דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חשד להריגה מכוונת של פצוע חסר אונים ושימוש בפלסטינים כמגינים חיים, כפר ראבא, מחוז ג'נין, 3.12.04

טאייל אל-באזור, בן 45

טאייל אל-באזורבערב של יום חמישי, 2.12.04, הגיע לבית שלי מחמוד א-דבעי, בעלה של בת אחותי. הוא אמר לי שהוא מתכוון לישון אצלי. קיבלתי אותו כמו שמקבלים בן משפחה. באותו לילה היינו בבית אני, אשתי והילדים שלנו אחמד, בן תשע, אמין, בן שמונה, סנאא, בת 19, שהיא נשואה והגיעה לביקור, נסרין, בת 18, ואינתיסאר, בת 14.

בסביבות השעה 22:30 השארתי את מחמוד לבד בחדר והלכתי לישון עם אשתי והילדים. בערך בחמש בבוקר שמעתי קולות של פיצוצים מסביב לבית וקריאות ברמקול "תצאו מהבתים ותרימו ידיים". הבנתי שהצבא נמצא בסביבה. ניגשתי אל החדר שבו נמצא מחמוד, וגיליתי שהוא כבר התעורר והתלבש. הוא החזיק את הפלאפון שלו ושאל אותי איפה נמצא הצבא. אמרתי לו שלפי הקולות נראה לי שהצבא נמצא ממזרח לבית, בגלל שלא שמעתי קולות ממערב ומדרום. מחמוד ניסה לקפוץ דרך החלונות אבל אני עצרתי אותו. בסופו של דבר הוא יצא דרך הדלת הצפונית של הבית. אחרי שיצא שמעתי שלוש עד חמש יריות רצופות. לא ידעתי אם היריות פגעו בו. בינתיים המשיכו לקרוא לאנשים ברמקולים לצאת מהבתים עם הידיים למעלה. החלטתי לצאת יחד עם אשתי והילדים שלי. פתחנו את הדלת המזרחית, שמול הצבא, ויצאנו עם ידיים מורמות. החייל הורה לנו ברמקול להתקדם לכיוון שלו. לא יכולתי לראות אם הרמקול היה על ג'יפ או בידיים של החייל כי החיילים סינוורו אותנו עם אורות.

כשהגענו אל החיילים, ליד הבית של אמג'ד, השכן שלנו, החיילים הורו לי לגשת אל קבוצה אחרת של חיילים, שהיו ליד הבית של שכן אחר, קאסם. כשהתקרבתי אל החיילים אחד מהם ציווה עלי להרים את הבגדים שלי ולהוריד את המכנסיים. אחר-כך הוא הורה לי להתקדם אליו. היו שם, ליד הבית של קאסם, שלושים או ארבעים חיילים. החיילים השאירו את שני הבנים שלי, אחמד ואמין, ליד הג'יפ והובילו את אשתי והבנות אל הבית של קאסם. אחד החיילים דיבר אלי כל הזמן בערבית. הוא שאל אותי "מי זה שיצא מהבית שלך? זה מחמוד? הוא זה שיצא מהבית שלך?" ניסיתי להכחיש אבל הוא אמר שתכף יביא לי צילום. התעלמתי ממה שאמר והמשכתי להכחיש בעקשנות. החייל אמר לי שהוא ימרח אותי על הרצפה אם לא אגיד את האמת, אבל אני עמדתי על שלי. הוא הורה לי ללכת לכיוון הבית שלי, לגשת אל העמוד ולהסתכל. כשהגעתי אל עמוד החשמל ליד הבית שלי, צעק אלי חייל אחר שהיה בבית של השכן סולימאן, ואמר לי "לא פה, שם למעלה! שם למעלה!" התקדמתי עד לפינה של הבית, וראיתי את מחמוד שוכב על הארץ. החייל אמר לי להביא את מחמוד ואני הודעתי לו שאני לא יכול. אז החייל שדיבר איתי קודם מתחת לבית של סולימאן הורה לי לגשת אליו. הוא עמד שם עם עוד 15-20 חיילים.

ניגשתי אליו, וכשהייתי במרחק של עשרה מטרים בערך מהחיילים אחד מהם אמר לי "לך ותגרור אותו". אמרתי לחייל שיש לי פריצת דיסק ושאני לא יכול לגרור אותו. החייל התעקש, אז ניגשתי אל מחמוד. מחמוד ביקש ממני לגרור אותו אליהם כדי שיתנו לו עזרה ראשונה. אמרתי לו שאני לא יכול. ניסיתי להרים אותו אבל לא הצלחתי. כשהתחלתי ללכת חזרה הגיע השכן שלי, סולימאן קסראווי ושנינו ניגשנו יחד אל מחמוד. החייל הורה לנו להביא את מכשירי הטלפון של מחמוד. אני העברתי את אחד הטלפונים לחיילים עוד לפני שסולימאן הגיע. כשסולימאן הגיע ונסינו להרים את מחמוד הוא מצא אקדח בכיס שלו. סולימאן החזיק את האקדח ואמר לחיילים "יש לו אקדח". החייל הורה לו להביא לו את האקדח. סולימאן ניגש אל החיילים כשהוא מחזיק באקדח. אחרי שהוא מסר להם את האקדח הוא חזר אלי ואמר לי שהחיילים מתעקשים שנגרור אותו. סולימאן הלך למחמוד ושמעתי את מחמוד אומר שאין לו תעודת זהות, ואז סולימאן הלך לחיילים וחזר אלי.

ניגשנו אל מחמוד. מחמוד נשען עלינו ואמר לנו שיכול להיות שהחיילים יגישו לו עזרה ראשונה. ניגשנו ביחד כשמחמוד נשען עלינו. הידיים שלו היו כרוכות סביב הצווארים שלנו והידיים שלנו תמכו ברגליים שלו, ככה שהוא ישב עליהן כמו על כיסא. באמצע הדרך בין הבית שלי לבית של סולימאן צעק אלינו אחד החיילים, שהיה מדרום לבית שלי, "תעזבו אותו". הורדנו את מחמוד על הרצפה. חייל אחר שהיה מתחת לבית של סולימאן צעק שנביא אותו אליו. הרמנו אותו והלכנו שוב לכיוון הבית של סולימאן. כשהיינו במרחק של כמה מטרים מהבית של סולימאן החייל הורה לנו להוריד את מחמוד לרצפה. הוא אמר לסולימאן לגשת אל מחמוד ולקחת ממנו את מכשיר הטלפון, בנוסף על זה שלקחתי ממנו לפני שסולימאן הגיע. סולימאן הלך והביא את הטלפון, ואמר לחיילים שהאיש אומר ששמו מחמוד א-דבעי.

החיילים אמרו לסולימאן להסתלק והוא ציית. אני ירדתי במורד הכביש הקרוב לבית של נג'אח. כשהחיילים מכוונים את הנשק שלהם לכיווני. הלכתי 20-30 מטרים ואז שמעתי ארבע או חמש יריות. כשהסתכלתי ראיתי את מחמוד מתרומם פעם אחת למעלה. עצרתי באמצע הכביש. אחד החיילים קרא לי בערבית "בוא הנה". חזרתי אל החיילים. אחד החיילים אמר לי "יש למחמוד ארנק, לך תביא אותו ותבדוק מה יש בתוכו". ניגשתי אל מחמוד וגיליתי שהוא מת. הוא נפגע בראש והדם שלו השפריץ על הרצפה. חיפשתי על הגופה שלו ולא מצאתי את הארנק. אמרתי לחיילים שלא מצאתי כלום. החייל אמר לי "לך הביתה ותחפש את הארנק". חיפשתי ומצאתי את הארנק זרוק על הרצפה במקום שבו מחמוד נפל בפעם הראשונה. מסרתי את הארנק לחיילים. אחד החיילים פתח את הארנק ולקח ממנו ניירות ופנקסים. הוא ספר את הכסף שהיה בארנק, מעל 450 שקל, אני לא זוכר בדיוק, ואמר לי "קח את הכסף הזה ותן אותו לאלמנה. אם תחזור על המעשים שלך תשלם על זה בחיים שלך".

בהתחלה מחמוד היה פגוע קל בצוואר ולא ירד לו משם דם. היה לו דימום חלש בחלק האחורי של הראש, והוא דיבר איתי ועם סולימאן בצורה רגילה. הוא נהרג כשירו לו בראש, שנשאר מנופץ, עם כמה פתחים.

טאייל אמין מוחמד אל-באזור, בן 45,נשוי ואב לשבעה, פועל, תושב ראבא. העדות נגבתה על ידי עאטף אבו א-רוב ב-3.12.04, בבית העד.