דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילי צה"ל ירו למוות בחמישה פלסטינים לא חמושים במחנה הפליטים טול-כרם, 25 באוגוסט 2005

פאוזיה הדיב, אם לחמישה

פאוזיה הדיבמשפחתי מונה תשע נפשות: אני, בעלי, חמישה בנים ושתי בנות. אחד הבנים נהרג על ידי כוחות מיוחדים ישראלים בסמוך למוקאטעה בטולכרם ביום 4.4.04. לבן קראו ראמי והוא היה בן 16 וחצי.

ביום רביעי, 24.8.05, בסביבות השעה 23:20, שני בחורים, ידידים של בני ראמי, עאדל אבו ח'ליל בן 28 ומג'די עטיה בן 19 תושבי עתיל, ישבו מול ביתנו. אני יודעת שעאדל מבוקש. הוא בא לאזור שלנו מדי פעם ולפעמים מבקר אותנו. הגשתי להם פירות. לא ראיתי אצלם נשק. בזמן שהשניים ישבו הוצאתי את בני מחמוד, בן ה- 15 וחצי, והושבתי אותו עם הבחורים. מחמוד סובל מבעיות נפשיות ויש לנו אישורים רפואיים על כך. באותו הזמן היה לו חום גבוה. הושבתי אותו בחוץ כדי שימתין בזמן שאחליף את בגדיי כדי שאקח אותו לרופא.

חזרתי לחדר שלי כדי להחליף את בגדיי ואז שמעתי קול של ירי אינטנסיבי. הערכתי שהיריות נורו מול ביתי. לכן מיהרתי לכיוון דלת הבית כדי לראות מה קורה. ראיתי אחד מתושבי המחנה שאני מכירה. קוראים לו מושיר פארוק מנסור והוא כבן שלושים. את מושיר ראיתי קודם לכן כשהושבתי את בני מחמוד בחוץ ליד הבחורים. הוא עמד ליד הבחורים ודיבר בטלפון הנייד. כשניגשתי לדלת הבית, מושיר נכנס לתוך הבית, סגר ונעל את הדלת אחריו, בלי לומר דבר. הוא נכנס לחדר השינה שלנו, הוציא אקדח מכיסו וזרק אותו מתחת למיטה. לאחר מכן רץ אל החצר האחורית של הבית וקפץ מעבר לגדר. הבנתי שהוא בורח כיוון שהוא מבוקש ע"י הצבא הישראלי.

באותו הזמן היינו אני ובעלי לבד בתוך הבית. שאר הילדים שלנו היו אצל קרובי משפחה. אני הייתי מפוחדת ומבולבלת. הסתכלתי מבעד לחלון כדי לראות מה קורה וכדי לבדוק את שלומו של בני ושל הבחורים האחרים. מבעד לחלון ראיתי 10-15 חיילים ישראלים, שניים במדים צבאיים ועם מסכות שחורות על ראשיהם. היה גם אדם אחד בלבוש אזרחי. כולם היו חמושים ברובים קצרים עם משקפת לילית (ליזר). החיילים התפרסו בחצר ובסמטה שמול הבית. הם ירו ללא הרף.

ברגע שהסתכלתי מבעד לחלון ראיתי את עאדל אבו ח'ליל עומד מיד מול החלון כשגבו מופנה אלי. הוא היה במרחק של לא יותר משני מטרים מהחלון. חייל בלבוש האזרחי כיוון אליו את נשקו וירה בו. באותו רגע פחדתי ודאגתי יותר לבני. לכן, יצאתי לכיוון הדלת כדי לבדוק את שלומו. דאגתי עוד יותר כששמעתי צעקות: "אימא, אימא, הצילי אותי אימא". זיהיתי את קולו של מחמוד ועוד לפני שפתחתי את הדלת ראיתי דם זורם מתחת לדלת הבית ונכנס אל פנימה. פתחתי את הדלת וראיתי את בני מחמוד מוטל על הרצפה כשראשו שעון על הקיר שליד דלת הבית. חולצתו הייתה מופשלת ודם ניגר מאחד מצידי הבטן שלו, אני לא זוכרת מאיזה צד. דם ניגר גם מרגלו. הוא לא זז ובמרחק של כמה מטרים ממנו עמדו הרבה חיילים וירו לכל עבר.

למראה בני התחלתי לצעוק בקול רם ולקרוא לאנשים שיעזרו לי. התחלתי לצעוק על החיילים: "הוא חולה. הוא חולה". אולם, אחד החיילים צעק עליי בערבית: "כנסי פנימה אחרת אירה בך". ברגע זה בעלי, שעמד מאחורי, גרר אותי מהשמלה שלי אל תוך הבית ואמר: "היכנסי, מספיק שהרגו אחד, שלא יהיו שניים, שלא יהרגו אותך". פחדתי נורא. נכנסתי פנימה אך לא הצלחתי לשלוט בעצבים שלי. לא ידעתי מה לעשות. בני החולה שכב גוסס בחוץ והירי המשיך. חיכיתי מספר דקות, לא זוכרת כמה, ופתחתי שוב את דלת הבית. הירי פחת או שפסק לכמה שניות. אולם כשיצאתי החוצה הירי התחדש ולמרות זאת התעלמתי והתחלתי לרוץ לכיוון הסמטה הסמוכה לבית ולצעוק ולקרוא לאנשים שיעזרו לי.

הגעתי לסוף הסמטה הקצרה, שאורכה חמישה עד שישה מטרים, הסתכלתי שמאלה לכיוון הדרך הצדדית וראיתי גופת אדם מוטלת על הארץ במרחק של כעשרים מטר ממני ללא תזוזה. באותם רגעים אחד החיילים שהיה בקרבת מקום התחיל לירות באוויר כדי להפחיד אותי. נאלצתי לברוח וחזרתי לביתי. המשכתי לעקוב אחר המתרחש מבעד לחלון הבית. כעבור כחמש דקות ג'יפים צבאיים הגיעו למקום ומספר החיילים גדל ועשרות מהם התפזרו במקום. אני לא יכולה להעריך את מספרם. לאחר מכן ראיתי חיילים מרימים איש מסמטת אבו נוואס שנמצאת מול ביתנו. אני חושבת שהאיש היה מת כי שני החיילים הרימו אותו מרגליו ומידיו. שני חיילים אחרים הרימו גופה אחרת שהביאו מכיוון המאפיה שנמצאת דרומית לביתנו. לאחר מכן הם הרימו את גופותיהם של בני מחמוד ושל מג'די. את כולם שמו בתוך הג'יפ הצבאי ועזבו את המקום.

מאוחר יותר נודע לי שיש הרוג חמישי ששמו מוחמד טארק עות'מאן והוא בן 17. בשעה 02:00 הגופות נמסרו למת"ק הפלסטיני, שהעביר אותן לבית החולים על שם ד"ר ת'אבת ת'אבת. אני המתנתי שם בבית החולים. לאחר תפילת הצהרים כל ההרוגים נקברו בבית הקברות ר'נאבה הסמוך למחנה הפליטים טולכרם. כעת, לאחר שגם ראמי וגם מחמוד נהרגו, נשארו לי שלושה בנים קטנים: פייסל בן השמונה, ראיד בן השלוש ונאדר בן הארבע ושתי בנות, ראניה בת 15 ורוואן בת 12.

פאוזיה אחמד מוחמד הדיב, בת 43, נשואה והם לחמישה, היא מורה תושבת מחנה הפליטים טול-כרם. את עדותה גבה איאד חדאד, בבית, ב-28.8.05.