דילוג לתוכן העיקרי
שמשה מנופצת במכוניתו של וספי זייתה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.3.19
תפריט
נושאים

השתוללות אלימה וצפויה של מתנחלים בעקבות פיגוע - כוחות הביטחון לא עשו דבר

ב-17.3.19 בשעות הבוקר, פלסטיני דקר את החייל גל קיידאן וירה בו למוות, ולאחר מכן ירה במתנחל אחיעד אטינגר (לאחר שגנב את רכבו בצומת אריאל) ולעבר חיילים נוספים. אטינגר מת מפצעיו למחרת וחייל נוסף נפצע קשה. מיד לאחר האירוע יצאו מתנחלים לתקוף פלסטינים ברחבי הגדה המערבית.

התקפות אלה, שנמשכו חמישה ימים, כללו תקיפות על נוסעי מכוניות בכבישים, פשיטות על כפרים בליווי חיילים – שלא רק שלא עצרו את התוקפים, אלא הצטרפו אליהם וירו גז מדמיע, כדורי "גומי" ואש חיה על התושבים הפלסטינים. בנוסף, כניסות ליליות של מתנחלים לכפרים פלסטיניים במסגרתן השחיתו מכוניות ופגעו במסגד.

תקיפות מסוג זה חוזרות על עצמן לאחר כל פיגוע כמעט ולפיכך, ניתן היה לצפות שמערכת הביטחון תיערך מראש למנוע אותן ולהגן על פלסטינים מפני התוקפים. אולם, בדומה להתנהלותה בעבר, מערכת הביטחון לא עשתה דבר, איפשרה גם הפעם למתנחלים לתקוף פלסטינים ככל העולה על רוחם, ולעיתים אף סייעה להם. אין מדובר במעשים חריגים או ב"עשבים שוטים" אלא בהתנהלות התואמת את מדיניותה ארוכת השנים של ישראל בגדה, שמעשי אלימות אלה משרתים אותה ומסייעים לה להשיג את מטרותיה.

להלן תיאור כמה מהאירועים ועדויות חלק מהנפגעים במסגרתם:

שמשה מנופצת במכוניתו של וספי זייתה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.3.19

כביש אל-עינב, ליד דיר איבזיע, מחוז רמאללה, 17.3.19

ב-17.3.19 בסביבות השעה 22:00 תקפו כעשרה מתנחלים את מכוניתו של וספי זייתה בכביש אל-עינב, ליד הכניסה לכפר דיר איבזיע. זייתה, בן 31, נשוי ואב לשלושה, תושב הכפר עין עריכ היה בדרכו לביתו. המתנחלים פיזרו אבנים על הכביש בניסיון לחסום את המעבר, הכו את זייתה במוטות דרך חלונות המכונית וניסו להשתלט עליה. זייתה האיץ את קצב הנסיעה והצליח להימלט.

כך סיפר זייתה בעדות שמסר ב-19.3.19 לתחקירן בצלם, איאד חדאד:

וספי זייתה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.3.19

בסביבות השעה 22:00 הייתי בביקור בכפר ח'רבת'א בני חארת' וראיתי במדיה החברתית שהצבא חוסם כניסות לכמה כפרים בגלל הפיגוע שהיה ליד אריאל. החלטתי לא להתעכב ולחזור הביתה. כשהייתי במרחק של שלושים מטר בערך משער הכניסה לכפר דיר איבזיע (שהדרך לעין עריכ עוברת בתוכו), ראיתי אבנים בגדלים שונות פזורות על הכביש. הן הפריעו לנסיעה. חשבתי שהצבא שם את האבנים וסגר את הדרך. חשבתי לקחת סיכון ולעבור אותן, כדי שלא אצטרך לחזור את כל הדרך בחזרה ולנסוע הביתה בדרך אחרת. נשארו לי רק כמה מטרים כדי לעבור את הקטע שהצבא נוהג לסגור לפעמים. מאחוריי היתה משאית. כשנכנסנו לכביש עין עינב (המוביל מכביש 463 לדיר איבזיע), הכביש היה חשוך כי אין שם תאורה. נסעתי עוד שלושים מטר אבל השער בדרך היה סגור, ולא היו שם חיילים או מישהו אחר. פתחתי את החלון כי ניסיתי לראות יותר טוב את הדרך ואז ראיתי אורות של 6-5 מכוניות שחנו ליד צומת דולב. ניחשתי שאלה מכוניות של מתנחלים והתחלתי לפחד. הסתובבתי כדי לחזור, ואז ראיתי בערך 12-10 מתנחלים מתקרבים אליי מימין, מכיוון המכוניות החונות. הם היו במרחק של בערך שלושים מטר ממני.

כשהם ראו אותי ואת המשאית שנסעה אחריי הם התחלקו לשתי קבוצות. שלושה מתנחלים סחבו גדר תיל שהיתה ליד הכביש וחסמו באמצעותה את הדרך לפניי. האחרים התקדמו אליי. שניים מהם היו רעולי פנים ושניים החזיקו מקלות או מוטות, והאחרים החזיקו אבנים. הם נראו בכוננות תקיפה.

פתחתי את החלון שלידי כדי שהאבנים לא ינפצו אותו. המתנחלים התחילו לזרוק אבנים והן פגעו בשלדה של האוטו. שלושה מהם הגיעו ממש עד אליי, והכניסו ידיים לתוך האוטו. שניים ניסו לפתוח את הדלת ונתנו לי מכות על הידיים עם המוטות. זה הרגיש כמו מוטות ממתכת. השלישי ניסה לסובב את ההגה ולהסיט אותי מהדרך. דחפתי אותם כמה פעמים מהחלון. הכל היה כמו סצנה מסרט "אקשן" הוליוודי, במיוחד בגלל שעדיין נסעתי בין האבנים שהיו פזורות בכביש, נזהרתי מאוד שלא לדרוס את המתנחלים שחסמו לי את הכביש וגם דחפתי את המתנחלים שניסו להשתלט לי על האוטו.

פחדתי שהם יהרגו אותי. האצתי את מהירות הנסיעה והצלחתי לעבור את גדר התיל. נסעתי עליה אבל היא נתקעה בתחתית האוטו ונגררה איתי בערך שלושים מטר. מזל שהיא לא ניקבה את הצמיגים. הצלחתי לברוח ולחזור דרך אותו כביש שדרכו הגעתי, וחזרתי לח'רבת'א בני חארת'. משם נסעתי דרך בילעין, כפר ניעמה ודיר איבזיע. הגעתי לכפר שלי, עין עריכ, רק ב-23:00. היו לי חבלות ביד ופצע. כשחזרתי הביתה בדקתי את האוטו ומצאתי בתוכו אבן. השמשה הקידמית נסדקה אבל לא נשברה, כי היא מצופה בשכבת מגן. גם מכסה המנוע נפגע והיו שתי חבלות בשלדת האוטו, וגם הפגוש של האוטו נהרס. אני לא יודע מה קרה למשאית שנסעה מאחוריי. זה חסד מאלוהים שיצאתי מזה בחיים, אולי גם בגלל שהמתנחלים היו עסוקים בלתקוף את המשאית.

המכונית שבה נסעו עובדי חברת החשמל. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם

כביש שכם - טול-כרם, ארבעה ק"מ מדיר שרף, מחוז שכם, 17.3.19

ב-17.3.19 בסביבות השעה 20:30, תקפו לפחות עשרה מתנחלים באבנים כלי-רכב מסחרי של חברת החשמל הפלסטינית שחנה בצד כביש טול-כרם – שכם, במרחק של כארבעה ק"מ מהכפר דיר שרף. בכלי הרכב ישבו שלושה מעובדי חברת החשמל ראאיד א-ת'ילת', נשאאת דוויכאת וסאמר אל-חיאת, שהמתינו לתושב דיר שרף שאמור היה ללוותם לשכונה שבה אירעה תקלה. ראאיד א-תי'לת' ונשאאת דוויכאת נפגעו בראשם מהאבנים, וא-ת'ילת' אף נפגע מרסיסי זכוכית שחדרו לעיניו. השניים פונו לטיפול בבית החולים הערבי בשכם.

ראיאד א-ת'ילת' ונשאאת דוויכאת בבית החולים למחרת התקיפה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 18.3.19

בעדות שמסר למחרת לתחקירנית בצלם סלמא דיבעי סיפר ראאיד א-ת'ילת', בן 45, נשוי ואב לחמישה, תושב בית איבא במחוז שכם על רגעי התקיפה ב-18.3.19:

אני עובד כנהג בחברת החשמל הפלסטינית. באותו יום הגענו קרוב למרכז הקהילתי "מועדון העיר", במרחק של בערך עשרה קילומטרים משכם, וחיכינו לאדם שהתלונן על תקלה בחשמל. פתאום התחילו לפגוע ברכב הרבה אבנים מכל הכיוונים. בהתחלה חשבתי שאלה יריות כי הרעש היה מפחיד מאוד. הרגשתי כאב חזק בצד ימין של הראש והתחיל לרדת לי דם על הפנים. מיששתי את הראש ולא ידעתי מה לעשות, כי באותו זמן סאמר ונשאאת שהיו ברכב ביקשו ממני להתרחק משם. מרוב לחץ לא הצלחתי להתניע את האוטו. אחר-כך הבנתי שהמנוע כבר דלק. נסעתי בלי להסתכל ימינה ושמאלה, רק קדימה. אני בכלל לא יודע איך הצלחתי לנסוע. השמשה הקידמית של האוטו נופצה, והרוח העיפה את רסיסי הזכוכית לתוך העניים שלי. נסעתי עד הכיכר שליד דיר שרף.

נשאאת התקשר למשרדי החברה, דיווח על התקרית וביקש מהם להזמין אמבולנס. תושבים מהכפר הגיעו לכיכר והביאו לנו מים וצמר גפן וניסו לטפל בנו עד שהגיע אמבולנס של הסהר האדום שפינה אותנו לבית החולים הערבי.

נזקים שנגרמו למכונית ליד בית משפחת בשיר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 18.3.19

ג'ינסאפוט, מחוז קלקיליה, 17.3.19

ב-17.3.19 בסביבות השעה 19:00 תקפו כ-15 מתנחלים את בית משפחת בשיר בכפר ג'ינסאפוט במחוז קלקיליה. המתנחלים שברו שני חלונות בביתו של בשיר, ניפצו חלונות והשחיתו ארבעת הצמיגים של שלושה רכבים, מהם שניים מסחריים, שחנו ברחוב ושייכים לשכנים.

בעדותו שמסר לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-18.3.19 סיפר עיסאם בשיר, בן 28, על רגעי התקיפה:

עייסאם בשיר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 18.3.19

אתמול, בערך ב-19:00 הייתי בבית עם המשפחה שלי. חבר שלח לי הודעה בטלפון שיש קבוצה של אנשים בכביש ליד הבית שלנו. הלכתי לחלון שמשקיף על הכביש, וראיתי בערך עשרה מתנחלים שוברים את חלונות הרכב של קרוב משפחה שלי, מכל הכיוונים. המתנחלים התחילו לזרוק אבנים על הבית שלי. החלונות בחדר האורחים ובחדר נוסף בקומה השניה התנפצו. עליתי לגג של הבניין, מעל הקומה השלישית, וראיתי משם שהמתנחלים בדיוק בורחים. הם היו בערך 15. הם נכנסנו לשלושה כלי-רכב שחיכו להם בכניסה המזרחית לכפר שלנו, במרחק של 150 מטר בערך מהבית שלנו. הם נסעו לכיוון הכביש שמוביל לעמנואל. כשירדתי מהגג ראיתי שהם ניפצו גם את החלונות של שני רכבים מסחריים וניקבו את הצמיגים שלהם.

לא הייתה למתנחלים שום סיבה לתקוף אותנו ולפגוע ברכוש שלנו. הכפר שלנו שקט ולא היו בעיות עם הצבא והמתנחלים.

ביום שני בלילה, בסביבות השעה 1:00 הגיע כוח צבאי לבית שלנו. החיילים תיחקרו אותנו על התקיפה ועל הפגיעה של המתנחלים בכלי הרכב ובבתים שלנו. הם שאלו אם יש מצלמות אבטחה בשכונה שלנו, אבל אין כאלה. אחרי עשר דקות הם הלכו.

זכוכיות מנופצות בבית משפחת בשיר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 18.3.19

הכניסה למתחם בו ישבה בעבר התנחלות חומש, מחוז ג'נין, 18.3.19:

ב-18.3.19 בסביבות השעה 11:00, נסעו האחים רוואן וניזאר אר'בארייה, בני 23 ו-30 בהתאמה, תושבי הכפר כופיירית שבמחוז ג'נין למכללת רוודה בעיר שכם. השניים עצרו להפסקה בצד הדרך, בכניסה למתחם בו שכנה בעבר ההתנחלות חומש, שפונתה בשנת 2005 באזור הכפר סילת א-דהר. ניזאר התרחק מהמכונית כחמישים מטרים ונכנס לתוך המתחם, אז הותקף מאחור במקל על-ידי מתנחל רעול פנים, שלאחר מכן יידה עליו אבנים יחד עם מתנחל נוסף, רעול פנים גם הוא. במקביל, כחמישה מתנחלים אחרים יידו אבנים לעבר המכונית ורוואן שישבה עדיין בתוכה. אחת האבנים פגעה בבטנה. רוואן ברחה מהרכב, ואז אבנים נוספות פגעו ברגלה השמאלית ובגבה.

ניזאר אר'ברייה. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 19.3.19

בעדות שמסר לתחקירן בצלם, עבד אל-כרים סעדי, למחרת תיאר ניזאר אר'בארייה את תחילת האירוע:

עצרתי את הג'יפ כדי להשתין, התרחקתי בערך 50 מטרים ופתאום שמעתי מישהו צועק וחטפתי מכה בגב ממקל. הסתובבתי וראיתי שני אנשים רעולי פנים בבגדים אזרחיים. הם צעקו בעברית והיו להם פיאות והבנתי שהם מתנחלים.

שמעתי את אחותי רוואן צועקת והבנתי שמתנחלים אחרים תוקפים אותה. רצתי מהר לכיוון שלה וראיתי 8-7 מתנחלים שנראו דומה לאלה שתקפו אותי. הם עמדו במרחק של בערך 10 מטרים מהג׳יפ וזרקו עליו אבנים, וראיתי את יוצאת מהג'יפ ובורחת מהג׳יפ. שמעתי את המתנחלים צועקים: ״תהרגו אותה, תהרגו אותה״.

רוואן אר'בארייה, תיארה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-1.4.19 את התקיפה ואת מה שעבר עליה מאז:

ברגע שהגענו לאזור של ההתנחלות שפונתה, חומש, ניזאר עצר את הג'יפ כדי ללכת להשתין והשאיר את הדלת פתוחה. אני גלשתי באינטרנט בפלאפון שלי. זה אזור ירוק מאוד עם הרבה צמחייה והיה שקט. פתאום שמעתי רעש ואת אחי צועק. הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי כמה מתנחלים רעולי פנים זורקים על ניזאר אבנים. בינתיים כמה מתנחלים אחרים התחילו לזרוק עליי אבנים. הרגשתי שאני הולכת למות. המבטים שלהם היו מפחידים ואני לא יכולה לשכוח אותם מאז. אבן גדולה פגעה בי בבטן. שמעתי את אבנים פוגעות בג'יפ מאחורה. פתחתי את דלת הג'יפ וברחתי. רצתי בערך עשרה מטרים ועצרתי. שמעתי את ניזאר אומר "תעצרי עכשיו תחזרי לג'יפ או שהם יהרגו אותך". הוא חזר לג'יפ והמתנחלים המשיכו לזרוק אבנים על הג'יפ וגם עליי.

בנתיים הגיעו עוד מתנחלים והם כבר היו כמעט עשרים. הם זרקו עליי כל מה שמצאו בסביבה, כולל ענפים של עצים. ניזאר דיבר עם המתנחלים בעברית, ואחד מהם אמר לי "בואי בואי". לא ידעתי מה לעשות והרגשתי שאני עומדת למות. הסתכלתי על הג'יפ ולא ידעתי איך לחזור לשם כי המתנחלים הקיפו אותו. אחד מהם אמר לי שהאדמה הזאת שייכת להם ולא לנו. ניזאר אמר לי לבוא לג'יפ, שהם לא יירו בי. אחד מהמתנחלים החזיק נשק. ניזאר נראה מפוחד ולחוץ מאוד.

רצתי לכיוון הג'יפ, פתחתי את הדלת ואחד המתנחלים הכה אותי עם מקל עץ בין הכתף השמאלית לצוואר. ניזאר התניע את הרכב. אני לא יודעת איך הצלחנו לברוח משם. במהלך הנסיעה לא יכולתי לדבר או להסתכל על ניזאר והרגשתי שאני לא יכולה לנשום ולזוז. אחר כך שאלתי את ניזאר אם קרה לו משהו והוא אמר שלא. הוא שאל אותי אם קרה לי משהו ואמרתי שלא. הוא שאל אותי אם אני רוצה לחזור הביתה או למעונות ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע למעונות. בנתיים ניזאר התקשר למשטרת ישראל וסיפר להם מה שקרה בעברית.

במעונות נכנסתי לחדר שלי, חברה שלי שאלה אותי מה קרה לי וסיפרתי לה. ביקשתי ממנה לסגור את החלונות והווילונות בחדר. התחלתי להרגיש התכווצויות בצוואר, ביד וברגל שמאל, היה לי קשה לנשום. החברה שלי לקחה אותי לבית החולים במונית. הרגשתי תשישות וכאבים בכל הגוף ובמיוחד בבטן ובחלק השמאלי של הגוף. לא יכולתי לשבת, רק לשכב. עשו לי צילומי רנטגן וחזרתי הביתה. נשארתי בבית שבועיים, שבמהלכם הייתי צריכה עזרה כדי לקום מהמיטה אפילו לשירותים. הרופא נתן לי חגורה אלסטית לקרסול כי הגידים שם נקרעו והקרסול התעקם.

רק השבוע חזרתי ללימודים. עד עכשיו אני לא מסוגלת ללכת מרחק משמעותי או לעלות במדרגות כרגיל ואני נאלצת לנסוע במוניות. זה עולה לי הרבה כסף.

אני גם לא מצליחה לישון באופן נורמלי. אני מתעוררת כמה פעמים בכל לילה ויש לי התקף חרדה כשאני נזכרת במה שקרה. אני לא מסוגלת לראות שום דבר בצבע ירוק, גם לא עצים וצמחים, כי זה מזכיר לי את האירוע. התחושות האלה הרסו אותי. אני עדיין לא מסוגלת לחיות וללמוד כרגיל.