דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

המינהל האזרחי מונע מאיבראהים מוסא ובני משפחתו לבקר את משפחתם בעזה

איבראהים מוסא, מרצה באוניברסיטת ביר זית

איבראהים מוסא

אני בן למשפחה פלסטינית שגרה ברפיח שברצועת עזה מאז 1948. יש לי 8 אחים ואחיות. באוקטובר 1990 הוצע לי לעבוד באוניברסיטת ביר-זית. עברתי לגור באזור רמאללה, קרוב לאוניברסיטה ובאוגוסט 1991 התחתנתי עם מונירה אבו שמאלה, בת 36, גם היא מרצועת עזה. מונירה עברה לחיות איתי וכעת אנחנו גרים בביר-זית. מאז שעברתי לגדה אני נתקבל בקשיים במעבר בין הגדה לרצועת עזה.

בתקופה הראשונה, מחודש אוקטובר 1990 ועד שנת 1993, היה צורך לקבל היתרי מעבר מהמינהל האזרחי ברפיח והיה קשה לקבל אותם. ההיתר שניתן היה בתוקף למשך חודש אחד בלבד ונאלצתי לנסוע לרפיח כל חודש כדי לחדש אותו. לפעמים עברו יומיים או שלושה עד שקיבלתי את ההיתר, ואז נאלצתי להישאר לישון שם ולהפסיד ימי עבודה. במהלך ששת החודשים הראשונים ששהיתי בגדה, נעצרתי שלוש פעמים על ידי סיורים ישראליים שפגשו אותי ברחוב, בלי סיבה, בגלל שתעודת הזהות שלי היתה של תושב עזה. בכל פעם הם החזיקו אותי בין שלוש לשש שעות. באחת הפעמים שוחררתי אבל החיילים לא החזירו לי את תעודת הזהות. במשך חמישה ימים לא הלכתי לעבודה, כי הלכתי שוב ושוב למינהל האזרחי ברמאללה כדי לבקש את תעודת הזהות בחזרה.

לאחר הסכם אוסלו בשנת 1993, המצב לא השתפר אלא דווקא נעשה גרוע יותר. עדיין צריך היה לקבל היתר, והתהליך הפך למסורבל יותר. את הבקשות לאישורים היה צריך להגיש במשרד הקישור הפלסטיני, אשר אמור היה לקבל את התשובה מהצד הישראלי. לפעמים לקח הרבה זמן עד שהגיעה התשובה, בין יום לשלושה ימים. לפעמים לא קיבלתי את ההיתר, בטענה שהיה סגר. בגלל הסגרים חששתי למצוא עצמי תקוע בעזה, רחוק ממקום העבודה שלי, ולכן הייתי מסתכן, ונשאר ברמאללה מעבר לזמן הרשום בהיתר. נזהרתי כשעברתי בין ערי הגדה כדי לא להיתקל במחסום צבאי ישראלי, שבו עלולים לגרש אותי לעזה בגלל שנשארתי בגדה מעבר לתקופת ההיתר. משום כך ביקרתי פחות את ההורים בעזה, והגעתי לשם רק פעם בשנה. הנסיעה האחרונה שלי לעזה היתה לפני אינתיפאדת אל-אקצא, בספטמבר 2000. מאז עברו שלוש שנים רצופות שבהן לא נסעתי לעזה בגלל הסגר ובגלל שלא קיבלתי היתרים. בשנת 2002 הצלחתי לשנות את הרישום בתעודת הזהות שלי, של אשתי ושל בני מחמוד ועכשיו אנחנו רשומים כתושבי רמאללה. הגשתי הרבה בקשות לנסיעה לעזה במשרד הקישור אבל כולן נדחו. משרד הקישור הפלסטיני דחה אותן מלכתחילה, מתוך הבנה שאין סיכוי שהצד הישראלי יאשר אותן.

בחודש פברואר של שנת 2003 קיבלתי סוף סוף היתר מעבר לרגל חג הקורבן. זו היתה הנסיעה הראשונה שלי בארבע השנים האחרונות. פספסתי אירועים משפחתיים רבים. אמא שלי ר'פרה עיסא מוסא, בת 80, חלתה ואושפזה בבית החולים בשנת 2002. למרות שצירפתי דו"חות רפואיים לא קיבלתי היתר לנסוע לעזה כדי לסקר אותה. הגשתי גם בקשות לראות את האחיות שלי, שחזרו לעזה אחרי היעדרות של יותר מעשר שנים, אבל לא קיבלתי היתר. בחודש יולי 2004 הגשנו אני, אישתי והבן שלי, בקשה להיתר כדי להשתתף בחתונה של אח של אישתי בעזה. לא רק שהבקשה נדחתה גם הבקשות של הכלה עצמה ובני משפחתה, תושבי רמאללה, נדחו. רצינו לנסוע לירדן ולאחר מכן לאל-עריש ולמעבר רפיח ומשם לעזה, אבל בגלל שהנסיעה כרוכה במאמצים וקשיים ובהוצאות כספיות גדולות, החלטנו שאני אשאר ברמאללה, ורק אישתי ובני ייסעו לבדם. הנסיעה עלתה כאלף דינרים ירדניים. גם הכלה ומשפחתה נסעו דרך ירדן.

לפני עשרה ימים אמא שלי חלתה ואושפזה. פניתי למשרד הקישור הפלסטיני וביררתי אם אוכל לקבל אישור לבקר אותה. במשרד הקישור הפלסטיני בדקו מול הגורמים הישראליים אם יש טעם להגיש בקשה והודיעו לי שלא אוכל לקבל היתר בגלל סגר שהוטל על רצועת עזה, מכיוון שמתקיימות שם פעולות צבאיות. כאב לי מאוד שלא יכולתי לנסוע אליה. כעבור שבוע, ביום חמישי ה7.10.04-, אמא שלי נפטרה.

אחרי שאמא שלי נפטרה, התקשרתי פעם נוספת למתאם הפלסטיני והוא התקשר לצד הישראלי והיה מוכן לצרף לבקשה מסמכים שמוכיחים את הפטירה. הישראלים דחו את הבקשה באופן מוחלט בלי להתחשב במצב החריג הזה. הם שללו ממני את הזכות הבסיסית להשתתף בהלוויה של אמא שלי ולהיפרד ממנה.

הניתוק וההגבלות על חופש התנועה בין הגדה לרצועה, השפיעו עלי ועל אשתי באופן עמוק. הרבה שינויים חלו במשפחה שלנו, אנשים התחתנו, חלו, נפטרו, נולדו ילדים חדשים ואנחנו לא יכולים להשתתף בשמחות או באבל ואפילו בחגים שבהם כל מוסלמי מבקר את ההורים שלו ואת בני משפחתו. אני מריר מאוד ומרגיש כמו במעצר בית, מוגבל, בלי יכולת לנוע.

איבראהים נימר חסן מוסא, בן 48, נשוי ואב לבן, הוא מרצה באוניברסיטת ביר זית ותושב ביר זית שבמחוז רמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד, ב-11.10.04 באוניברסיטת ביר זית.