דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים ירו למוות בנער פלסטיני בעת שניסה להסתנן לישראל לצורך עבודה, ח'אן-יונס, נובמבר 2005

 

Thumbnail
מוחמד א-שאער, בן דודו של ההרוג

אני בן למשפחה גדולה מאוד, בת 14 נפשות. אבא שלי נסע לחו"ל לחפש עבודה כי לא היתה לו פה שום פרנסה. הוא מבקר אותנו בעזה פעם בשנה למשך חודש, אבל הוא לא שולח לנו כסף ולא דואג לנו בכלל. אני והאחים הגדולים שלי עזבנו את בית הספר והתחלנו לעבוד בחקלאות אבל הרווחנו מעט מאוד והמצב של המשפחה שלנו קשה מאוד.

בגלל שהרווחתי כל-כך מעט מהעבודה בחקלאות הלכתי בספטמבר 2005 לעזה וחיפשתי שם עבודה. מצאתי עבודה בבית קפה שעל חוף הים, באזור מחנה א-שאטי בעזה. עבדתי שם רק חודש וחמישה ימים כי קיבלתי שכר יומי של עשרים ש"ח, ועשרה ש"ח מתוכם הוצאתי על נסיעות מהבית לעבודה ובחזרה. עזבתי את העבודה הזאת וחיפשתי עבודה יותר טובה. זה היה אחרי עיד אל-פיטר האחרון. חיפשתי ולא מצאתי. בבית הקפה שעבדתי בו עבד גם בן דוד שלי, בילאל ואקד א-שאער, ועזבנו את העבודה ביחד. המצב הכלכלי של המשפחה של בילאל דומה מאוד לשלי.

בגלל המצב של המשפחות שלנו, החלטנו, אני ובילאל לנסות להסתנן לישראל ולחפש שם עבודה. ביום שבת, 12.11.05, נפגשתי עם בילאל בבית שלו באזור אל-בטן א-סמין, בדרום ח'אן-יונס, בערך ב-13:00. ישבנו שם איזה שעתיים וחצי כדי לתכנן איך להסתנן לישראל דרך הגבול. בערך ב-16:00 לקחנו מונית ונסענו לכפר ח'וזאעה, שממזרח לח'אן יונס. ירדנו מהמונית במרכז הכפר והלכנו לכיוון מזרח, לגבול עם ישראל. בערך בשעה 16:30 הגענו לנקודה הכי קרובה לגבול והכי פחות מסוכנת שם. היינו במרחק של 700 מטר ממערב לקו הגבול בערך. התחבאנו בתוך מטע זיתים והתחלנו לעקוב אחרי התנועה של הניידות והג'יפים הצבאיים הישראליים לאורך הגבול.

עקבנו אחרי התנועה של הצבא עד 21:00, ואז התנועה של הג'יפים והניידות הפסיקה. התחלנו ללכת כפופים, לאט לאט, לכיוון הגבול. עצרנו ליד גדר התיל שמוצבת על קו הגבול. חיפשנו פתח בגדר לאורך איזה 50 מטרים. כשלא מצאנו פתח, בילאל הוציא מספריים לגזירת תיל מהמעיל שלו. ברגע שבילאל הניח את המספריים על חוט התיל, נורתה לעברנו אש אוטומאטית חיה. היה ברור שהאש נורתה מהצד הישראלי של הגבול. כששמעתי את מטח הירי השני, בילאל צעק. ברחנו לכיוון מערב, כשהראש שלנו כפוף.

הצלחנו לברוח למרחק של עשרה מטרים מהגבול בערך, בזמן שהירי התגבר והכדורים נפלו סביבנו כמו גשם, ואז בילאל נפל. השתטחתי על האדמה ולא רציתי לעזוב אותו. הוא התחיל להתלונן על כאבים. פתחתי את החולצה שלו ובדקתי את החזה ולא מצאתי כלום. בילאל אמר שהוא מרגיש כבד בלב שלו וקשה לו לנשום. נשארתי לידו במשך שעה בערך כשהוא מתפתל מכאבים. כשנראה לי שהמצב שלו מחמיר לקחתי סיכון והתחלתי לזחול לכיוון מערב כדי למצוא דרך להזעיק עזרה. גררתי את בילאל שלושה מטרים בערך לכיוון מערב אבל הוא היה כבד מדי בשבילי, ולא היה מסוגל לזחול. השארתי אותו והמשכתי לזחול לכיוון מערב. זחלתי למרחק של חמישים מטרים בערך ואז נפגעתי מכדור חי ביד שמאל. שכבתי על הארץ בלי לזוז במשך עשר דקות בערך ואז שוב זחלתי איזה 50 מטרים. עצרתי כששמעתי קולות של מסוקים ושל טנקים. העמדתי פנים שאני מת ולא זזתי בכלל, כי ירו רימוני תאורה באזור. אחרי שעה בערך הגיע אליי צוות אמבולנס פלסטיני והעבירו אותי באמבולנס לבית החולים בח'אן יונס.

צוות הרופאים טיפל ביד שלי. הכדור שפגע בי חדר לתוך היד ויצא מיד וזה הקל על העבודה של הרופאים. בשעה 23:30 שאלתי את הצוות הרופאי ואת אנשי הביטחון הלאומי שהיו בבית החולים על בילאל. הם אמרו לי שהוא דימם למוות ונפטר בשעה 23:00. אנשי הביטחון הלאומי חקרו אותי ואמרתי להם את האמת כמו שאמרתי לך בעדות הזו. הם החתימו אותי על התחייבות שלא אעשה שוב את מה שעשינו.

מוחמד סלאמה חסן א-שאער, בן 18, הוא מובטל ותושב ח'אן יונס. את עדותו גבה בביתו זכי כחיל, ב-15.11.05.