דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

מתנחלים תוקפים מידי יום את בני משפחת אבו עיישה ואינם מאפשרים להם לקיים חיים נורמליים, תל רומידה, חברון, מאי 2005

רג'אא אבו עיישה, בת 17

רג'אא אבו עישה

נולדתי בבית שבו אני חייה היום. סבא שלי בנה את הבית לפני 45 שנים. הבית נמצא בתל רומידה, באמצע ההתנחלות שנקראת "אדמות ישי", מול המבנה הגדול שהמתנחלים בנו במהלך השנים האחרונות. בין הבית שלי למבנה הזה מפריד רק רחוב. אני גרה בבית עם ההורים שלי, אבא שלי בן 42 ואמא שלי בת ארבעים, ועם ששת האחים והאחיות שלי. כולנו גרים בקומה הראשונה ובקומה העליונה גרים סבא שלי, בן שבעים, סבתא שלי, בת חמישים ושני דודים שלי, בני חמש ושש שנים ודודה בת תשע. אני הגדולה בין האחים והאחיות שלי שלא נשואים. האח הכי קטן הוא שריף, בן שבע. לאבא שלי יש חנות בגדים בבאב א-זאוויה ואמא שלי לא עובדת. אני תלמידה בכיתה י' בבית ספר קורטובה, שנמצא מול המבנה של בית הדסה.

אני לא נפגשת עם אנשים מחוץ לבית ולבית-הספר. אין לי חיים חברתיים חוץ משתי המסגרות האלה. הבית הוא כמו כלוב אמיתי. הוא מוקף בסורג מכל הכיוונים, כולל הכניסה. סבא שלי הקים את הסורג הזה ב-1996 כדי להגן עלינו, אחרי שהמתנחלים שברו לנו את החלונות בבית. הבית שלנו דומה לאי בתוך ים של מתנחלים וחיילים. הוא מוקף באווירה אלימה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני רואה מסביבי מתנחלים וחיילים. המתנחלים מתקיפים גם את בית הספר שבו אני לומדת.

השכנים שלנו, משפחות אל-בכרי, א-דג'אני וא-סוויטי, עזבו את השכונה כשהתחילה האינתיפאדה הנוכחית. לפני חודשיים המתנחלים השתלטו על הבית של משפחת אל-בכרי ומאז הם גרים בו. הבית בן שתי קומות. נשארנו לבד בשכונה כי סבא שלי מסרב לעזוב כמו האחרים. הוא אומר שהוא ימות בתוך הבית הזה שהוא בנה במו ידיו ושבו נמצאים הזיכרונות שלו.

ביתה המבוצר של משפחת אבו עישה בחברון. צילום: מוסא אבו השהש
ביתה המבוצר של משפחת אבו עיישה בחברון. צילום: מוסא אבו השהש />

הסבל שלי ושל המשפחה שלי בבית מתבטא בכל מני דרכים. קשה לנו להגיע מהבית לבית-הספר ולחזור הביתה. הילדים של המתנחלים חוסמים את הדרך לי ולאחותי, פידאא, בת 14, כמעט כל יום. הם זורקים עלינו אבנים, מים ושאריות של אוכל. אנחנו מנסות להתעלם מהם כמה שאפשר ולפעמים אנחנו רצות או מחכות עד שהם יפנו את הכביש ורק אז עוברות. יש חיילים במקום ולפעמים הם צועקים על הילדים שיפסיקו לזרוק אבנים, אבל הילדים לא מקשיבים להם. אני נפגעתי מאבנים יותר מפעם אחת. הפעם האחרונה הייתה כשליוויתי את אישתו השנייה של סבא שלי בחזרה מבית החולים. לפני שבועיים, בחג פסח, דוד שלי, איבראהים, בן שש, שבר את היד כשהוא נפל מהחלון, כי מתנחלים זרקו עליו אבנים. הגשנו תלונה במשטרה.

המתנחלים זורקים אבנים ושאריות של אוכל גם על הבית, כשאנחנו בתוכו, ולפעמים הם עושים את זה באמצע הלילה כשאנחנו ישנים. אז אני והאחים הקטנים שלי מתעוררים בבהלה, דואגים ופוחדים. לפעמים אני מרגישה חוסר אונים ודיכאון ואני לא יודעת מה לעשות. סבא שלי מתקשר למשטרה ומודיע להם מה קורה. השוטרים באים ולוקחים מאתנו עדויות. סבא שלי אומר שהוא שומר עשרות תלונות שהוא הגיש נגד המתנחלים במשטרה ויש לו את כל המסמכים שמוכיחים את זה, אבל המצב לא השתנה. למען האמת, אין אף אחד במשפחה שלי שמתנחלים לא תקפו אותו. סבא שלי, ההורים שלי והאחים והאחיות שלי. ביום שישי לפני שבועיים, הם שפכו תה חם על אבא שלי ועל אחי, אשרף, כשהם היו בדרך חזרה מהתפילה.

אני לא יוצאת החוצה אחרי שאני חוזרת מבית הספר. לצאת מהבית זה אומר להסתכן שהמתנחלים שמשחקים כל הזמן בכביש יפגעו בי עם האבנים. אני מעדיפה להישאר בתוך הבית ולהשתעמם. אני לא מבקרת קרובי משפחה או חברות וכמעט ואף אחד לא מבקר אותנו. מי שלא גר באזור הזה לא מרשים לו להגיע אליו. החיילים חוסמים את הדרך של כל מי שמגיע לאזור ומחזירים אותם. אני לא משתתפת בפעילויות מחוץ לבית, כי זה אומר שאני אחזור הביתה בשעה מאוחרת וזה מפחיד אותי עוד יותר. אבא שלי וסבא שלי לא מרשים לי לצאת מהבית כי הם חוששים מהמתנחלים. אני לא הולכת לקייטנות בקיץ כמו שאר החברות שלי. בכיתה ח', השתתפתי בפעילויות של המרכז של התנועה העולמית להגנה על הילדים [DCI - מ.א]. הפעילויות התקיימו כל יום באזור H2, ליד בית החולים הממשלתי. בסוף הייתי חייבת להפסיק ללכת למרכז, כי חזרתי מאוחר הביתה.

החגים עצובים במיוחד. קרובי משפחה לא באים אלינו ואנחנו נאלצים לצאת מהבית ולהישאר אצל סבא שלי מצד אמא. אנחנו לא יוצאים כולנו ביחד מהבית. כשאנחנו יוצאים, סבא והמשפחה שלו נשארים בתוך הבית וכשאנחנו חוזרים, סבא והמשפחה שלו יוצאים. כשאנחנו יוצאים מהבית בחגים, אני לא נשארת בתוך הבתים של קרובי המשפחה שלי. אני יוצאת ומבקרת את השכנים. כולם מחפשים אותי ולא מוצאים כי אני אוהבת להישאר בחוץ כמה שיותר זמן. אני מרגישה כאילו אני מחוץ לכלא.

כיום הצבא מטיל עלינו עוצר רק בחגים. הפעם האחרונה שהטילו עוצר הייתה בפסח האחרון. אז המתנחלים חנכו את המבנה החדש. החיילים נכנסו לבית וכלאו אותנו בתוך חדר אחד מהשעה 8:00 ועד 17:30 כאילו שאנחנו לא כלואים מספיק ולא חיים מספיק בצפיפות גם ככה. הם נכנסים לבית שלנו כל שבועיים בערך ועורכים בו חיפוש. לפעמים הם נכנסים מאוחר בלילה ואנחנו מתעוררים בבהלה. אני זוכרת שבתחילת האינתיפאדה, היו מטילים עלינו עוצר לתקופות ארוכות. סבלנו מאד מהצפיפות ומזה שכלאו אותנו בתוך הבית. לא הלכתי לבית הספר למשך עשרות ימים והיה לנו הרבה זמן פנוי. אבא שלי קנה לנו יונים, ציפורים ותרנגולות כדי להתעסק אתם בשעות הפנאי.

באחת הפעמים, העוצר התארך מאד והאוכל של העופות אזל. הם לא הסכימו לאכול משהו אחר ובסוף הם מתו. היו לנו שלושים ציפורים מכמה סוגים. />

אבא שלי קנה לנו גם אופניים כדי שנשחק בהם אבל לא היה מספיק מקום לרכב בתוך הבית, אז אמא שלי הוציאה רהיטים מאחד החדרים כדי לפנות לנו מקום. כואב לי מאד כשאני רואה את הילדים של המתנחלים משחקים כדורגל ורוכבים על אופניים בשמחה מתחת לבית שלנו, כשהחיילים מגנים אליהם. אנחנו לא יכולים לעשות את זה וכל הזמן אנחנו מסתכלים עליהם דרך החלון בקנאה. יש לנו בעיה אפילו עם המשחקים שלהם. לפני שבועיים אבא שלי קנה לאשרף כדורגל. אחד החיילים נכנס לבית ואמר שהכדור לא שלנו ושהוא שייך לילדים של המתנחלים. החייל לקח את הכדור מאשרף ונתן אותו לילדים. האחים שלי גם לא יכולים לקנות רובי צעצוע כי זה אסור.

הדרך לבית הספר היא גם סבל גדול. מתנדבים זרים וקבוצה של הגוף הבינלאומי הזמני [TIPH - מ.א] מלווים אותנו כדי להגן עלינו מהמתנחלים. זה לא ממש עוזר. הרבה פעמים מתנחלים תקפו אותנו בזמן שהזרים ליוו אותנו. הפעם האחרונה הייתה ביום שבת, 23.4.05. כשיצאנו מבית הספר, עשרות מתנחלים זרקו עלינו אבנים והיכו אותנו. יותר מ-15 תלמידות נפצעו. כל זה קרה כשבמקום היו חיילים ושוטרים. מאז תחילת האינתיפאדה מספר התלמידות בבית הספר שבו אני לומדת ירד מאוד. ממה שאני יודעת, לפני האינתיפאדה למדו בו 300 תלמידות והיום לומדות בו רק 87. רוב התלמידות עזבו את בית הספר ועברו לבית ספר אחר, בעיקר בגלל ההתקפות של המתנחלים והמחסומים וההטרדות של החיילים. שתי חברות טובות שלי, אסמאא א-שעראווי וסארא אבו רמוז, עזבו את בית הספר בתחילת השנה ולא ראיתי אותן מאז, כי הן גם לא מבקרות אותי כמובן. למדנו יחד מאז שהיינו ילדות. בחודש מרץ היה טיול של בית הספר ליריחו. בהתחלה אמרתי למורות שאני לא יכולה לבוא לטיול כי אני אצטרך לצאת מהבית ב-5:00 וזה מפחיד. בסוף המנהלת והתלמידות חיכו לי ברחוב, במרחק של עשרים או שלושים מטרים מהבית, והלכתי איתן. אחרת הייתי נשארת בבית. כשחזרנו בערב, אני, אחותי פידאא, ודודה שלי, אימאן, בת תשע, המתנדבים הזרים ליוו אותנו עד הבית.

אני כל הזמן חושבת על המתנחלים. אני חושבת עליהם בבוקר וגם לפני השינה ושואלת את עצמי מתי כל זה ייגמר. לפי דעתי הפתרון היחידי הוא שאחד מאתנו יעזוב. או אנחנו או המתנחלים. כנראה שזה לא יקרה כי סבא שלי לא רוצה לעזוב והמתנחלים, המספר שלהם בשכונה רק גדל. לפני כמה שבועות נסענו לתל אביב כדי לדבר על המצב שלנו מול ישראלים. נסענו באוטובוס לשם. ישבנו בשקט על המושבים שלנו. כנראה שנהג האוטובוס הישראלי שם לב שאנחנו שקטים ושאל אם אנחנו מדוכאים. אני אישית סובלת מדיכאון. אני שמחה רק לרגעים ספורים. אשרף לא מוכן לישון לבד והוא ישן רק במיטה של אבא שלי. הוא וכל הילדים בבית לא נהנים מהתמימות שבתקופת הילדות. אנחנו כל הזמן בתוך הבית או ליד החלונות, מסתכלים על המתנחלים ומדברים על זה כל הזמן.

רג'אא תייסיר מוחמד אבו עיישה, בת 17, היא תלמידת תיכון תושבת שכונת תל רומידה בעיר חברון. את עדותה גבה מוסא אבו השהש ב-8.5.05 בביתה.