דילוג לתוכן העיקרי
חיילים מעכבים את אחמד אבו מוחסן לאחר שהותקף בידי מתנחלים. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 17.2.19
תפריט
נושאים

המתנחלים והצבא הגבירו את התקפותיהם על רועי צאן פלסטינים מהכפר אל-פאריסייה שבצפון בקעת הירדן

בחודשים האחרונים דיווחו לבצלם רועי צאן מקהילות אל-פאריסייה במחוז טובאס שבצפון בקעת הירדן, על החרפה בתדירותן ובעוצמתן של תקיפות מתנחלים, המאיימים על הרועים, רודפים אחריהם, תוקפים אותם פיזית, נוסעים במהירות לתוך עדרים כדי להבריח את הצאן ואף דורסים כבשים או גונבים אותן.

התקפות אלה הפכו לכמעט יומיומיות. החיילים, שלרוב נוכחים במהלך תקיפות אלה ולעיתים אף משתתפים בהן, דורשים מהרועים להסתלק משטחי המרעה בטענות שונות – כגון שמדובר ב"שטח צבאי סגור" או בשטח השייך לאחד המתנחלים – מעכבים אותם ולעיתים אף עוצרים אותם באמתלות שונות.

אין מדובר באירועים מבודדים אלא בחלק מהמדיניות שמיישמת ישראל בבקעת הירדן, שמטרתה להשתלט על כמה שיותר שטחים, תוך סילוק הפלסטינים מהן – בין השאר באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית ומייאשת עבורם, שלא תותיר בידם כל ברירה אלא לעזוב את בתיהם – לכאורה מרצונם. מציאות זו מורכבת הן מתקיפות משולבות של חיילים ומתנחלים כמתואר להלן והן מהטלת איסור גורף על פיתוח היישובים הפלסטיניים, על בנייה ועל הקמת תשתיות החיוניות לחיי היומיום – כולל מים, חשמל וכבישים. כאשר התושבים בונים, בהעדר כל ברירה אחרת, ללא היתרים, מוציא נגדם המנהל האזרחי צווי הריסה, הורס לוחות סולאריים שהניחו התושבים בעצמם ומחרים מכליות או חותך צינורות המובילים מים לתושבים.

וכך נראים חייהם של תושבי אל-פאריסייה, שכפרם, ששכן במקומו עוד בטרם כבשה ישראל את הגדה ב-1967, נהרס כליל בידי ישראל בשנת 2010: בקהילה, הכוללת כיום חמישה מתחמים, חיים בכל עונות השנה כ-300 תושבים, וכ-200 נוספים חיים בה רק בעונת החורף. כל התושבים חיים באוהלים ובפחונים ומתפרנסים מרעיית צאן ומחקלאות. מתחמי הקהילות אינם מחוברים לרשתות החשמל או המים וממוצע צריכת המים בהם עומד על 20 ליטר ליום לנפש בלבד – כמות הנמוכה משמעותית מהכמות המינימלית המומלצת על-פי ארגון הבריאות העולמי: 100 ליטר לנפש ליום. בנוסף אין בקהילות מוסדות חינוך וילדיה הולכים מדי יום כחמישה קילומטר ברגל לשני בתי הספר בכפר עין אל-בידא, לבנים ולבנות, שכל אחד מהם כולל יסודי ותיכון.

ההתנחלות שדמות מחולה. צילום: עארף דר'ארמה, בצלם, 30.1.19

מתחמי הקהילה מוקפים בהתנחלויות ובנקודות התנחלות: מצפון גבעת סלעית ומחולה, ממזרח שדמות מחולה ורותם, ומדרום משכיות. בנוסף על כך, הכריז הצבא על שטח הכפר ושטחים נרחבים מדרום, צפון ומערב לו, "שטח אש". שטחים נוספים באזור הוגדרו כחלק משטחי השיפוט או מהשטחים המוניציפליים של התנחלויות סמוכות. הגדרות אלה משמשות את ישראל כדי לחסום לחלוטין את גישתם של תושבי הכפר לרוב השטחים הסובבים אותו, שבהם הם רועים את צאנם מזה שנים ארוכות.

להלן כמה מהעדויות שגבה תחקירן בצלם, עארף דראר'מה, מרועים תושבי אל-פאריסייה, המתארים כיצד התקפות המתנחלים מערערות את שגרת חייהם:

 

פינויו של ברכאת אבו מוחסן לאחר תקיפת המתנחלים. צילום: עארף דר'ארמה, בצלם, 12.2.19

בראכאת אבו מוחסן, בן 39, אב לחמישה, סיפר בעדותו מה-27.2.19 על התנכלויות המתנחלים ועל הקושי להתפרנס בעקבותיהן:

אני גר עם המשפחה שלי באוהלים ובתים מפח וניילון בקהילת נבע אל-ר'זאל באל-פארסייה. אנחנו חיים בתנאים קשים. הרשויות הישראליות אוסרות עלינו להקים מבני קבע שמתאימים למגורים. כ-500 מטר מזרחית אלינו המתנחלים הקימו את ההתנחלות רותם, והשתלטו את רוב האדמות שלנו. המתנחלים מרותם תוקפים אותנו באופן יומיומי כשאנחנו יוצאים למרעה. יש שטח אדמה קרוב להתנחלות שהיינו רגילים לרעות בו את הצאן, אבל מאז שהיא הוקמה אנחנו סובלים מהתקפות של המתנחלים, ומפחיד להגיע לשם. בתקופה האחרונה המתנחלים התחילו לרעות שם את הצאן שלהם והם מביאים איתם כלבים גדולים וההתקפות עלינו החמירו. הם מגבילים את התנועה שלנו באזור ומגרשים אותנו. החיילים באזור מאבטחים אותם, ועוזרים להם לגרש אותנו בטענה שהשטח שייך למתנחלים ואסור לנו להגיע לשם. לא ברור לנו איך כל זה קרה.

אחת התקיפות הכי חמורות היתה ב-12.2.19. יצאתי לרעות את הצאן עם אח שלי, לואאי, הבן שלו ובני דודים שלנו. המתנחלים היו באזור והתחילו לשסות את הכלבים שלהם בצאן שלנו. השומר של ההתנחלות, דידי (הרבש"ץ – רכז הביטחון השוטף הצבאי), הגיע רכוב על סוס עם מתנחלים אחרים והם התחילו לזרוק אבנים עלינו ועל על הכבשים שלנו כדי לגרש אותנו. נפצעתי בידיים וברגליים. הגיעו אמבולנס ישראלי ואמבולנס פלסטיני של הסהר האדום, שלקח אותי לבית החולים בטובאס. תודה לאל היו לי רק חבורות.

במקום שהחיילים שהיו שם יעצרו את המתנחלים התוקפים הם עצרו את אחי לואאי ואת הבן שלו, עלי. המתנחלים טענו שהם תקפו אותם, אבל אנחנו יודעים שהם פשוט רוצים לגרש אותנו מהאזור. אנחנו לא יודעים מה לעשות. איפה נרעה את הצאן שלנו? אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות מספוא, זה יקר מדי. אין לנו דרך אחרת להאכיל את הצאן אין לנו פרנסה אחרת חוץ מרעיית צאן. אנחנו כבר לא יודעים בפני מי להתלונן.

אחמד אבו מוחסן, בן 27, נשוי ואב לשלושה, סיפר בעדות שמסר ב-31.1.19 על תקיפות המתנחלים:

אני גר בקהילת נבע אל-ר'זאל באל-פארסייה. בשבוע שעבר היינו בדרך לשטחי המרעה שנמצאים צפונית-מזרחית לבית שלנו. המתנחלים הגיעו והתחילו לקלל אותנו ולרדוף אחרינו עם הכלבים שלהם, והם שיסו אותם בצאן. הם קראו לצבא, שסגר בפנינו את הדרכים כדי למנוע מאיתנו לרעות את הצאן.

לפני יומיים יצאתי לרעות את הצאן ביחד עם אבא שלי והבן הדוד שלי. היינו במרחק של קילומטר מההתנחלות רותם, מצפון אליה. ראינו לפחות חמישה מתנחלים מתקרבים אלינו. התחבאתי עם בן הדוד שלי ורק אבא נשאר גלוי בשטח. המתנחלים הגיעו עם ג'יפ של הצבא, והם רדפו אחרי הצאן. הם קיללו את אבא שלי. החיילים אזקו את הידיים שלו למרות שהוא בן יותר מ-60 ולקחו אותו בג'יפ הצבאי למחנה צבאי באזור. אספנו את הכבשים וחזרנו הביתה. התקשרנו לקישור הפלסטיני והחיילים שיחררו את אבא שלי אחרי ארבע שעות בערך.

היום בצהריים, הלכנו לשטחי המרעה באותו כיוון אבל היינו רחוקים מההתנחלויות. המתנחלים הגיעו אלינו עם כלבים וזרקו אבנים על הכבשים ורדפו אחרינו. כמה מהכבשים נפגעו מאבנים ודיממו. בקושי הצלחנו לברוח מהם עם הצאן. הם תוקפניים, ורוצים להרוג אותנו ואת הכבשים שלנו.

אנחנו חיים באווירה של פחד ובהלה. כל יום אנחנו מתלבטים לאן אנחנו יכולים ללכת. אנחנו רק רוצים להאכיל את הצאן שלנו. אין לנו עבודה אחרת. במערב יש שטח אימונים של הצבא, ובכיוונים אחרים יש התנחלויות. אנחנו בסכנה מכל כיוון. אנחנו חיים בכלא. אף אחד לא יכול לעצור את התקיפות של המתנחלים. חשבנו שהצבא יעצור אותם אבל במקום זה הוא עוזר להם לגרש אותנו.

אחמד אבו מוחסן ליד דיר הצאן שלו בנבע אל-ר'זאל באל-פארסייה. צילום: עארף דר'ארמה, בצלם, 31.1.19

בעדות נוספת שמסר אבו מוחסן ב-17.2.19 הוא סיפר כיצד מתנחלים פצעו אחת מכבשותיו וגנבו שתיים אחרות: 

במהלך השבועות האחרונים המתנחלים תקפו אותנו יותר מהרגיל. אנחנו רגילים לרעות את הצאן בשטח שנמצא ממזרח למקום המגורים שלנו, אבל בתקופה האחרונה, השומר של ההתנחלות רותם, דידי, (הרבש"ץ – רכז הביטחון השוטף הצבאי) מטריד ומתקיף אותנו כמעט כל יום. הוא מגיע עם הכלבים הגדולים, צועק ומאיים.

היום בבוקר, יצאתי לרעות את הצאן שלי צפונית-מזרחית לאל-פאריסייה, וחשבתי שככה אתרחק מהאזור שבו המתנחלים תוקפים אותנו. אבל כשהגעתי ראיתי את המתנחלים רועים את הצאן שלהם שם ופחדתי שהם יתקפו אותי. אחד מהם שהיה על טרקטורון, נסע לכיוון שלי ושל הצאן ונכנס בין הכבשים כדי לפזר אותן ולגרש אותי מהאזור. הוא דרס את אחת הכבשים, והאחרות התפזרו לכל עבר. הוא גם הצליח להרחיק שתי כבשים מהעדר ולהעביר אותן אל הכבשים שלו.

החזרתי את הכבשים שנשארו חזרה לבית שלי, עם הכבשה הפצועה. כמה דקות אחרי שהגעתי הביתה חיילים פשטו על הבית שלי. הם רצו לעצור אותי בטענה שתקפתי מתנחלים אבל אחרי שראו את הכבשה הם אמרו לי להגיע לתחנת המשטרה באריאל כדי להגיש תלונה.

אנחנו לא יודעים מה לעשות. המתנחלים גירשו אותנו מכל אזורי המרעה. אנחנו יודעים שהצבא והחיילים משתפים פעולה והחיילים לא מרחיקים את המתנחלים אלא להפך, עוזרים להם לגרש אותנו כדי לרצות אותם. אין לנו לאן ללכת. אלה האדמות שלנו. היום כל אחד שיוצא פה מהבית שלו מרגיש כאילו שהוא יוצא למלחמה, וחושב על המתנחלים ואיך הם יתקפו אותו. הם חמושים, יש להם כלבים והמדינה והצבא תומכים בהם.

מופידה דראר'מה, בת 69, אלמנה ואם לשמונה, תושבת אל-פאריסייה. בעדותה שמסרה ב-6.3.19 סיפרה על קשיי החיים לצד המתנחלים:

מופידה דראר'מה. צילום: עמית גילוץ, בצלם

הילדים שלי גדולים כבר וכולם התחתנו, חוץ מבת אחת שיש לה נכות והיא גרה איתי. בעלי נפטר לפני הרבה שנים ואני עדיין גרה כאן, ליד הילדים שלי בקהילת אחמייר באל-פאריסייה. אני עובדת בגידול צאן. אני אישה מבוגרת ורק רוצה לפרנס את עצמי והמשפחה שלי.

אנחנו נתקלים בקשיים כל יום, המתנחלים מגבעת סלעית מביאים את הכבשים שלהם לרעות באדמות המרעה שאנחנו רגילים ללכת אליהן.

כל יום אחר הצהריים הבן שלי אשרף, יוצא לרעות את הצאן. אני תמיד מזהירה אותו מהמתנחלים. כשהוא הולך בדרך שמאחורי ההר ונעלם מהעניים שלי, הנשמה שלי והגוף שלי רועדים מפחד עליו. המתנחלים כבר תקפו פה הרבה אנשים. אני סופרת את השניות בציפייה שהוא יחזור הביתה.

שלשום, המתנחלים תקפו רועים קרוב למקום המגורים שלנו, ואשרף היה אחד מהם. אחד המתנחלים רדף אחריו וזרק עליו אבנים. הוא חשש לחייו וחזר הביתה.

אחד הבנים האחרים שלי, מנסור, עובד באחת ההתנחלויות שקרובות לפה. אחד המתנחלים התקשר אליו ואמר לו: "תגיד לבן שלך שלא ירעה את הצאן למעלה. האדמה הזאת שייכת לנו." השנה מאוד שמחנו שירד הרבה גשם ויש עשב, אבל המתנחלים השביתו את השמחה שלנו, והביאו עלינו בכי וכאב לב. הם חילקו את האדמות שלנו ביניהם כראות עניהם. הם מאוד תוקפניים ומסתובבים כל יום חמושים, עם כלבים, מול האוהלים שלנו וליד הצאן שלנו. אוי למי שיגיד להם מילה.

כל יום הם רודפים אחרי רועי הצאן, קוראים לצבא ומתלוננים בפני החיילים על הרועים, ואז החיילים עוצרים את הרועים במקום להרחיק את המתנחלים.

מאז שהם התיישבו באזור כל אחד מאיתנו מפחד בלילות. הם לא יודעים רחמים או חמלה. מה אנחנו יכולים לעשות? אלה האדמות שלנו, שעברו מסבא לאבא לבן, והם רוצים לקחת את כולן. אנחנו מוקפים בהתנחלויות. כל אחד מאיתנו חי בחרדה מתמדת. אין שקט נפשי. מה נעשה ולאן נלך?