דילוג לתוכן העיקרי
מוחמד ומוסטפא עמירה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.9.21
תפריט
מהשטח
נושאים

שני קטינים ששיחקו במטע זיתים נעצרו למשך 24 שעות על ידי חיילים ועברו מסכת התעללות

ביום שני, 13.9.21, בסביבות השעה 17:00, שיחקו מוסטפא, בן 13, ומוחמד, בן 15, עמירה, תושבי הכפר ניעלין שבמחוז רמאללה, באדמות המשפחה. השניים שיחקו בבקבוקי פלסטיק, אותם פוצצו באמצעות חומר ניקוי ונייר כסף. במרחק של כקילומטר מהם, סמוך לאחד השערים בגדר ההפרדה, היו למעלה מעשרה חיילים, שהסתכלו על הנערים משחקים. לאחר כשעה, נורו לעברם שני כדורי מתכת מצופים גומי ולאחר כחצי שעה נוספת התקרבו אליהם החיילים ועצרו אותם.

כך החלה מסכת התעללות שנמשכה למעלה מ-24 שעות, שבסופם שוחררו לביתם. החיילים אזקו את ידיהם בחוזקה, הכו אותם באגרופים, בעטו בהם בכל חלקי גופם וקיללו אותם. החיילים שאלו אותם שוב ושוב על נער נוסף שהיה איתם, ולמרות שהכחישו את קיומו החיילים המשיכו להתעקש, עד שמוסטפא מסר להם – בהעדר ברירה אחרת – שם בדוי.

לאחר מכן נלקחו הנערים למתקן צבאי הסמוך למחסום ניעלין. שם, לאחר המתנה נוספת, הם נחקרו בנפרד – ללא נוכחות של מבוגר מטעמם. החוקרים רק התקשרו לעורך דין, שהם אינם מכירים, ואפשרו להם לדבר איתם שיחה קצרה בטלפון. בסיום החקירה הם נדרשו לחתום על מסמכים בעברית, נלקחו מהם טביעות אצבעות ודגימות דנ"א, ואז הם אולצו להמתין בחוץ, כשעיניהם מכוסות.

ב-1:00 לפנות בוקר הם נאזקו ונלקחו למחנה צבאי, שם הכניסו אותם לחדר קר מאוד, נתנו להם מזרונים רטובים ועזבו אותם. בבוקר הביאו להם קצת מים וביסקוויטים יבשים ושוב הותירו אותם לבד. רק אחר הצהריים, בסביבות השעה 17:00, הם נלקחו – כשהם אזוקים ועיניהם מכוסות – לבית החולים, שם עברו בדיקות. במהלך שהותם בבית החולים הם נלקחו לחדר שבו התקיימה שיחת וידיאו דרך הטלפון של אחד השוטרים עם בית המשפט הצבאי בעופר. אז הם ראו לראשונה את עורך דינם, שתרגם להם את מהלך הדיון. לאחר דיון של פחות מעשר דקות הודיעה השופטת כי הם ישוחררו בערבות של 3,000 ש"ח עבור כל אחד. לאחר מכן הם נלקחו לבדיקות נוספות ואז הוסעו לכניסה לכפרם, וננטשו בשעה 21:30 בכניסה לכפר, בלי שהדבר תואם עם איש. אדם שהכיר לקח אותם לביתם.

שני נערים ששיחקו על אדמת משפחתם נלקחו על ידי חיילים שהכו אותם קשות. כך החלה מסכת התעללות שנמשכה למעלה מ-24 שעות, במהלכן הם הוכו, הורעבו, ונמנעה מהם שינה. עשרות אנשים היו מעורבים בפגיעה בהם: חיילים, שוטרים, רופאים, חוקרים, אחיות, אנשי שב"כ, פקידים ושופטת אחת. איש מהם לא עצר לדבר איתם – ילד בן 13 וילד בן 15; איש לא טרח לשאול מדוע נלקחו מלכתחילה מבתיהם וממשפחותיהם; איש לא הסביר להם ולהוריהם מה צפוי לקרות להם; איש לא בדק אם הם רעבים, צמאים, עייפים או מפחדים. אפילו לא אחד.

דובר צה"ל מסר לעיתון "הארץ" כי "נצפו שני חשודים פלסטינים שביצעו פיצוץ באמצעות מטען מאולתר בגדר הביטחון" – למרות שהנערים שיחקו כשעה בפיצוץ בקבוקים, במרחק של כקילומטר מהגדר, מול עיני החיילים, שלא עשו דבר וכלל לא התייחסו אליהם כ"חשודים"; הדובר טוען גם ש"החשודים ברחו" – על אף שאחד מהם ברח לידי החיילים והשני הסגיר את עצמו מיד לאחר מכן; הוא ממשיך וטוען כי החיילים לא הכו אותם כלל אלא, הוא מתרץ, "אחד החשודים נפל על הקרקע ונחבל קלות בפניו, וקיבל טיפול רפואי מידי מהכוח" וכי "לחשודים סופקו מזון ושתייה".

תגובה זו מעידה עד כמה מבחינת הצבא אין זו אלא שגרה: מעצר של קטינים פלסטינים הוא כבר מזמן עניין יומיומי בגדה. ככזה, הוא מתקבל – כמו במקרה הנוכחי – באדישות מוחלטת על ידי כל הרשויות ובני האדם המעורבים בכך, הבוחרים להתעלם מזכויותיהם, מהעובדה שכקטינים הם זכאים להגנות מיוחדות, ומההשלכות ארוכות הטווח של אירוע כזה עליהם.

מוסטפא עמירה, בן 13, סיפר בעדותו לתחקירן בצלם איאד חדאד את שהתרחש:

מוסטפא עמירה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.9.21
מוסטפא עמירה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.9.21

ביום שני, 13.9.21, בסביבות השעה 17:00, הלכתי עם בן דוד שלי, מוחמד, לשחק באזור הר אבו סיידם (אל-כרכ), לא רחוק מהבתים שלנו שיש בו מטעי זיתים. שיחקנו ב"ערבים-יהודים" – משחק שמדמה עימות בין פלסטינים לחיילים. הכנו זיקוקים שלא עושים המון רעש, מבקבוקי פלסטיק עם נייר כסף וחומר ניקוי, שמתפוצצים אחרי שמנערים וזורקים אותם וגם עשינו קולות של ניידת משטרה וירי.

חיילים ישבו מתחת לסככה באחד הפתחים בגדר ההפרדה והסתכלו עלינו ובמרחק של בערך 150 מטרים מהם היו עוד עשרה חיילים בערך, ששכבו מתחת לעצים על הגבעה. בערך שעה אחרי שהתחלנו לשחק החיילים בסככה ירו עלינו שני כדורי "גומי" שלא פגעו בנו. נבהלנו והתרחקנו בערך 25 מטרים לכיוון הכפר, אבל נשארנו בתוך המטע שלנו. צעקתי על החיילים ואחד מהם קילל אותנו, ואנחנו קיללנו אותו בחזרה.

בשעה 18:30, בזמן שסתם דיברנו, מוחמד אמר שחיילים מגיעים וברח. לא ראיתי את החיילים אבל ברחתי ואז החיילים תפסו אותי. הם היו חמישה והם כיוונו את כלי הנשק שלהם אליי. אחד החיילים הורה לי לשבת על הקרקע ואז הם אזקו לי חזק את הידיים מאחור, זה מאוד כאב לי. אחר כך הגיע עוד חייל. הראשון תפס לי את הראש ושפשף אותו בקרקע, באבנים ובעפר. צעקתי מהכאב, הרגשתי שאני מדמם מהשריטות. אחר כך אחד החיילים שם את הרגל שלו על הגב שלי ונתן לי אגרופים בפנים. בינתיים ראיתי שהם תפסו את מוחמד, הם הביאו אותו קרוב למקום שבו הייתי. לידו היו יותר מארבעה חיילים.

הם נתנו לי טלפון והורו לי לדבר עם מישהו שהציג את עצמו כאיש שב"כ. הוא שאל אותי בערבית איך קוראים לי ולחבר שלי, בני כמה אנחנו ומה אנחנו לובשים. הוא שאל אותי על עוד ילד ואמרתי לו שאין עוד אחד. הוא התעקש שהיה עוד מישהו וכשאמרתי שלא היה הוא אמר שאני משקר. אחד החיילים לקח ממני את הטלפון ואז נתן לי אגרופים ובעט בי. הוא דרש שאודה שהיה איתנו עוד מישהו. רק כדי שזה ייפסק המצאתי שם ואמרתי שהיה איתנו מישהו בשם יוסף. הוא המשיך להרביץ לי ולשאול אותי שאלות על יוסף. עניתי שאני לא יודע אבל הוא התעקש שאמסור את השם המלא של יוסף אז המצאתי שם מרובע, רק כדי לגמור עם המכות. אז החייל שוב נתן לי את הטלפון כדי שאדבר עם איש השב"כ והורה לי למסור לו את השם שהזכרתי. עשיתי מה שהוא אמר.

החיילים הובילו אותי קרוב למקום שבו מוחמד שכב על הקרקע. אחד מהם שאל אותי על הבקבוקים שלנו. נשארו לנו שלושה בקבוקים והראיתי לו איפה הם נמצאים. הסברתי לו איך מכינים "זיקוקים" ואיך אנחנו משחקים בהם. החיילים הביאו את מוחמד והושיבו אותו לידי למשך כמה דקות ואז הובילו אותנו דרך המטעים, מרחק של כמה מאות מטרים. הם קיללו אותי והחייל שהוליך אותי כל הזמן ניסה לקחת אותי דרך הטרסות כדי שאפול ובאמת נפלתי פעמיים אבל לא נפגעתי. הם לקחו אותי לג'יפ ואחד החיילים אמר לי: "ברוכים הבאים לישראל" וחבט את הראש שלי בדלת של הג'יפ. זה כאב לי מאוד. החייל הכניס אותי לג'יפ ואז הסיעו אותי למקום לא ידוע. הייתי מבוהל ורעדתי מפחד.

אחרי זמן קצר הג'יפ עצר. חייל כיסה לי את העיניים. בהמשך נודע לי שאני במחסום נעלין. השעה הייתה בערך 19:30. אחרי כמה רגעים הם הביאו גם את מוחמד והושיבו את שנינו על ספסל מעץ. חייל שמר עלינו. היינו במרחק של שני מטרים אחד מהשני, אבל אסור היה לנו לדבר. ביקשתי לשתות והחייל הביא לי כוס מים והשקה אותי כי הידיים שלי היו קשורות. ביקשתי גם לנגב את העפר ואת הדם מהפנים שלי כי זה התייבש והפריע לי, והחייל הביא לי טישו. הוא חתך את האזיקונים כדי שאוכל להוריד את זה, אבל לא הרשה לי להוריד את הכיסוי מהעיניים, רק קצת להזיז אותו. אחרי שסיימתי הוא השאיר את כיסוי העיניים אבל לא החזיר את האזיקונים.

בסביבות 20:00 שמעתי חייל לוקח את מוחמד. אחרי חצי שעה לקחו אותי. הם הושיבו אותי על כיסא בתוך חדר והחוקר ביקש שאוריד את כיסוי העיניים. היו שם שוטר ושוטרת. החוקר הסביר לי שיש לי זכויות. הוא אמר שאני יכול לא לענות על השאלות, אבל בית המשפט יראה את זה. אז הוא התקשר לעורך דין ונתן לי את הטלפון שלו לדבר איתו. הוא והשוטרת נעמדו ליד הדלת. דיברתי עם אדם שהציג את עצמו כעורך הדין נאסר נובאני. הוא אמר לי שלא אפחד, שאף אחד לא ירביץ לי. אמרתי לו שהם כבר הרביצו לי. הוא אמר שלא אגיד שום דבר שלא עשיתי וביקש שאמסור את הטלפון לחוקר.

החוקר ביקש את מספר הטלפון של אבא שלי, אבל מתוך פחד מסרתי לו מספר לא נכון. מסרתי לו את המספר של אמא והוא דיבר איתה ואמר לה שאני עצור אצלם ושהוא דיבר עם עורך דין. הוא אמר לה: הבן שלך עושה בעיות. היא אמרה לו: הבן שלי עדיין ילד קטן, לא יעלה על הדעת לעצור אותו. אז החוקר סיים את השיחה. הוא אמר לי שהסתבכתי ושיביאו אותי לבית המשפט. פחדתי שיעצרו אותי לתקופה ארוכה ושהלימודים שלי ייפגעו. הוא שאל אותי מה עשינו במטע, ועל הבקבוקים ואז שאל אם אנחנו זורקים אבנים. הסברתי לו בצורה מפורטת את כל מה שעבר עלינו. ואז הוא אמר לי: אתה צריך להגיד תודה לחייל שרק הרביץ לך ולא הרג אותך.

הוא הוציא אותי מהחדר ומוחמד נכנס. אחרי ארבעים דקות בערך הכניסו אותי שוב לחדר. הם רצו שאחתום על כל מיני ניירות בעברית, הם אמרו שזו הוכחה שהם נתנו לי לדבר עם עורך דין. חתמתי על הכול למרות שלא הבנתי על מה אני חותם. אחר כך לקחו לי טביעות אצבעות ובדיקת דנ"א.

בערך ב-1:00 כיסו לנו את העיניים, קשרו לנו את הרגליים אחד לשני והסיעו אותנו למחנה צבאי כלשהו. הם הכניסו אותנו לחדר קר מאוד, הורידו לנו את המסכות מהעיניים וכיסו אותן בבד לבן. הם הורידו את השרשרת מהרגליים, קשרו לנו את הידיים והביאו לנו מזרונים רטובים וקרים. הם אמרו לנו ללכת לישון אבל לא הצלחתי להירדם מרוב קור. היינו רעבים אבל לא הביאו לנו אוכל וגם לא ביקשנו כי היינו כל כך עייפים, רצינו רק לישון.

נשארנו ככה עד 8:00 בבוקר. הם הביאו לנו מים, לקחו אותנו אל מאחורי אחד החדרים כדי לעשות צרכים ואז החזירו אותנו לחדר. הם הביאו לנו קצת בסקוויטים יבשים וקצת בייגלה. אחרי זה נרדמתי קצת. בשעה 17:00 הגיעו שוטרים והעירו אותנו. הם כיסו לנו את העיניים והכניסו אותנו למכונית. כשהם עצרו הם שמו לנו מסכות ואז התברר לנו שאנחנו בתוך מתקן רפואי, כמו בית חולים. עברנו שם בדיקות, מישהו שאל אותי אם כואב לי איפה שחטפתי מכות.

לפני שיצאנו מבית החולים התקיים דיון בבית המשפט דרך הטלפון של המשטרה. השופטת דיברה ועורך הדין שלנו תרגם. היא אמרה לנו: אני לא רוצה שאתם תחזרו לבית משפט עוד פעם ושלא תעשו את הדברים שעשיתם. הדיון נמשך פחות מעשר דקות ואז השוטר סגר את הטלפון. הם לקחו אותנו לקומה החמישית, שם בדקו אותי שוב ואז החזירו אותנו למכונית, כיסו לנו את העיניים ונסעו. לא ידעתי לאן. נרדמתי ברכב והתעוררתי כשהיינו בכניסה לכפר שלנו. השעה הייתה 21:30. מישהו שאנחנו מכירים לקח אותנו לבתים שלנו.

כשחזרתי המשכתי לסבול מכאבים והיו לי חבורות בפנים ונפיחות מסביב לעין ימין וגם סימנים של האזיקונים מסביב לידיים ושריטות. אבל לא הלכתי לבית חולים, נחתי בבית ולקחתי משככי כאבים. במשך יומיים לא הלכתי לבית הספר.

בעדותו לתחקירן בצלם, איאד חדאד, סיפר מוחמד עמירה, בן 15, על שעבר עליו לאחר שהחיילים הגיעו למטע:

הצלחתי לברוח אבל לא התרחקתי המון ואז החלטתי לחזור כדי לא להשאיר את הבן דוד שלי לבד. חזרתי עם ידיים מורמות כדי להסגיר את עצמי. הגיעו אליי קצין וחייל. הקצין כעס. הוא קילל וצעק בעברית. לא הבנתי מה הוא אומר. הוא החזיק את הידיים שלי לצידי הגוף ואז נתן לי סטירות חזקות בפנים, משך לי באוזניים ונגח בי עם הקסדה שלו.

הוא השכיב אותי על האדמה והגיעו עוד חיילים שנעמדו מסביבי. לא ראיתי את מוסטפא אבל שמעתי אותו צועק לעזרה. הקצין שאל אותי מי האדם השלישי שהיה איתנו ואמרתי לו שרק שנינו היינו שם. הוא המשיך לשאול אותי שאלות אבל לא ידעתי מה לענות לו. הוא הלך לכיוון של מוסטפא ואז חזר ואמר לי לדבר בטלפון עם מישהו שהוא קרא לו "קפטן חמזה". האיש בטלפון גם שאל אותי איפה האדם השלישי וגם לו אמרתי שהיינו שם לבד. אחרי כמה זמן הגיע עוד קצין, אני חושב שזה האיש שדיברתי איתו בטלפון. הוא שוב חקר אותי ושאל מה עשינו שם ואיפה אנחנו גרים ואז שאל על הבקבוקים ואני הסברתי לו מה עשינו. הייתי מאוד מפוחד ומבולבל.

כרעתי על הברכיים ומתחתי היו אבנים וחצץ שננעצו לי בברכיים והכאיבו לי. ביקשתי לשבת רגיל, אבל החיילים אסרו עלי. אחרי כמה רגעים ראיתי אותם מובילים את מוסטפא. הידיים שלו היו כבולות לאחור וראו עליו סימני מכות. ראיתי שריטות על הפנים שלו וכתם אדום וכחול מסביב לעין ימין. הוא נראה מבולגן ומאובק והיה מפוחד. הוא רעד.

אחר כך חייל קשר לי את הידיים עם חתיכת בד והם הובילו אותי לפניהם. כל הדרך החיילים קיללו אותי ודחפו אותי. הלכנו על טרסות וקוצים אבל לא נפלתי. הלכנו קצת. בדרך הם אמרו לי לדבר בטלפון עם אדם שהציג את עצמו בשם "קפטן ויסאם" והוא גם שאל אותי על אדם שלישי שקוראים לו יוסף שהוא אמר שהיה איתנו.

הלכנו קצת ואז הם העלו אותי לג'יפ.הם אמרו לי להוריד את הראש כדי שלא אראה לאן הם לוקחים אותי. אחרי נסיעה קצרה הם עצרו וראיתי שאנחנו בתוך תחנת משטרה או מחנה צבאי באזור מחסום נעלין. הם הורידו לי את האזיקים, כיסו את העיניים שלי והושיבו אותי על כיסא. אחרי זמן קצר שמעתי את מוסטפא משתעל ואז קלטתי שהוא יושב לידי. קראתי לו אבל אחד החיילים הורה לי לשתוק. אחרי רבע שעה בערך ביקשתי מים והם נתנו לי לשתות אותי. ביקשתי ללכת לשירותים והם הורידו לי את כיסוי העיניים ונתנו לי ללכת לשם.

בסביבות 20:00 אחד החיילים לקח אותי לחדר חקירות. ישבתי שם בערך עשר דקות בלי שאף אחד ידבר איתי ורק אז החייל הוריד לי את כיסוי העיניים. ראיתי שני חוקרים, גבר ואישה, ולכל אחד מהם היה מחשב. סירבתי לענות לשאלות שלהם בלי עורך דין. אני יודע שיש לי זכות לא לדבר בלי נוכחות של עורך דין או הורה. החוקר הסכים להתקשר לאחי סאפי, בן 25, כדי שימסור לו שם של עורך דין. הוא התקשר לאחי והודיע לו שאני עצור וסאפי כנראה מסר לו שם של עורך דין. רציתי לדבר עם אחי בטלפון, אבל החוקר סירב. הוא התקשר לעורך הדין ונתן לי לדבר איתו. עורך הדין הדריך אותי לא לדבר על שום דבר שלא עשיתי, לא לפחד ולענות לחוקר על השאלות. הוא גם אמר שבשלב הזה לא יהיו מכות. שאלתי אותו אם הוא מגיע לדיון בבית המשפט והוא ענה שכן ושהדיון יהיה למחרת.

החקירה נמשכה בערך חצי שעה. החוקר שאל אותי מה עשינו שם ומי היה איתנו. אחרי החקירה הושיבו אותי על ספסל בחוץ והכניסו את מוסטפא, וגם אותו חקרו חצי שעה בערך. אחרי שהוא יצא הכניסו אותי שוב. דרשו שאחתום על מסמכים בעברית וסירבתי, כי לא הבנתי מה כתוב. הם לקחו לי טביעות אצבע ודגימת דנ"א ואז החזירו אותי לחצר, ליד מוסטפא. הייתי בלי אזיקים אבל העיניים שלי היו מכוסות. זה היה כבר לילה ובחוץ לא הייתה תנועה, חוץ מצבא ומשטרה. היה קר מאוד והיינו מותשים ורעבים.

בסביבות השעה 1:00 בלילה העלו אותנו לג'יפ, אזקו לנו את הרגליים, ולקחו אותנו למחנה צבאי. אני לא יודע איפה זה היה. הכניסו אותנו לחדר שבו פעלו מזגנים והיה שם כל כך קר, כמו במקרר. נתנו לנו מזרנים רטובים. הבגדים שלנו נרטבו מהמזרנים ורעדנו מקור. לא הצלחנו ממש לישון למרות העייפות. בלילה נכנס אלינו חייל ושאל אותי איפה יוסף. עניתי לו שאני לא יודע, והוא יצא.

מוחמד עמירה עם הפלנלית שקשרו החיילים על עיניו. צילום: איאד חדאד, בצלם, 11.10.21
מוחמד עמירה עם הפלנלית שקשרו החיילים על עיניו. צילום: איאד חדאד, בצלם, 11.10.21

נשארנו ככה עד 8:00 בבוקר, ואז בא חייל להעיר אותנו. הביאו לנו כוס מים לכל אחד, לקחו אותנו לשירותים, ואז החזירו אותנו לחדר והביאו לנו ביסקוויטים יבשים וכמה מקלות מלוחים לכל אחד. למרות שלא רצינו, אכלנו אותם כי היינו רעבים. אחד החיילים שאל אותי אם יש לי כאבים או מחלות. אמרתי שאני סובל מהצטברות של מים בכליות והוא החתים אותי על נייר ועזב. אחרי כמה זמן מה הגיע עוד חייל ושאל אותי את אותן שאלות וגם הוא החתים אותי על משהו.

בשעה 17:00 הגיעו שני שוטרים ואמרו לנו שייקחו אותנו לבית חולים ואז לכלא. הם לקחו אותנו בניידת של המשטרה עם עיניים מכוסות. בדרך נרדמנו מרוב עייפות, אז לא ידענו כמה זמן עבר ולאן לקחו אותנו. הם עצרו והורידו לנו את כיסויי העיניים ושמו לנו מסכות. הבנו שהגענו לבית חולים, אני לא יודע איזה. עשו לי בדיקות וסיפרתי על ההיסטוריה הרפואית שלי.

אז לקחו אותנו לאחת הקומות העליונות ושם השוטרים הושיבו אותנו עם טלפון נייד והורו לנו להשתתף בשיחת ווידיאו. ראינו את עורך הדין שלנו שם, ואז הבנו שזה דיון בענייננו בבית המשפט בכלא "עופר". עורך הדין שלנו תרגם את מה שאמרה השופטת. היו חילופי דברים בינו לבין השופטת, והוא דרש לשחרר אותנו בגלל שאנחנו קטינים ואין להם שום דבר מרשיע נגדנו. השופטת אמרה שהיא תשחרר אותנו בתנאי שלא נעשה שום מעשים שיחזירו אותנו לכלא.

אחר כך עשו לנו עוד בדיקות. בסביבות השעה 20:00 לקחו אותנו עם עיניים מכוסות לכלא "עופר", ושם אמרו לנו שאנחנו משתחררים. בהמשך הבנתי מאחי סאפי שהוא הפקיד עבור כל אחד מאיתנו ערבות בסך 3,000 ש"ח וחיכה לנו שם כי חשב שיוכל לקחת אותנו הביתה מהכלא. אבל לא שיחררו אותנו שם אלא הסיעו אותנו לכניסה לכפר שלנו, בלי להודיע לאף אחד. כשירדנו מהמכונית, מוסטפה עדיין היה אזוק. הם לא תיאמו כלום עם המשפחות שלנו. אחד מתושבי הכפר ראה אותנו וליווה אותנו הביתה.

בגלל המכות, הקור, הרעב וחוסר השינה כאבו לי מאוד הראש והאוזניים והייתי מאוד עייף. אלה היו יותר מ-24 שעות של לחץ נפשי כבד. למחרת לא הלכתי לבית הספר.