דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

נהרגה אם לעשרה ילדים, בת 33, כתוצאה מפיצוץ בית שכניה על ידי חיילי צה"ל, מארס 2003

שוקרי אל-מקאדמה, בן 41

קוראים לי שוקרי סלמאן חוסיין אל-מקאדמה. נולדתי בשנת 1962 ואני נשוי לנוהא סברי עבד אל-חמיד אל-מקאדמה. יש לנו עשרה ילדים, שישה בנים וארבע בנות: מאג'ד בן ה17, ג'מיל בן ה-14, נסים בן ה-12, סקר בן ה-10, מוחמד בן ה-6, יוסף בן ה-5, נסמה בת ה-16, אלאא בת ה-8, נור בת ה-3 וחצי ומונא בת פחות משנתיים. אנחנו גרים בבלוק 3 במחנה הפליטים אל-בוריג', בבית בגודל 130 מ"ר. בבית יש שתי קומות: בקומה הראשונה שלושה חדרי שינה, באחד ישנים אשתי ואני ובשני האחרים הילדים. באותה קומה יש גם מטבח, שירותים וסלון קטן. הקומה השנייה מחולקת לשניים: חלק אחד, סלון עם תיקרה מאסבסט, בגודל 32 מ"ר וחלק שני שעדיין נמצא בשלבי בניה. אני בעל מסעדת פלאפל ופול. המסעדה נמצאת בתוך המחנה, במרחק של בערך 300 עד 400 מטר מהבית.

ביום ראשון בערב, 2.3.03, הייתי במסעדה עם הבן שלי מאג'ד, שבדרך כלל בא בערב למסעדה כדי לעזור לי. בסביבות השעה 22:30, סגרתי את המסעדה וחזרנו הביתה. בסביבות השעה 22:40 הגענו הביתה ומיד התחלתי להכין את האוכל למחר. בדרך כלל אני מחלק את העבודה שלי בין המסעדה לבין עבודות ההכנה בבית. אישתי היתה עוזרת לי עם העבודות בבית ומאג'ד היה עוזר לי במסעדה. כשהגעתי הביתה אישתי ישנה ולא רציתי להפריע לה אז התחלתי לעבוד לבד. בסביבות השעה 23:30 אישתי נכנסה אליי למטבח ואמרה, "אני שומעת זמזום של מזל"ט בשמיים". היא שאלה אותי אם גם אני שומע אותו ואמרתי שכן. היא אמרה שהיא מפחדת שהצבא יפלוש למחנה. ניסיתי להרגיע אותה ולצחוק איתה. "את תמיד מפחדת", אמרתי לה.

כשאישתי נרגעה איכשהו, היא שאל במה היא יכולה לעזור לי. היא שאלה אם כדאי שהיא תתחיל לטחון את החומוס כדי להכין את הפלאפל. אמרתי לה שנעזוב הכל ונלך לראות טלביזיה. השארתי את הפול על אש והלכנו לחדר שלנו, שבקצה המערבי של הבית, שם נמצאת הטלביזיה. ביקשתי ממנה שתדליק את הטלביזיה כדי שנראה אם באמת יש פלישה למחנה, אבל בחדשות לא דיברו על שום פלישה. ישבנו על המיטה, מול הטלביזיה, והקשבנו לזמזום שהלך והתחזק.

מוחמד נכנס אלינו לחדר. הוא נצמד אלי ואמר שהוא רועד מפחד. הוא אמר, "אבא, המטוס של שרון בא לשחוט אותנו". ניסיתי להרגיע אותו ואז יוסף הצטרף וישב על המיטה. שאלתי אותו אם הוא מפחד והוא אמר שהוא מפחד נורא. חיבקתי אותי והושבתי אותו לידי וניסיתי להרגיע את שני הילדים ואת אישתי שרעדה גם היא, למרות שראיתי אותה מנסה לשלוט בעצמה בפניהם. עברו כמה שניות ומאג'ד נכנס לחדר ואמר שכנראה יש פלישה למחנה כי הוא שומע זמזום של מזל"ט שהולך ומתחזק. אמרתי לו שגם אני שמעתי אותו וביקשתי ממנו שילך להעיר את האחים שלו ויביא אותם לחדר שלנו. העדפתי שהילדים לא ישארו בחדר שלהם כי החדר קרוב לכניסה של הבית, שפונה לרחוב הראשי, ולכן הוא חשוף יותר להפגזות או ירי. מאג'ד אמר לי שהם כבר ערים והלך להביא אותם. אחרי שהילדים נכנסו והתיישבו על המיטה, לידנו, ביקשתי ממאג'ד שיביא גם את האחיות שלו מהחדר השני. הוא הביא אותן וגם הן התיישבו על המיטה. כך התאספה בחדר כל המשפחה, 12 נפשות.

אחרי כמה שניות אישתי אמרה, "אם באמת יש פלישה, בטח יהיו קורבנות, כרגיל. ואם יהיו קורבנות, אז לא נפתח את המסעדה בבוקר כי יהיה אבל בכל המחנה". היא הציעה לי לקום ולהוריד את הסיר של הפול מהאש. הלכתי למטבח, כיביתי את האש וחזרתי לחדר. התישבתי עם כולם על המיטה ואז שמענו ירי ואחריו פיצוצים חזקים. לא הצלחתי להבין מאיפה בא הירי ולאן הוא מכוון, אבל לאט לאט הקולות התחזקו ונשמעו יותר ויותר קרובים לבית שלנו. השעה הייתה בערך 00:30.

אישתי רצתה לקחת את הילדים ולעבור לחדר השני אבל אמרתי לה שהחדר שבו אנחנו נמצאים בטוח יותר משני החדרים האחרים, כי אם יורים פגז מכיוון הרחוב הוא יפגע בחדר הראשון ואולי גם בשני אבל לא יגיע לחדר השלישי, שבו אנחנו היינו. היא לא השתכנעה והתעקשה לעבור לחדר האמצעי. היא ירדה מהמיטה, הרימה את מונא, בת השנה ושמונה חודשים ואמרה לשאר הילדים לבוא אחריה. אלא שאז החשמל נותק. היא חזרה, התישבה על המיטה ואמרה שהיא מפחדת ושנעבור לחדר האמצעי ברגע שהחשמל יחזור. אמרתי לה שתעשה מה שהיא רוצה וביקשתי ממאג'ד שידליק את מנורת הסולר. הוא ביקש גפרורים אז הוצאתי קופסת גפרורים מהכיס ונתתי לו. הוא קם, הדליק את המנורה וחזר למיטה. אחרי כמה שניות החשמל חזר.

הטלביזיה חזרה לפעול ושמענו את הכתב של טלביזיית פלסטין משדר בשידור ישיר דרך הטלפון. הסתכלנו על הכתוביות, כדי להבין מה קורה, ואז, תוך שניות, הרגשתי פיצוץ אדיר, כאילו רעידת אדמה, ומצאתי את עצמי מתחת להריסות. הפיצוץ הרס את הקיר הדרומי של החדר, המשותף לנו ולבית של השכן, עאדל עבד א-סלאם, והקיר התמוטט עלינו. אחרי כמה שניות שמעתי את אישתי אומרת, "תעזור לי שוקרי, תעזור לילדים" ומיד השתתקה. קמתי מתחת להריסות. הייתי מבוהל והמקום היה חשוך לגמרי. לא יכולתי לראות כלום, לא את אשתי ולא את הילדים. לא הרגשתי כאב, כאילו הורדמתי, אבל הרגשתי את עצמי כבד נורא. יצאתי מהחדר לכיוון החצר של הבית והסתכלתי אל תוך החדר. לא ראיתי שום דבר חוץ מעשן שחור כבד.

יצאתי החוצה לרחוב הראשי והתחלתי לקרוא לשכנים שיעזרו לי ואז הצבא התחיל לירות לכל הכוונים. לא ראיתי את החיילים ולא ידעתי איפה הם בדיוק. כשראיתי שאף אחד מהשכנים לא יוצא, חזרתי הביתה ונכנסתי לחדר שהתמוטט. העשן קצת התפזר ויכולתי לראות קצת יותר, אבל עדיין רק בקושי. התחלתי להרים את האבנים שבכניסה לחדר וזרקתי אותן לכוון החצר. המשכתי להרים אבן אחרי אבן ואז ראיתי את יוסף. הרמתי אותו וראיתי גם את מוחמד. הוצאתי את יוסף אל החצר וחזרתי כדי לפנות את ההריסות שנפלו על מוחמד. חילצתי את מוחמד והוצאתי אותו החוצה. תוך כדי שהמשכתי לפנות את האבנים וההריסות, הראייה שלי התבהרה ויכולתי לראות יותר טוב. אז, ראיתי את הבגדים של נור, הרמתי אותה והוצאתי אותה החוצה לחצר. חזרתי והמשכתי לפנות את האבנים ואז שמעתי את מאג'ד מבקש שאני יעזור לו. אמרתי לעצמי, "אפילו אתה, יא מאג'ד, צריך את העזרה שלי". הוא היה קבור מתחת לאבנים. החזקתי אותו ביד וביקשתי שיחלץ קצת את עצמו ויעזור לי להרים אותו. כשמאג'ד נחלץ מהאבנים שהיו עליו תפסתי אותו מהיד ומשכתי אותו. מאג'ד נעמד ואמר לי, "נסמה שם". הסתכלתי וראיתי ששמונים אחוז מהגוף שלה קבור מתחת להריסות, אבנים ורהיטים. היא אמרה שהאחים שלה לידה ושמעתי את אחד מהם אומר, "הראש, הראש", אבל לא זיהיתי של מי הקול. התחלנו, אני ומאג'ד, לפנות את האבנים מעל נסמה, הרמנו אותה והוצאנו אותה החוצה. פתאום הרגשתי שאני לא יכול לנשום ושאני הולך להתעלף כל רגע. יצאתי מהחדר ורצתי החוצה, לחצר, ומשם לרחוב. עמדתי בפתח והתחלתי לקרוא לשכנים בקול רם, "הצילו, אל תפחדו, הצבא כבר עזב".

אז שמעתי את אבו ח'ליל, שגר מעבר לרחוב, בערך 4 מטר ממול לבית שלנו, אומר, "שוקרי, אתה בטוח שהצבא נסוג?". אמרתי שכן ואז השכנים התחילו להגיע. הם נכנסו לחדר והתחילו לפנות את ההריסות ולנסות להוציא את מי שקבור מתחתן. אני התישבתי בחצר, במרחק של בערך שני מטר מהחדר ולידי ישבו הילדים שהצלחתי להציל. התחלתי להרגיש כאב בכל הגוף, במיוחד בצוואר, והרגשתי שאני לא יכול לעמוד על הרגליים. השכנים הוציאו את נסים, אלאא, ג'מיל וסקר מתחת להריסות והביאו אותם, אחד אחד, אלי. אמרתי לשכנים שאשתי ומונא עדיין קבורות מתחת להריסות, והם המשיכו לפנות את האבנים.

הרגשתי שאני לא יכול לנשום ושכן אחד שלי, ג'מאל אבו אל-חסנאא, התחיל לעסות לי את הפנים כדי שלא אתעלף. אחרי כמה שניות שמעתי את השכנים, ובמיוחד את יאסמין שאהין, אומרת שהיא מצאה את נוהא. יאסמין ואבא שלה הרימו את אישתי ואמרו שהיא עדיין בחיים. שמעתי אותם אומרים, "עדיין נושמת". אחר כך, שמעתי את אישתו של השכן שלי, אבו ח'ליל, אומרת, "הנה הבת הקטנה". השכנים הביאו שמיכה, פרסו אותה והשכיבו עליה את אישתי. חלק מהשכנים הרימו את הבת הקטנה שלי ואחרים את אישתי והוציאו אותן אל מאחורי הבית, לכיוון מערב. הם השכיבו אותן על ערמת חול ומיד הזעיקו אמבולנס. קמתי והלכתי לשבת עם אשתי ועם הילדה.

אחרי שחיכינו בערך עשרים דקות והאמבולנס עדיין לא הגיע, שכן שלי ממשפחת אל-חמס, אני לא יודע מה השם הפרטי שלו, הציע שחלק מהשכנים יקחו את אישתי למרפאה של אונורו"א שבמחנה. כמה שכנים הרימו את אישתי ולקחו אותה למרפאה ברגל. שני שכנים שלי, אחמד אל-חמסי ועוד שכן, תמכו בי משני הצדדים ולקחו אותי כמה עשרות מטרים צפונה. כשהגענו לרחוב הראשי שמצפון לבית ראינו טנקים, אני לא יודע כמה בדיוק. כשראינו את הטנקים פנינו לרחוב צדדי והלכנו עד שהגענו למרפאה של אונורו"א, שנמצאת במרחק של בערך 600 מטר מהבית. ברגע שהגענו למרפאה האחים שם התחילו לתת לי עזרה ראשונה. במרפאה היו הרבה צעירים, חלקם שכנים שלי, שניסו לעזור לפצועים. שאלתי אותם על אשתי ועל הילדים והם אמרו לי שאישתי בסדר ושהיא נמצאת במחלקת הנשים במרפאה ושהילדים בסדר ונמצאים אצל השכנים.

אחרי עשר דקות בערך אחד האחים במרפאה ניגש אלי עם פנים עצובות הודיע לי שאישתי מתה.

התחלתי לסטור לעצמי מרוב הלם והאחים והשכנים ניסו להרגיע אותי. נשארתי במרפאה עד השעה 6:30 ואז נודע לי מהאנשים שהצבא נסוג מהמחנה. אז, העבירו אותי לבית החולים שוהאדאא אל-אקצא. גם את הילדים שלי העבירו לבית החולים ואחרי שבדקו אותם ועשו להם צילומי רנטגן התברר שהם נפצעו בכל הגוף, אבל מצבם טוב. מצילומי הרנטגן שעשו לי התברר שיש לי שבר בצוואר.

איבדתי את אישתי, שהייתה בהריון, בחודש התשיעי, ואת התינוק שהיה לה בבטן.

שוקרי סלמאן חוסיין אל-מקאדמה, בן 41, נשוי ואב לעשרה, הוא בעל מסעדה תושב בלוק 3 במחנה הפליטים אל-בוריג'. את עדותו גבה מאזן אל-מג'דלאווי בבית הוריו של העד, ב-5.3.03