דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדות: מותם של דורית אניסו, בת שנתיים ויובל אבבה, בן 4, בשדרות מירי רקטות קסאם, ספטמבר 2004

אדי עזרן, מדריך בני נוער

ביום רביעי, 29.9.04, עבדתי בגינה אצלי בבית לקראת חג סוכות. כשסיימתי, נכנסתי להתקלח. זה היה שבועיים אחרי שהבת שלי נולדה. כשהייתי במקלחת, שמעתי פיצוץ אדיר שנשמע כאילו הוא קורה בבית. ישר לקחתי מגבת ויצאתי. נתקלתי באישתי שהייתה מעבר לדלת. היא באה לקראתי ושנינו פחדנו נורא אבל ברגע שראיתי שהיא והתינוקת בסדר, נרגעתי קצת.

היו צעקות והבנתי שיש נפגעים. יצאתי מהמקלחת, שמתי את הבגדים "על רטוב" ותוך 2 שניות כבר רצתי החוצה. יצאתי לרחוב וראיתי הרבה עשן ואנשים רצים. הפצוע הראשון שראיתי היה יובל, ילד בן חמש בערך. מאוחר יותר התברר לי שזה יובל. בהתחלה בכלל לא זיהיתי אותו, למרות שאני מכיר אותו ממקודם. פשוט לא התמקדתי בפרצוף. הפיצוץ היה בחלק התחתון של הרחוב ואנשים העלו את יובל במעלה הרחוב. שתי הרגליים שלו היו קטועות, כשאחת מהן הייתה עדיין תלויה על הגוף שלו. היו לו גם פגיעות בבטן ובראש. מולטי טראומה. הוא עדיין נשם. לקחנו סמרטוטים וחולצות לעשות לו חוסם עורקים וסימנתי לאמבולנס הראשון שיגיע אליו. עזרתי לפרמדיק הראשון להחזיק את הראש כדי שיוכל להחדיר לו צינור נשימה. הנשימה שלו התייצבה קצת.

מיד אחר כך רצתי למטה כדי להביא את הרגל של יובל. זכרתי ממה שלמדתי בצבא ששולחים את הפצוע עם האיברים שלו. כשרצתי, דחפו לי מצלמות מכל הכיוונים - הכל עובר כמו סרט.

אחר כך המשכתי לטפל בפצועים. היה נער אתיופי עם חור בחזה. הוא עמד על הרגליים והסתובב. הוא היה המום ואני עצרתי אותו לשנייה. הוא נראה אבוד. לקחתי אותו הצידה כדי לעצור לו את הדימום. שאלתי על מצב הנשימה שלו ולוויתי אותו לאמבולנס. מה שנקרא "Scoop and run" - לא היה עוד מה לעשות בשטח.

ברגע שהאמבולנסים הגיעו, כל מי שהיה עם פצוע רץ אליהם. הרחוב נסגר כדי שסקרנים לא יתקרבו. נעמדתי ליד הפתח של האמבולנס. הגיע עוד פצוע עם דימום ביד, שמנו תחבושת אישית והעלנו גם אותו לאמבולנס. היה נראה שגמרנו עם כל הפצועים - צוות של מגן דוד והאנשים ברחוב טיפלו בכולם. אבל אז, בזמן ששמו מחסומים כדי לאפשר לכוחות ההצלה לבצע את העבודה שלהם, התחיל גל של היסטריה. אנשים צעקו והתעלפו, עליתי למעלה אל הכביש ופגשתי נערים שאני עובד איתם. הם אמרו לי שמישהי התעלפה ושכבר פינו אותה.

כל הסיפור הזה ארך בערך רבע שעה ואז הלכתי הביתה. התקלחתי כדי לשטוף את הדם. אישתי הייתה נסערת. היא שלשלה שלוש פעמים. מייד היא אמרה לי: "אני לא נשארת פה יותר". תוך כדי שיחה ארזנו ציוד ונסענו לאחותי בצפון. לקחתי את כולם למקום מוגן. היה קשה לאישתי גם מבחינה פיסית כי היא אחרי לידה, אבל גם נפשית - הפיצוץ שהיה כל כך קרוב לבית וההרגשה שהיא לא מסוגלת להגן על הילדה.

כששמעתי שהילד שטיפלתי בו הוא יובל, לא הבנתי למה לא זיהיתי אותו בהתחלה. הוא היה בקבוצה שהפעלתי במרכז הורים וילדים של משפחות שמטופלות בלשכת הרווחה. שילבתי בפרויקט הזה בני נוער שעבדתי איתם, כי זה מחזק גם אותם. כשהלכתי לנחם אבלים, אמא שלו זיהתה אותי. היא תיארה לי איך כל פעם שיובל היה רואה את האוטו שלי הוא היה אומר בהתלהבות "הנה אדי".

מאוחר יותר הבנתי שלא זיהיתי אף אחד כי התנהגתי כמו חייל טוב, מיומן, טכני. כמו מכונה - לא עבדתי לפי רגש, לא ניסיתי לזהות את הבנאדם שאני מטפל בו או לנחם אותו. אבל עכשיו אני חווה את זה אחרת.

לפני האירוע הזה הייתי אדיש. הרבה אנשים מרגישים ככה כי היו הרבה נפילות של קסאמים. כל עוד לא ראית מה זה יכול לעשות למעשה, אתה אומר לעצמך שיש קסאמים אבל אפשר לחיות איתם. ברגע שראית את ההרס, איך שזה פירק את הילד, אתה מבין שזה יכול להרוג. אתה לא יכול להישאר אדיש לזה. אם קודם רצת החוצה לראות איפה זה נופל, היום אתה מיד מחפש מקום להגן על עצמך ורק אחרי שזה נגמר, אתה יוצא. מי שראה את זה לא מתייחס לזה עוד כאל איזה פיצוץ רחוק.

ואתה מתמודד עם חוסר האונים, הבכי. כולם מגדירים אותנו כאמיצים בגלל שאנחנו גרים פה אבל זה מחוסר ברירה. אפשר להציג אותנו כגיבורים אבל זה קשקוש. אנחנו בני ערובה, כי גם מי שרוצה לעזוב לא יכול, בעיקר מסיבה כלכלית. אין מי שיקנה עכשיו בית בשדרות, למרות המחיר הנמוך של הבתים.

אדי עזרן, בן 27, נשוי ואב לילדה, הוא מדריך בני נוער ב"עמותת גוונים" ותושב שדרות. את עדותו גבתה ג'סיקה בון, בשדרות, ב-4.5.05.