דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילי צה"ל ירו למוות בחמישה פלסטינים לא חמושים במחנה הפליטים טול-כרם, 25 באוגוסט 2005

מושיר מנסורי, אב לשלושה

ביום רביעי, 24.8.05, ישנתי עד השעה 21:00 ואז יצאתי לרחוב הראשי באזור אל-מטאר ליד משרד מוניות אל-אמאנה. שם היו במקרה אבו אמג'ד עמארה ועאדל אבו ח'ליל שגם הם, כמוני, מבוקשים. שניהם אכלו מול בית אבו ראמי הדיב. בירכתי אותם לשלום ועמדתי יחד אתם לזמן מה. הם הזמינו אותי לאכול אתם אך סירבתי והסתפקתי באשכול ענבים. ישבתי עם הבחורים ושוחחנו בינינו. האזור היה רגוע והרחוב המה אנשים, במיוחד אלה שהלכו לסופרמרקט. ישבנו ושוחחנו על המצב. מג'די מוחמד עטיה שגם הוא פעיל הצטרף אלינו יחד עם מוחמד חג'אזי. שניהם היו בדרכם לבקר את אחד האסירים ששוחרר לאחרונה מהכלא.

בין 22:30 ל- 22.40 מג'די עטיה שם לב למטוס המרעיש מעלינו בשמיים והזהיר אותנו. אבו אמג'ד אמר שהמצב רגוע ושאין ממה לפחד. בזמן שישבנו, כמה מהבחורים שמו לב לאדם שמציץ לעברנו מעבר לפינה וחוזר על עקבותיו. עאדל רדף אחר הבחור כדי לזהות אותו. כשחזר ותיאר אותו, אבו אמג'ד אמר שהוא יודע מי זה. בסביבות השעה 23:00 אבו אמג'ד, מג'די עטייה ומוחמד חג'אזי עזבו את המקום ונשארנו אני ועאדל. כעבור כעשר דקות מוחמד חג'אזי ומג'די עטיה חזרו והתחלנו להתבדח ולצחוק ביחד. ישבנו עדיין ליד כניסת ביתו של אבו ראמי הדיב. אני ישבתי על קצה ספה ובידי אחזתי בטלפון של מחמוד הדיב שישב גם הוא איתנו. עאדל ישב לידי בעוד שמוחמד ומג'די ישבו מולי ומול עאדל. לפתע הבחנתי בשני אנשים חמושים מתקדמים לעברנו במהירות. מיד קפצתי לעבר חצר הבית ושמעתי מישהו צועק לעברי ואומר: "עצור מושיר, עצור". הוא התחיל לירות. אני נכנסתי לתוך חצר הבית במהירות רבה. היה לי אקדח אך לא השתמשתי בו. אמרתי לאום ראמי "קחי את הנשק. הם רוצים להרוג אותי" והשלכתי את האקדח אל תוך חדר השינה של הבית. אום ראמי אמרה לי: "בוא" והצביעה לעבר דרך שממנה אוכל לצאת.

יצאתי מהדרך שאום-ראמי הצביעה לעברה וקפצתי מעבר לגדר שמאחורי הבית. מיד כשקפצתי שמעתי שהירי האינטנסיבי התחדש והנחתי שהוא מכוון אלי. ברחתי מבית אחד לשני עד שהגעתי לבית מסוים שבו התמקמתי. חיכיתי לראות אם החיילים ואנשי הכוח המיוחד ייכנסו לתוך הבית הזה. אמרתי לבעל הבית שאם החיילים ייכנסו לבית אני אסגיר את עצמי אבל אם אנשי הכוח המיוחד ירדפו אחריי אני לא אסגיר את עצמי כי הם יהרגו אותי.

כעבור בערך חצי שעה או 45 דקות הפעולה הסתיימה והצבא עזב את המקום. מיד יצאתי מהבית שבו התחבאתי וראיתי את האנשים מתקהלים אך לא ידעתי עדיין מה קרה. האנשים ברחוב הופתעו לראות אותי כי שמעו שנהרגתי. היה דוחק רב במקום בו התרחש האירוע ולכן נכנסתי לאחד הבתים. לאחר מכן נודע לי מאנשים מה קרה ומי נהרג. ראוי לציין כי מבין כל האנשים שנכחו באירוע אני היחיד שאחז באקדח שגם אותו השלכתי כבר בהתחלה.

מושיר פארוק עות'מאן מנסורי, בן 26, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא תושב מחנה הפליטים טול-כרם. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב, בבית סמוך למקום האירוע, ב-28.8.05.
/>