דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מת חולה כליות, נשוי ואב לארבעה ילדים, שעוכב על ידי חיילים במחסום בדרכו לטיפול רפואי, נובמבר 2001

מחמוד יעקוב, נהג מונית

אני מתגורר בכפר רומאן, שבאזור ענבתא. ביתו של המנוח, מוחמד ח'ירי זבן, נמצא כ-200 מטרים מביתי. בבעלותי מונית ואני עובד במשרד נסיעות בענבתא ולפעמים אני גם מסיע אנשים באופן פרטי. כיום אני עובד בעיקר באזור טול-כרם וסביבתה. לשכם אני כבר לא יכול להגיע בגלל המחסום הצבאי שהוצב בדיר שרף, אשר מונע מעבר של רכבים מאזור טול-כרם לכיוון שכם. לכן, כשיש לי נוסע שרוצה להגיע לשכם אני מוריד אותו במחסום דיר שרף ומשם הוא נאלץ ללכת ברגל כ-300 מטרים לצדו השני של המחסום ולעלות על מונית נוספת שנוסעת לשכם.

לעיתים קרובות החיילים במחסום מונעים אפילו מהולכי הרגל לעבור את המחסום ומורים להם לחזור כלעומת שבאו. אני לא יודע אם הם עושים זאת כתוצאה מהוראות שהם מקבלים או שהם מחליטים על כך בעצמם במחסום .כתוצאה מכך כל נוסע שמבקש להגיע לשכם נוסע אינו יודע בוודאות אם הוא יצליח להגיע לשם בסופו של דבר או לא.

לפעמים אני מסיע לשכם אנשים חולים, ובמיוחד חולי דיאליזה, ובדרך כלל החיילים נותנים להם לעבור ברגל את המחסום. באחת הפעמים, לפני כחודש וחצי, הם אפילו הרשו לי לעבור עם הרכב בשביל להסיע שני חולי דיאליזה. במקרה הזה הסעתי את אשתו בת השבעים של ח'ירי סובוח ואדם נוסף בשם מוחמד דואבה, תושבי העיירה ענבתא. שניהם היו צריכים להגיע לבית החולים אל-וטאני על מנת לקבל טיפול דיאליזה. כשהגעתי אתם למחסום דיר שרף הצגנו בפני החיילים את המסמכים הרפואיים של שניהם ואחרי המתנה של חצי שעה החיילים הרשו לי להמשיך ולנסוע לשכם. כאשר עשינו את דרכנו חזרה לאחר סיום הטיפול בהם בבית החולים אסרו עלינו החיילים במחסום דיר שרף לעבור את המחסום. פניתי לקצין במחסום והראיתי לו את המסמכים הרפואיים של שני החולים והוא הורה לי לחזור לבית החולים על מנת להביא ממנו מכתב שמאשר ששני החולים אכן עברו טיפול דיאליזה באותו יום. חזרתי בחזרה לשכם והבאתי את המכתב, אולם כשהגעתי שוב למחסום דיר שרף, השעה הייתה כבר 20:00 (יצאתי מענבתא בשעה 12:00 בצהרים), ולא מצאתי את אותו קצין. הראיתי את המכתב ואת המסמכים הרפואיים לאחד החיילים שהיה באותה עת במחסום. החייל לקח את המסמכים והורה לנו להמתין. המתנו במקום קרוב לשעה וחצי ולאחר מכן הם הרשו לנו לעבור.

את מוחמד ח'יריהסעתי עשרות פעמים בעבר מטול-כרם למחסום דיר שרף ובחזרה. בדרך כלל היינו יוצאים לכיוון מחסום דיר שרף בשעה 5:00 בבוקר, שם הייתי מוריד אותו והוא היה ניגש ברגל לחיילים, מציג את מסמכיו הרפואיים ועובר ברגל לצד השני של המחסום. משם הוא היה נוסע במונית אחרת לשכם. אני נהגתי תמיד להמתין במחסום עד שהייתי רואה שהוא עובר את המחסום ועולה למונית אחרת.

ביום שלישי, ה-13.11.01, הגיע אלי בנו של מוחמד ח'ירי בשעה 7:30 בבוקר וביקש ממני להסיע את אביו לבית החולים בשכם. הוא אמר לי שמצבו קשה ולכן עליי למהר. תוך חמש דקות הייתי ליד ביתו והוא עלה אל המונית. מיד כשראיתי אותו הבחנתי שמצבו קשה, היו לו נפיחויות שונות בגוף והוא סבל מקוצר נשימה. במהלך הנסיעה לכיוון דיר שרף הוא כל הזמן התלונן על כאבים. הוא הניח את ידו על ראשו התגרד לעיתים ותכופות.

נסעתי לכיוון דיר שרף דרך כביש העפר שעוקף את המחסום ליד הכפר ראמין . בשל קיומו של מחסום זה, אשר מורכב מערמת עפר וקוביות בטון, אנו נאלצים לנסוע בדרכי עפר עוקפות, דבר המאריך את הנסיעה לדיר שרף ב-20 דקות. לאחר כחצי שעה עליתי על הכביש הראשי והמשכתי לנסוע לכיוון מחסום דיר שרף. אחרי כ-500 מטרים, בצומת כביש עוקף קדומים-שבי שומרון, ראיתי ג'יפ צבאי. בתוכו היו שני חיילים וחייל נוסף עמד על הכביש בסמוך לג'יפ. כשהייתי במרחק של כ-50 מטר מהג'יפ סימן לי החייל בידו לעצור. עצרתי את המונית וביקשתי ממוחמד שייקח את המסמכים הרפואיים שלו ואת תעודת הזהות שלי וייגש לחייל על-מנת לבקש ממנו שייתן לנו לעבור לבית החולים בשכם. מוחמד הלךברגל לכיוון החייל כשהמסמכים בידיו. ראו עליו שהוא מתקשה אפילו ללכת בשל מצבו הבריאותי. החייל לקח את המסמכים והורה לו לחזור למונית ולהמתין.

החייל מסר את המסמכים לאחד החיילים שישב בתוך הג'יפ ואנחנו המתנו בינתיים במונית. מוחמד התלונן כל הזמן על כאביו ולאחר זמן קצר הרגשתי שהוא הולך למות מרוב כאבים. אחרי המתנה של חצי שעה ובעקבות מצבו הקשה של מוחמד ניסיתי לצאת מהמונית ולגשת לחיילים על מנת לבקש מהם שייתנו לי לעבור או שיחזירו לי את תעודת הזהות שלי ואת המסמכים הרפואיים של מוחמד, כדי שאוכל לקחת אותו לבית החולים בטול-כרם. אולם, ברגע שפתחתי את דלת המונית החייל כיוון אלי את נשקו והורה לי להישאר בתוך הרכב. צעקתי לעברו בערבית שהחולה במצב קשה מאוד ושהוא עלול למות, אבל הוא סימן לי להישאר לרכב. מכיוון שלא הייתה לי ברירה נשארתי בתוך המונית.

אחרי חמש דקות החייל שעמד בחוץ עלה לג'יפ ושלושתם נסעו לכיוון קדומים עם תעודת הזהות שלי ושל מוחמד ועם המסמכים הרפואיים. לא ידעתי מה לעשות, חשבתי לעצמי שהם הלכו להסדיר את מעברנו ושהם יחזרו תוך כמה דקות, לכן המתנתי במקום בתקווה שהם יחזרו מהר. מוחמד המשיך להתלונן על כאביו ואני לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי לעזוב את המקום בלי תעודות הזהות שלנו ובלי המסמכים הרפואיים של מוחמד, משום שבגלל המחסומים הרבים של הצבא באזור נסיעה בלי תעודות הזהות שלנו עלולה הייתה לסכן אותנו, מה גם שקיוויתי שתוך כמה דקות החיילים יחזרו.

רק אחרי כשעתיים של המתנה, בסביבות השעה 11:00 בבוקר, הג'יפ חזר למקום. אחד החיילים ירד ממנו וסימן בידו לעברנו שמישהו מאתנו יגיע אליו. ביקשתי ממוחמד שיאזור כוח וילך אליהם בתקווה שהם יבחינו במצבו הקשה ויתנו לנו לעבור. מוחמד צעד לעברם בקושי. כשהוא הגיע אליהם הם מסרו לו את כל המסמכים והורו לו לחזור כלעומת שבא. שמעתי אותו מתחנן אליהם ואומר להם שהוא הולך למות, אבל החייל אמר לו שעליו לעזוב את המקום מיד. לאחר שהוא חזר למונית הסתובבתי ונסעתי במהירות לבית החולים בטול-כרם. [הבהרה: בבית-החולים בטול-כרם אין מכשיר דיאליזה] במהלך הנסיעה הרגשתי שמוחמד עומד למות במונית. לאחר כשעה הגעתי לבית החולים בטול-כרם והכנסתי את מוחמד לחדר המיון. מצבו היה אז כבר קריטי. בחדר המיון הוא קיבל טיפול ראשוני והרופא אמר לי שעליו להגיע מיד לבית החולים אל-וטני בשכם על מנת לקבל טיפול דיאליזה. הוא אמר שאם הוא לא יקבל את הטיפול הוא ימות.

מוחמד הועלה לאמבולנס של בית החולים ורופא אחד הצטרף אליו לנסיעה. מנהל בית החולים התחיל במקביל לתאם עם המת"ק את מעבר האמבולנס. בשלב זה עזבתי את בית החולים ובשעות הערב נודע לי שמוחמד נפטר אחרי שהוא הגיע לבית החולים בשכם.

עכשיו אני מרגיש אשם מכיוון שבפלאפון שלי אני יכול רק לקבל שיחות ואפילו אין לי מכשיר קשר. יכול להיות שאם הייתי יכול לדווח בזמן לתחנת המוניות אודות המתרחש הייתי יכול להציל את חייו, אבל לצערי זה לא קרה .

מחמוד סאמי מחמוד יעקוב, יליד 1970, נשוי ואב לשלושה, הוא נהג מונית תושב כפר רומאן. את עדותו גבה רסלאן מחאג'נה, בבית העד, ב-15.11.01