דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילי צה"ל ירו למוות במוחמד אבו רג'ב כשפתח להם את דלת ביתו ביטא, מחוז חברון, בחודש מארס 2004

עדכון: פרקליט פיקוד מרכז הודיע לבצלם ב-20.3.05 כי לא תפתח חקירה פלילית לבירור נסיבות האירוע, היות ובדיקתו העלתה כי במהלך מבצע למעצר שני מבוקשים זוהה אבו רג'ב כשבידו חפץ חשוד. הירי בוצע בשל החשד כי אבו רג'ב היה אחד משני המבוקשים וכי הוא חמוש ועל כן, לדבריו, לא נמצא מקום להורות על פתיחה בחקירה פלילית.

פאטמה קעקור, בת 21

אני, בעלי מוחמד מחמוד אחמד אבו רג'ב, בן 27, והבת שלנו ג'נאת, בת עשרה חודשים, גרים בקומת קרקע של בניין בן שתי קומות ששייך להורים של מוחמד. הקומה מחולקת לשתי דירות. בצד המערבי נמצאת הדירה שלנו, שיש בה חדר שינה וסלון, ובצד הצפוני נמצאת הדירה של גיסי נידאל, בן 24, אשתו ושני הילדים שלהם. בקומה הראשונה גרים ההורים של מוחמד עם שבעת הילדים הנוספים שלהם. הכניסה לבית של גיסי ולבית של הוריו משותפת ונמצאת בצד הצפוני של הבניין.

מוחמד עבד כפועל ובתקופה האחרונה היה מובטל. עד כמה שאני יודעת הוא לא היה שייך לאף ארגון פלסטיני, לא פוליטי ולא מבצעי. הצבא הישראלי גם אף פעם לא עצר אותו. הוא היה אדם רגיל, ובשבועות האחרונים הוא סבל מבעיות בכליה.

אני ומוחמד התעוררנו ביום שלישי 2.3.04, בסביבות שתיים לפנות בוקר, לקולות של קריאות בערבית. למרות החורף, היה לילה חם מאוד והמאוורר בחדר השינה פעל. ביקשתי ממוחמד לכבות אותו כדי שנוכל לשמוע בבירור את הקריאות. שמענו שהצבא קורא לדיירים של הרחוב לצאת מהבתים. מוחמד נעל נעליים, ואמר לי שהוא רוצה לגשת לבית של ההורים שלו כדי להעיר את בני המשפחה. לפני שהוא יצא הוא ביקש ממני להתארגן, לקחת את ג'נאת ואת תעודות הזהות שלנו ולבוא אחריו. הוא יצא מהבית ואני חיפשתי את תעודת הזהות שלו, אבל לא מצאתי אותה. מיד כשהוא יצא שמעתי צרור יריות. לא ידעתי לאן הוא נורה. אחרי שהירי הפסיק, הרמתי את ג'נאת והלכתי לכיוון הדלת של הבית. כשפתחתי אותה, ירו לכיוון שלי. חזרתי מהר לתוך הבית וחיכיתי עד שהירי הפסיק. הלכתי שוב לכיוון הדלת ואז שמעתי את מוחמד נאנח ואומר "אמא". הבנתי שקרה לו משהו וצעקתי "מוחמד מת. הם הרגו אותו".

באותו רגע, גיסתי אסמהאן, בת 19, הגיעה לכניסה לבית שלנו וביקשה ממני להעיר את מוחמד. אני חושבת שבגלל שבחוץ היה חשוך מאוד היא לא שמה לב שהוא מוטל על הרצפה. אמרתי לה שמוחמד נהרג. שתינו צעקנו, ומרוב פחד רצנו במהירות לכיוון הבית של חמי. כשיצאנו מהבית ראינו את מוחמד מוטל על הקרקע במרחק של שלושה מטרים בערך מדלת הכניסה. הגענו לחצר, מול הכניסה לדירות של גיסי וחמי. עמדו שם שבעה או שמונה חיילים. אני צרחתי "הם הרגו את מוחמד". חמותי, בת 48, עמדה בערך שני מטרים מאתנו. אמרתי לה שמוחמד נהרג, והיא צעקה על החיילים "למה הרגתם אותו?". אחד החיילים שדיברו ערבית שאל מי זה מוחמד, וחמתי אמרה "הבן שלי, הבן שלי". הוא שאל אם הוא טרוריסט, וחמתי ענתה בבכי "הוא לא טרוריסט. הוא בן אדם רגיל והוא חולה. למה הרגתם אותו?". החזקתי את ג'נאת בידיים, בכיתי ורעדתי, ואז אחד החיילים הורה לי לעזוב את הילדה וללכת עם אסמהאן להביא את מוחמד לחצר.

ראיתי שכמה שכנים שלנו ואחים של מוחמד יושבים על הגדר שמקיפה את חצר הבית מכיוון מזרח. איתם הייתה אחות של מוחמד, בראא, בת עשר. הלכתי אליה וביקשתי שתשמור על ג'נאת. אני ואסמהאן הלכנו לכניסה לבית שלי, שלושה מטרים בערך מהחצר שבה עמדו החיילים. התקרבנו למוחמד וראיתי שהוא לא זז. הבנתי שהוא מת. החזקתי אותו מצד אחד ואסמהאן החזיקה אותו מהצד השני. ניסינו להרים אותו אבל הוא היה כבד מאוד אז גררנו אותו על הרצפה שמונה מטרים בערך עד לדרך עפר ליד החצר.

שני חיילים שהיו בחצר ניגשו לגופה של מוחמד וחיפשו עליה. באותו רגע, הגיע רכב צבאי וירדו ממנו עוד שני חיילים. היו להם פנסים והם כיוונו אותם לפנים של מוחמד, ואחר כך הזיזו מהר את הפנסים. חמותי ניגשה לשני החיילים שחיפשו על מוחמד וצעקה "אתם הרגתם אותו. הבת שלו, בת עשרה חודשים, הפכה ליתומה. למה עשיתם את זה?". שמעתי את אחד החיילים אומר לה בערבית שהוא מצטער. חמותי ביקשה משני החיילים שיתנו לנו להעביר את מוחמד לבית חולים אבל הם סירבו.

באותו רגע הגיעו עוד שני חיילים מהצד הצפוני של דרך העפר. הייתה להם אלונקה. הם הניחו עליה את הגופה של מוחמד והורו לי, לחמותי ולאח של מוחמד, אחמד, בן 14, לסחוב את האלונקה לכיוון ג'יפ צבאי שעמד מול המסגד, במרחק של שלושים מטר בערך מאיפה שהיינו. כשהגענו ראיתי ג'יפ צבאי ארוך וכמה כלי רכב צבאיים מפוזרים באזור המסגד. אחרי שהנחנו את הגופה של מוחמד ליד הג'יפ שני חיילים אחרים ניגשו אלינו והרחיקו מאיתנו את חמותי בכמה מטרים. אני ואחמד עמדנו מול המסגד ליד האלונקה. אחרי 20-30 דקות חמותי ושני החיילים חזרו. החיילים ניגשו לאחמד ושאלו אותו בן כמה הוא, ואז הורו לו להתלוות אליהם. הם התרחקו מאתנו 10-15 מטר. הם החזירו גם את אחמד אחרי עשרים דקות בערך, ואז הם שוב לקחו את חמותי לעוד כמה דקות והחזירו אותה. כשהיא חזרה היא ביקשה ממני לגשת לשני החיילים. אחד מהם קרא לי בשמי, פאטמה. כשהתקרבתי אליהם ראיתי עשרים חיילים בערך ומפקד. אני חושבת שהמפקד היה מהשב"כ. הוא לבש חולצה שחורה, היה נמוך, עם מבנה גוף מלא ושער בלונדיני. שמתי לב שהוא לא מבטא את האות ר' בצורה טובה.

המפקד שאל אותי אם אני עובדת, ועניתי שלא. אחר כך הוא שאל לאן הלכתי אתמול בסביבות השעה תשע בבוקר, מה עשיתי שם ואת מי ראיתי כשחזרתי במתחם הבית ליד הדיר שלנו. הוא גם אמר שהוא יודע שלא הלכתי להרבה זמן. עניתי לו שהלכתי לתת אוכל לדודה שלי שגרה בברקעה, וכשחזרתי ראיתי את מוחמד עם האחים שלו איבראהים, אחמד, וחמזה, בן 12, עומדים ליד הדיר. הוא שאל אם יש לנו באר מים ריקה ועניתי לו שעכשיו חורף ושהבאר מלאה. הוא שאל אם אני בטוחה שאין אף אחד בתוך הבית ועניתי שאין. הוא אמר שאולי אני לא בטוחה ולא מרוכזת כי בעלי נהרג. אמרתי לו שאני בטוחה שאין אף אחד בבית, ואז הוא אמר לי שמוחמד טרוריסט. עניתי שמוחמד לא טרוריסט ושהוא נהרג כשניסה לצאת מהבית כדי להעיר את ההורים והאחים שלו.

המפקד שאל אותי מה יש בדיר, ואמרתי לו שבעבר זה היה הבית של סבתא של מוחמד. הוא שאל אם גרים שם גברים ועניתי שלא. הוא דרש ממני לומר מה שמות הבנות של סבא של מוחמד. אמרתי לו שיש לה ארבע בנות אבל אני לא יודעת את השמות שלהן כי אני במקור מהכפר תרקומיה והתחתנתי רק לאחרונה. אמרתי לו שאני מכירה רק את בני המשפחה הקרובה של בעלי. אחרי שהוא גמר לשאול אותי הוא הורה לי להיכנס לבית של סבתא של מוחמד, שנמצא ליד המסגד, ולהשאיר את הדלת פתוחה. כשנכנסתי ראיתי שם את אח של מוחמד, את סבתא שלו ואת חמותי.

כשחקרו אותנו שמעתי ירי אינטנסיבי. מאוחר יותר ראיתי את הסימנים של הקליעים על הקירות החיצוניים ובתוך הבית שלי ושל חמי. כשהיינו בתוך הבית של הסבתא שמעתי שהחיילים קוראים לדיירים של הבית שלי לצאת החוצה, למרות שלא היה אף אחד בבית.

ביקשתי מגיסי איבראהים לבקש מהחיילים לתת לי להביא בגדים וחיתולים לג'נאת, אבל הם סירבו. הירי נמשך עד שעת תפילת הבוקר, בסביבות רבע לחמש, ואז נפסק. איבראהים, שעקב אחרי מה שקרה מחלון בבית של הסבתא, שבו כלאו אותנו, סיפר לנו שאחרי שהירי נפסק נכנסו לתוך הבית שלנו חיילים עם כלבים. אחר כך החיילים הבחינו כנראה באיבראהים מסתכל מהחלון ודרשו ממנו לסגור את החלון ואת הדלת.

אחרי שהירי נפסק יצאנו מהבית של הסבתא. בחוץ היו מפוזרים חיילים ואנשים, ביניהם שכנים, תלמידים ונשים. בסביבות שבע בבוקר הגיע לדרך העפר בולדוזר צבאי והתחיל להרחיב את הכביש. חשבתי שהוא יהרוס את הבתים, וכנראה שגם האנשים האחרים חשבו ככה כי הנשים והילדים זרקו עליו אבנים. עמדתי מול הבית של הסבתא וראיתי את החיילים יורים רימוני גז והלם על הנשים והילדים. הבולדוזר עשה ערמת עפר באמצע הדרך והפסיק לעבוד. אחרי השעה שמונה החיילים עזבו את המקום. השכנים והאחים של מוחמד סיפרו לי שהחיילים העבירו את הגופה של מוחמד לאמבולנס פלסטיני שהגיע למקום, והעביר אותה לבית החולים הממשלתי "עאליה" בחברון. הם אמרו שהחיילים עצרו את איברהים. יותר מאוחר חמי והבנים שלו סיפרו לי שהם הלכו לבית החולים וראו את הגופה. הם אמרו שהיו על הגופה פגיעות משישה כדורים בצוואר, בחזה, בבטן וברגליים. מוחמד נקבר באותו יום בבית הקברות של הכפר.

פאטמה מוניר סעיד קעקור, בת 21, היא אלמנתו של מוחמד רג'ב ואם לתינוקת. את עדותה גבה מוסא אבו השאש, בביתה, ב-4.3.04.