דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

תקנות ההגנה (שעת חירום)

ב-1945 התקינה ממשלת המנדט הבריטי את תקנות ההגנה (שעת חירום). התקנות כללו, בין השאר, הוראות כנגד הגירה בלתי-חוקית, מערכת בתי- דין צבאיים המוסמכת לשפוט אזרחים ללא זכות ערעור, סמכויות חיפוש ומעצרים נרחבות, איסור על פרסום ספרים ועיתונים, הריסת בתים, מעצר מינהלי ללא משפט וללא הגבלת זמן, סגירת שטחים והטלת עוצר. ב-1948 אימצה מדינת ישראל את תקנות ההגנה כחלק מהמשפט שהיה בתוקף ערב הקמתה, מכוח סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, למעט "שינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה או רשויותיה."

ב-1951, לאחר דיון בנושא מעצר מינהלי, החליטה מליאת הכנסת כי תקנות ההגנה מנוגדות לעקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית והטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להביא בפניה הצעות חוק לביטולן. אולם, בסופו של דבר התקנות לא בוטלו, ככל הנראה כיוון שהיוו בסיס חוקי לממשל הצבאי שהוטל על אזרחיה הערבים של מדינת ישראל.

לאחר ביטול הממשל הצבאי הוקמה במשרד המשפטים ועדת מומחים לבדיקת התקנות ולהכנת הצעות לביטול חלק מהן, אולם בחודש יוני 1967, עם פרוץ מלחמת 1967, הפסיקה הוועדה את עבודתה.

עם כיבוש השטחים, ב-1967, הוציא המושל הצבאי בשטחים צו צבאי ש"הקפיא" את המצב המשפטי שהיה קיים בשטחים. לטענת ישראל, תקנות ההגנה היו חלק מן המשפט המקומי בשטחים טרם הכיבוש. כדי לחזק עמדה זו, הוציאו מפקדי האזורים בגדה המערבית וברצועת עזה, צווים צבאיים שקבעו כי תקנות ההגנה יהיו תקפות בשטחים.

במהלך השנים עשתה ישראל שימוש נרחב בתקנות אלה בשטחים, לצרכי ענישה והרתעה. מכוח תקנות אלה ישראל הרסה ואטמה מאות בתים, גירשה תושבים, החזיקה אלפים במעצר מינהלי והטילה עוצר וסגר על יישובים.