דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

אנשי כוחות בטחון ישראליים היכו פועלים פלסטינים והתעללו בהם, מאי 2002

פאדי מראעבה, יליד 1980

אני בן בכור למשפחה המונה עשר נפשות. אחי, שאדי, יליד 1982, הוא סטודנט באוניברסיטת א-נג'אח בשכם וכל שש אחיותיי הן תלמידות בית-ספר. הגדולה שבהן לומדת בכיתה י"ב והקטנה בגן הילדים. אמי עקרת בית ואבי הוא המפרנס היחיד של המשפחה. לכן אני צריך לעזור בפרנסת המשפחה ואין לי אפשרות ללמוד באוניברסיטה. אני עובד בישראל מאז שסיימתי את התיכון בשנת 1998. אבי בן ה-45 ואני, כמו רבים נוספים מתושבי הכפר והאזור, ממשיכים לעבוד בישראל גם במהלך איתיפאדת אל-אקצא. כדי להגיע לעבודה אנחנו צריכים לעקוף את המחסומים והמארבים של החיילים הישראלים. בחלק מהימים אנחנו מצליחים לחצות את הגבול ובחלק אנחנו לא מצליחים ונאלצים לחזור הביתה. איש מהכפרים באזור לא היה מעורב בשום פיגוע נגד מטרה ישראלית.

אני עבדתי במשך תקופת האינתיפאדה במקומות רבים, בעיקר בעבודות בניין. עבדתי בכפר סבא, בפתח תקווה, בג'לג'וליה ובאלעד. הקבלנים והפועלים היהודים נוהגים לעזור לנו בבחירת מסלול הנסיעה ובהטעיית המשטרה בדרך לאתרי הבנייה וגם בתוכם כאשר מתקיימות בדיקות פתע של המשטרה. בחודש האחרון אני עובד באתר בנייה בכפר סבא.

ביום שלישי, 28.5.02, אחר הצהריים ניסיתי לחזור מהעבודה לכפר שלי יחד עם שלושה פועלים נוספים, פיסל מראעבה, וליד מוסטפא מראעבה ואמג'ד עארף מראעבה. בסביבות השעה 18:30 היינו באזור ג'לג'וליה וראינו במרחק של בערך מאה מטר מאיתנו כחמישה אנשי בטחון ישראלים. הם לבשו מדים שחורים והחזיקו בידיהם נשק. בסמוך להם ראינו חמישה כלי רכב לבנים מסוגים שונים עם אורות מהבהבים על הגג. אנשי הבטחון עיכבו קבוצה של שמונה עד עשרה פועלים פלסטינים. אני ושלושת הפועלים שהלכו אתי חששנו שאנשי הביטחון יירו עלינו והחלטנו לא לברוח ולצעוד ישר לעברם. בעודנו צועדים לכיוונם ראינו את אנשי הביטחון פוקדים על הפועלים להצדיע. אנשי הביטחון בעטו באחוריים של כל אחד מהפועלים, בזמן שהצדיע. הגענו אליהם, עמדנו בצד וראינו את המתרחש.

למיטב זכרוני, חברי הקבוצה שנתפסה לפנינו הם נאיל, סופיאן עבד א-לטיף, נזיה סלאמה שואהנה, סאיד חוסני מראעבה מראס טירה, בסאם חוסיין עווד מראעבה, חמד יוסף א-שאער (מראדוי) מחבלה, אכרם א-שאער מחבלה ויוסף מורשד מחבלה. אנשי הביטחון הרביצו לכולם. במיוחד לנאיל, סאיד וחמד שקיבלו מכות חזקות מאוד.

אחד מאנשי הביטחון שהשתתפו בהכאה הוא שחרחר, גובהו כמטר ושמונים ויש לו זקן קטן ושחור. איש ביטחון נוסף הוא גבוה, אולי 185 ס"מ, בעל שיער בלונדיני, עונד עגילים, ומבנה גופו מלא. איש ביטחון נוסף הוא שחרחר נמוך ורזה. איש הביטחון הרביעי הוא גבוה ובעל עור בהיר. הוא החזיק בתעודות הזהות שנלקחו מאיתנו ולא ראיתי אותו מרביץ. אני לא זוכר אם היה איש ביטחון חמישי או לא.

אנשי הביטחון שאלו את הפועלים "למה אתם עוברים לישראל, אתם לא יודעים שיש סגר"? הפועלים ענו "רוצים לחיות, רוצים פרנסה. אנחנו יודעים שיש סגר אבל הצורך להתפרנס יותר חזק".

אחד מאנשי הביטחון פנה לקרוב משפחתי, נאיל עלי מראעבה מראס טירה, ושאל אותו בן כמה הוא. נאיל ענה שהוא בן 26- 27. איש הביטחון אמר לו "תגיד את זה בעברית ולא בערבית". נאיל ענה לו "אני לא מדבר עברית" ואז איש הביטחון התחיל להרביץ לו באגרופים, בבעיטות ובכל דרך אפשרית. נאיל קיבל מכות בכל חלקי גופו ללא הבחנה. הוא נפל על האדמה ואיש הביטחון המשיך לבעוט בו.

איש הביטחון השחרחר והרזה הרביץ לי. תוך כדי המכות הוא מעד ואז התעצבן עלי והאשים אותי במעידה שלו כי אני זזתי. אבל האמת היא שהוא מעד מרוב כלי נשק שהחזיק. הוא הרביץ לי ובעט ברגלי השמאלית.

איש הביטחון השחרחר עם הזקן אמר לסאיד "תבחר מישהו ותרביץ לו. כשסאיד סירב, איש הביטחון קרא לפיסל ודרש ממנו ומסאיד להרביץ אחד לשני. סאיד נתן סטירה קלה לפיסל. אחד מאנשי הביטחון, נתן סטירה עזה על פרצופו של פיסל וציווה עליו "עכשיו תן סטירה כזאת לסאיד". אני לא יודע מי היה איש הביטחון כי אני עסקתי בכאבים שלי, ובמכות שקיבלתי. פיסל, בלית ברירה, נתן סטירה עזה לסאיד. אנשי הביטחון אמרו לו "כל הכבוד" ודרשו ממנו לתת לסאיד "עוד שתיים כאלה". הוא נתן לו עוד שתי סטירות. אחר כך אנשי הביטחון דרשו מסאיד להחזיר לפיסל. הוא החזיר לו סטירות חזקות וכואבות. אנשי הביטחון הורו להם להרביץ בתורנות כך שפיסל וסאיד ייתנו אחד לשני סטירות לסירוגין, וכך הם עשו.

איש הביטחון השחרחר עם הזקן קרא לי והושיב אותי על הרצפה. הוא דרש ממני להרים את הידיים, עמד מעלי והורה לי להסתכל עליו. הוא שאל אותי אצל מי אני עובד. אמרתי לו "בג'לגוליה", למרות שבאמת אני עובד בכפר סבא. בג'לג'וליה אין סכנת פיגועים וזה פחות מדאיג. הוא שאל אותי עוד שאלות ותוך כדי שעניתי לו הוא בעט בי כחמש פעמים עם נעליו בבטן שלי שהייתה רפויה. אחרי כל בעיטה הוא שוב הורה לי להחזיק את הידיים שלי למעלה ולהסתכל עליו. פעם אחת אמרתי לו שאני לא מבין את השאלה. הוא בעט עם רגליו באף שלי ודם החל לרדת ממנו. אז הוא הרפה ממני ועבר להרביץ לוליד באותה שיטה.

וליד נפגע קשה. אחרי שתי מכות איש הביטחון שאל אותו "כבר נגמר לך האוויר"? הוא ענה שכן והתחנן "תעשה לי טובה, תעזוב אותי". הוא נתן לוליד בעיטה נוספת, עבר לאמג'ד ובעט לו במותן. אחד מאנשי הביטחון קרא לנאיל ולסופיאן מהקבוצה השנייה והורה גם להם לתת אחד לשני סטירות בתורנות.

איש הביטחון הבלונדיני ניגש אל ארבעתנו, הקבוצה שלי, ושאל "אתם אלה שלא ברחו"? אמרנו "כן. אנחנו אלה שלא ברחו". הוא ביקש מאיש הביטחון שהחזיק בתעודות הזהות שלנו להחזיר לנו את התעודות. האיש נתן לנו את כל החבילה של התעודות שהם אספו. אחרי שבררנו ממנה את תעודות הזהות שלנו, אנשי הביטחון הורו לנו להסתלק מהמקום.

כשעמדנו להסתלק הופיעה עוד קבוצה של פועלים. הם היו בערך 10-12 אנשים. אחד מאנשי הביטחון שראה אותם הורה לוליד מהקבוצה שלי לקרוא להם שלא יברחו כי "יהיה להם רע אם יברחו". וליד קרא להם. כשהסתלקנו ראינו את קבוצת הפועלים החדשה מגיעה למקום.

כשהגעתי לכפר הלכתי לרופא ד"ר סולימאן נימר. הוא בדק אותי וקבע שאני צריך לעשות צילום רנטגן של האף והרגל, אבל קלקיליה במצור ושכם רחוקה, כך שעד עכשיו לא הייתה לי אפשרות לעשות את הצילום. קיבלתי כדורים וזריקה אחת ואני כאן במנוחה בבית. אני צולע עכשיו ורגלי כואבת.

חלק מהפועלים שהיו איתי חזרו היום לעבודה בכפר סבא.

פאדי מוחמד עבד אל-עזיז מראעבה, רווק, יליד 1980, הוא תושב ראס עטיה שבמחוז קלקיליה. את עדותו גבה נג'יב אבו רקייה בבית העד ב 30.5.02