו גבוהים וחבשו קסדות. אחד מהם תפס אותי בכתף והשני תפס אותי ברגליים. הם זרקו אותי בכוח על השולחן שהיה בחדר. נפלתי על הפינה של השולחן ואז על הרצפה. השולחן נפל עליי. התחלתי להקיא שוב.

החייל שדיבר ערבית לא ויתר. הוא שאל אותי אם אני לא רוצה לדבר. עניתי לו שאני לא זרקתי אבנים. הוא הצמיד אותי לרצפה כשהידיים שלי עדיין קשורות מאחור, התיישב על החזה שלי והתחיל לתת לי אגרופים בפנים. אחר כך, הוא נעמד ושני החיילים האחרים התחילו לדרוך לי על החזה וללחוץ. זה נמשך חצי שעה בערך ואני בכיתי וצעקתי. גם האזיקים הכאיבו לי וירד לי דם מהפה. החיילים העמידו אותי והחייל שדיבר בערבית צילם אותי במצלמה שחורה. שני החיילים האחרים החזיקו אותי בזרועות והחייל שדיבר ערבית הביא נייר מודפס בעברית והורה לי לחתום. בהתחלה סירבתי לחתום. אחד החיילים שהחזיקו אותי תפס את החולצה שלי מלפנים ונתן לי אגרופים בפנים ובחזה. החייל שדיבר ערבית הביא עט ואמר לי: "תחתום". אמרתי לו: "איך אני אחתום אם הידיים שלי קשורות?". החייל שם את העט בין האצבעות של יד ימין שלי. החזקתי את העט בקצות האצבעות ואחד החיילים סובב אותי לשולחן. כשהצלחתי לקרב את העט לנייר, החייל אמר לי בערבית: "תקשקש!". עשיתי קשקוש במקום שהחייל סימן והוא כיסה לי שוב את העיניים. החיילים לקחו אותי לג'יפ צבאי.

התחלנו לנסוע והחיילים הורידו אותי בכניסה להתנחלות כרמי צור, צפונית לחלחול. שני חיילים ירדו מהג'יפ, אחד מהם חתך לי את האזיקים והשני הוציא את תעודת הזהות שלי. החייל שחתך את האזיקים משך את התעודה מהיד של החייל השני והיא נקרעה. הוא זרק אותה לרצפה. החיילים עלו לג'יפ ונסעו לכיוון אל-ערוב. השעה הייתה 16:30 בערך. תוך כמה שניות איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. הייתי מטושטש מאוד ואחרי כמה דקות, הגיעה מונית מכיוון חברון. הנהג עצר, הוריד את הנוסעות שלו, הרים אותי והושיב אותי במושב האחורי. הוא שאל אם אני רוצה להגיע לבית החולים ואמרתי לו שקודם אני רוצה להגיע הביתה. הוא הסיע אותי לכניסה של מחנה אל-ערוב. חברים שלי הגיעו לשם ואחד מהם קרא לדוד שלי, עבד אל-פתאח, בן חמישים. הוא הגיע עם המכונית שלו והסיע אותי הביתה.

אימא שלי שמה תחבושות קרות על הפנים שלי. היו לי סימנים כחולים בכל מיני מקומות בגוף. מאוחר יותר, אבא שלי הגיע ולקח אותי במכונית למרפאה של אונרוו"א. משם העבירו אותי לבית החולים עאליה בחברון. עשו לי צילומי רנטגן לחזה ולרגליים. יש לי הרבה חבלות בגוף. בערב חזרתי הביתה ולמחרת נשארתי במיטה. ביום ראשון הלכתי לבית הספר אבל לא הייתי מסוגל להישאר אז חזרתי הביתה בבוקר. מאז האירוע קשה לי לישון ויש לי פריחה. בתקיפה איבדתי את הילקוט שלי ואני לא יודע מי לקח אותו.

פארס כאמל סאלם עווידאת, בן 17, הוא תלמיד י"ב ותושב הכפר שויוח' אל-ערוב שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש, בבית הספר בכפר בית אומר, ב-26.2.06.