דילוג לתוכן העיקרי
חיילים בשיכון אל-אופוק, 5.4.20. התמונה באדיבות מועצת המנהלים של העמותה השיתופית אל-אופוק לשיכון המורים.
תפריט
מהשטח
נושאים

שגרת כיבוש: הצבא משתלט שוב ושוב על שיכון המורים "אל-אופוק" באזור שכם כדי לקיים אימונים

שיכון "אל-אופוק" נבנה, החל בשנת 1998, על-ידי "העמותה השיתופית אל-אופוק לשיכון מורים", על שטח של 80 דונם מאדמות הכפרים זוואתא, איג'ניסיניא וא-נאקורה, מצפון-מערב לשכם. השיכון כולל 174 בתי מגורים חד משפחתיים בני שתי קומות, שנועדו למורים המלמדים בבתי ספר ממשלתיים. כל מורה הרוכש דירה בשיכון מקבל שלד ומשלים את הבנייה בעצמו. השיכון מחולק לשני מתחמים: במתחם המערבי ישנם 47 בתים ובמתחם המזרחי 127 בתים. לכל מתחם שער נפרד. כל הבתים בשיכון נמכרו, אולם עד היום אוכלסו רק שמונה מהם, ארבעה בכל מתחם.

בשנת 2000, עם תחילת האינתיפאדה השנייה, הכריז הצבא כי כביש זוואתא-איג'ניסיניא, המשתרע מכביש 60 מזרחה עד הכפר זוואתא, נועד לשימוש הצבא בלבד וחסם את הגישה אליו באמצעות שער. החסימה חייבה את המשאיות שהובילו חומרי בניין לפרויקט להשתמש בדרכים חלופיות, העוברות בכפרים הסמוכים סבסטייה, א-נאקורה ואיג'ניסיניא, באופן שהאריך את הנסיעה בכ-20 דקות בכל כיוון וייקר את עלות ההקמה.

הצבא פתח את הכביש לתנועה פלסטינית בשנת 2012, מבלי לתקן את הנזקים הכבדים שהסבו לו טנקים וכלי רכב צבאיים כבדים אחרים. בשלב מאוחר יותר שופץ הכביש על-ידי הרשות הפלסטינית.

המתחם המזרחי בשיכון אל-אופוק. התמונה באדיבות מועצת המנהלים של העמותה השיתופית אל-אופוק לשיכון המורים.

אולם, במקביל לפתיחת הכביש, הצבא החל לקיים אימונים צבאיים בשטח השיכון. תחילה התקיימו האימונים מדי חודשיים-שלושה, בכל פעם למשך יום-יומיים. אולם לפני כשנתיים הגביר הצבא את תדירות האימונים והאריך אותם וכיום הם מתקיימים מדי חודש, למשך שלושה-ארבעה ימים בכל פעם. במהלך האימונים החיילים מקימים רעש רב, עוברים בין בתי השיכון ונכנסים לבתים לא מאוכלסים. הם משתמשים ברימוני הלם ובפצצות תאורה ולנים בבתים הריקים. לאחר האימון מותירים החיילים מאחוריהם תרמילים, נפלי תחמושת וזוהמה. תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי תחקרה שני אימונים שקיים הצבא בשיכון, אחד בחודש ספטמבר 2019, והשני באפריל השנה, וכן פשיטה אלימה על בתי השיכון בחודש אפריל השנה בתואנה של חיפוש אחר חשודים.

ביום ראשון, 1.9.19, בסביבות השעה 18:30, הגיעו לשיכון חיילים בכשמונה אוטובוסים וכשישה ג'יפים צבאיים. החיילים התאמנו במשך ארבעה ימים באזור ובשיכון, ובכלל זה בבתים לא מאוכלסים. במהלך האימון חיילים הוצבו בשער הראשי של המתחם המערבי, וערכו חיפושים על גופם של הדיירים הבודדים הגרים בו ובכלי הרכב שלהם, עכבו אותם והחזיקו בתעודות הזהות שלהם. על חלק מהדיירים אסרו החיילים להיכנס למתחם ברכב.

דלתות שנפרצו על-ידי הצבא בשיכון. התמונות באדיבות תושבי השכונה.

ביום ראשון, 5.4.20, בשעות הבוקר, פשטו כ-150 חיילים על השיכון ושהו בו שלושה ימים רצופים. החיילים התאמנו במתחם המזרחי ובין היתר ירו ירי חי, השליכו רימוני הלם ופצצות תאורה, התרוצצו בין הבתים תוך צעקות ושיבשו לחלוטין את חיי הדיירים.

ביום חמישי, 16.4.20, בסביבות השעה 3:30, לפנות בוקר, נכנסו החיילים לראשונה לארבעה בתים מאוכלסים במתחם המערבי. החיילים פשטו על הבתים, לאחר שפרצו את דלתות הכניסה לשניים מהם, שדייריו של אחד מהם נעדרו אותה שעה. החיילים כפו על הדיירים שנכחו במקום לצאת ולהמתין ברחוב בעת שהם ערכו בבתיהם חיפוש אלים, שכלל שימוש בכלבים, והותירו אחריהם מהומה. כל זאת, במהלך תקופת הבידוד החברתי של ימי הקורונה, שבהם הקפידו אנשים שלא להכניס זרים לבתיהם.

מזה שנים הצבא מתייחס לשיכון אל-אופוק כאילו מדובר במחנה אימונים צבאי, רכושו הפרטי של הצבא – לשימושו בהתאם לנוחותו. על פי תפיסתו, חיילים רשאים – בכל עת שהצבא ימצא לנכון – להיכנס לשיכון, לירות ירי חי ורימוני הלם בין הבתים ולישון בהם. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מכך שמדובר ברכושם הפרטי של בני אדם שהשקיעו בו את מיטב כספם ותוך התייחסות למשפחות המעטות החיות בשיכון כסטטיסטים במשחק המלחמה הצבאי, שניתן לעכב, לחפש בבתיהן, להעיר את ילדיהן באישון לילה, לשלח בהן כלבים – הכל כחלק מ"שגרת האימונים" אם למישהו נותר עוד ספק – כך בדיוק נראה כיבוש: על האדנותיות, השרירותיות, הכוחנות, וההתעלמות הבוטה מאחריותו לבני האדם החיים תחת שלטונו, שבמקום לדאוג לשלומם ולרווחתם הוא רומס אותם ואת כבודם.

להלן עדויות שגבתה תחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי, מהתושבים.

אימונים צבאיים, 1.9.19 ו-5.4.20

פח'רי אבו מר'לי, בן 35, נשוי ואב לשני ילדים, מהנדס חשמל ומכונאי, תושב שכם, סיפר על החרדה שמעוררת נוכחות החיילים בעדות שמסר ב-15.9.19:

ביום ראשון 1.9.19, בסביבות השעה 16:30 אחר הצהריים הייתי בבית החדש שלי בשיכון "אל-אופוק" ביחד עם אשתי היבה, בת 26, והילדים שלנו לקמאן, בן שלוש שנים וחצי וסנד, בת שנה וחצי. פתאום שמענו מהומה בחוץ, מכוניות ואוטובוסים. זה אזור מאוד שקט ובדרך כלל אין פה הרבה תנועה.

עוד לא נכנסנו לגור בבית ועדיין יש עבודות לעשות ואני עושה את כולן בעצמי. באותו יום בניתי איזה קישוט בכניסה לבית. הסתכלנו מהחלון וראינו הרבה אוטובוסים מלאים בחיילים ועוד כלי-רכב צבאיים. אשתי הציעה מיד שנצא מהבית ונחזור הביתה, לשכם. ניסיתי להרגיע אותה ולשכנע אותה להישאר כי רציתי להמשיך בעבודה, אבל אחרי שעה עזבנו.

במשך ימי האימונים חזרתי הביתה כל יום לבדי כדי לבדוק מה המצב. הופתעתי לגלות שהחיילים סגרו את השער לשיכון והתחילו לערוך חיפושים על הנכנסים. הם הכריחו אותי לצאת מהמכונית ודרשו ממני להרים את החולצה שלי. אפילו את הנעליים הם הורו לי לחלוץ, רק כדי להשפיל אותי. הם בדקו את תעודת הזהות שלי ורק אחרי 20 דקות בערך הם הרשו לי להיכנס. את תעודת הזהות שלי הם שמרו אצלם עד שיצאתי. ביום שלישי החיילים גם סרבו בהתחלה לאפשר לי לעבור בשער עם המכונית, אחרי ויכוח הם הרשו לי להיכנס איתה בתנאי שאחנה בחניון. שני חיילים נסעו לפני בג'יפ.

בנוסף, ביום השלישי, 3.9.19, היו אמורים להרכיב לנו חלונות אלומיניום. הזהרתי את הקבלן שהצבא באזור והוא אמר לי שזה לא משנה לו. אבל כשהוא הגיע והבין שהם דורשים שהוא יפרוק הכול מהמשאית ויכניס את הדברים ברגל הוא הודיע שהוא לא יכול לסחוב הכול מרחק של 100 מטרים והוא מסתלק. הוא חזר וביצע את העבודה רק אחרי שהחיילים עזבו את המקום. אני לא הרגשתי בטוח בבית שלי ולכן נשארתי רק שעה בערך ואז חזרתי הביתה.

אבו מר'לי, סיפר בעדות שמסר ב-13.5.20, על אימון שהתקיים בשיכון זמן קצר לאחר שמשפחתו נכנסה לביתה החדש:

בתחילת חודש אפריל נכנסנו לגור בבית. אחרי כמה ימים, ביום ראשון, 5.4.20, פתאום הופיעו המון חיילים בשיכון והודיעו שהם עושים אימון. בהתחלה הם היו רחוקים מהבית שלנו, אבל מהר מאוד הם התפזרו בשיכון, והאימון התחיל.

אשתי חששה, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שגרנו שם בזמן אימון. בלילה סגרנו את החלונות והתריסים, כי הרגשנו שאין לנו פרטיות כשהצבא נמצא.

בסביבות השעה 23:30 בלילה שמענו רעש מבחוץ ויצאתי לראות מה קורה, פחדתי שהילדות הקטנות שלי יתעוררו. דיברתי עם קצין שהיה שם והוא הבטיח לטפל בזה. אחרי חצי שעה בערך החיילים התרחקו מהבית. אבל עצם הנוכחות שלהם באזור שלנו מטרידה ומעוררת חוסר נוחות.

הם נשארו בשיכון שלושה ימים. בכל הזמן הזה שמענו רימוני הלם וירי חי. אני ואשתי חוששים כל הזמן, ובמיוחד חוששים שהחיילים יפרצו לנו לבית ויפשטו עליו.

ע.ש. נשואה ואם לארבעה ילדים, סיפרה בעדות שמסרה ב-5.5.20 על מה שעבר על משפחתה באימון שקיים הצבא בשיכון בתחילת אפריל:

ב-5.4.20 הייתי עם המשפחה שלי בבית. היינו בבידוד לפי הוראת הרשות הפלסטינית. שמעתי מהומה בחוץ, כשהסתכלתי דרך החלון ראיתי אוטובוסים וכמה ג'יפים צבאיים שפשטו על השיכון. נלחצתי. מפחיד לראות חיילים חמושים פושטים על השכונה שבה אתה גר. ידעתי שעכשיו צפוי לנו פרק זמן של נוכחות צבאית, צעקות וריצות של חיילים, ושימוש ברימוני הלם ובפצצות תאורה. האוטובוסים והג'יפים הצבאיים נכנסו לשיכון והתמקמו בחלק המזרחי שלו. ביקשתי מבני המשפחה שלי להישאר בפנים. יצאתי מיד להוריד את הכביסה בחוץ ולהשקות את הצמחים כדי שלא אצטרך לצאת בהמשך. כשהחיילים בשיכון אנחנו חוששים לצאת לגינה. אחר-כך נכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת ואת החלונות בצורה הרמטית. סגרתי גם את הווילונות כדי שהחיילים לא יסתכלו עלינו.

אחרי שעה בערך התחלנו לשמוע יריות ורימוני הלם. בכל פעם שהם זורקים רימון כזה כל הבית רועד. בלילה זה מהדהד ומטריד במיוחד. אנחנו נאלצים לישון עם כל החלונות והתריסים סגורים כדי לחסום את הרעש וכדי שהחיילים לא יכוונו את הלייזרים שלהם לתוך הבית שלנו. קשה מאוד לישון במצב הזה, וכל הזמן אנחנו חוששים שהחיילים יפרצו לבית.

נכנסו לגור פה לפני שנה וחצי, ובינתיים לא פשטו אף פעם על הבית שלנו אבל החשש הזה קיים אצלי כל הזמן. שלושה ימים לא יצאנו בכלל מהבית, אפילו לא לגינה. עד שהחיילים עזבו. בערב כשהם הסתלקו הילדים התעקשו לצאת עם האופניים שלהם, אך בעלי סירב. הוא חשש שהם השאירו אחריהם נפלי תחמושת.

למחרת בבוקר הגיעו אנשי ההגנה האזרחית ובדקו את המבנים כדי לוודא שאין נפלים שיכולים להתפוצץ. בעבר הילדים שלי כבר מצאו בשיכון הרבה פעמים תרמילים ומכלים ריקים של רימוני הלם. אנו חוששים שהם ישאירו פה דברים עוד יותר מסוכנים, בטעות או בכוונה. בכל פעם שהם עוזבים אני נושמת לרווחה. הנוכחות שלהם זה כמו משהו שיושב על הלב, ואחרי שהם הולכים זה מתפוגג.

כל האנשים שאני מכירה לא מבינים איך אנחנו מוכנים לגור בתנאים אלה. כולם שואלים איך אנחנו עומדים בזה.

אבל זה הבית שלי, והשקעתי הרבה מאוד עד שהתאמתי אותו לצרכים שלנו. כל מה שיש לי מושקע פה. זה בית לחיים. לעולם לא אעזוב אותו, לא משנה מה יקרה. לא אלך לשום מקום. בעצם אין לי לאן ללכת.

חיילים בשיכון אל-אופוק, 5.4.20. התמונה באדיבות מועצת המנהלים של העמותה השיתופית אל-אופוק לשיכון המורים.

פלישה לבתים מאוכלסים וחיפוש אלים, 16.4.20

מוראד ח'ליפה, בן 58, נשוי ואב לארבעה, פועל בניין, סיפר בעדות שמסר ב-22.4.20 כיצד פרצו חיילים לביתו באישון לילה:

בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר בדיוק הלכתי לישון ואז שמעתי רעשים בחוץ. פתאום שמעתי רעש חזק וכל הבית רעד. לא הבנתי מה קורה. רצתי לסלון וראיתי בערך 15 חיילים שפרצו לתוך הבית. אמרתי להם: מה זה? למה אתם עושים את זה? אחד מהם סימן לי לשתוק והורה לי למסור לו את תעודת הזהות שלי. הוא שאל אותי על שומר השיכון ועניתי שהוא נמצא בכניסה למתחם. אחד החיילים אמר שהם רוצים לבצע חיפוש בבית, ואני בקשתי ממנו שיחכה עד שאעיר את בני המשפחה שלי, כולל הנכדה שלי, שהיא רק בת שנתיים וחצי. החיילים הורו לנו להתאסף בסלון ואחד מהם דרש מבני נסים, בן 24, ומאשתי נאאילה להביא את תעודות הזהות שלהם. אחר-כך הם הורו לנו לצאת החוצה כדי שהם יעשו חיפוש בבית.

יצאנו, ועמדנו מול הבית. החיילים הכניסו לבית גם שלושה כלבים. היה קר וחששתי לנכדה הקטנה שלי. ביקשתי מאחד החיילים שיאפשרו לנו לשבת במכונית שלנו והוא הסכים. אשתי, הבנות והנכדה שלי נכנסו למכונית שלי, ואני ובני נסים ישבנו במכונית שלו.

בסביבות השעה 5:30 החיילים עזבו את הבית, ואז חזרנו פנימה. ביקשתי מבני המשפחה לא לגעת בשום דבר בגלל החשש מהקורונה. עשינו חיטוי כללי, של הידיות של הדלתות, הארונות, הכלים במטבח וכל המשטחים והרצפה. החיילים לא פסחו על שום דבר ולא השאירו שום דבר במקום שלו. כולנו עבדנו וניקינו את הכל כולל המצעים. שטפנו את מה שניתן לשטוף ואת היתר שמנו לחיטוי בשמש.

למרות כל המאמצים לשמור על הריחוק החברתי, והעובדה שנאלצתי לא ללכת לעבודה כדי להגן על עצמי ועל המשפחה מהקורונה, החיילים נכנסו לנו לתוך הבית ונגעו בהכל. חלקם היו עם כפפות ומסיכות אבל בכל זאת הכניסה שלהם לבית בתקופה הזאת הבהילה אותנו מאוד וגרמה לנו לחרדות, בנוסף לעצם הבהלה שעוררה הפשיטה על הבית שלנו.

זאת לא הפעם הראשונה שחיילים פושטים על השיכון או פורצים לבית שלנו. הם עושים פה אימונים צבאיים כל הזמן, פעם בחודש בערך. הם פורצים לדירות שטרם אוכלסו. הם נכנסו ככה לבית שלנו כמה פעמים לפני שנכנסנו לגור בו. אבל אנחנו גרים פה כבר שש שנים וזאת הפעם הראשונה שהם נכנסו לבית מאז שאנחנו גרים בו.

עד היום לא הצלחתי לתקן את הנזק שהם גרמו לבית בפריצה. אני חייב להחליף את המנעול, אבל בגלל הקורונה אף אחד לא יגיע אלינו עכשיו וכל החנויות סגורות.

חיילים בשיכון אל-אופוק, 5.4.20. התמונה באדיבות מועצת המנהלים של העמותה השיתופית אל-אופוק לשיכון המורים.

נג'את ג'בר, בת 41, נשואה ואם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה ב-3.5.20 על פלישת החיילים לביתה בשעה שהיא ומשפחתה לא נכחו בבית:

הנזק לדלת ביתה של נג'את ג'אבר. התמונה באדיבות המשפחה

ביום חמישי, 16.4.20, בסביבות השעה 5:30 בבוקר, בעלי קיבל טלפון מהשכנים שסיפרו שחיילים פשטו לנו על הבית ושברו את דלת הכניסה. באותה לילה ישנו בבית שלנו בשכם. בסביבות השעה 7:00 בבוקר אני ובעלי הגענו הביתה וראינו ששתי הדלתות בכניסה שבורות.

בתוך הבית, ארונות הבגדים היו פתוחים, המגירות וכלי המיטה היו זרוקים על הארץ. כל דלתות הארונות, באמבטיה ובמטבח היו פתוחות ועל הרצפה נשארו עקבות של החיילים. בעלי ביקש שלא אגע בשום דבר עד שנחטא את הבית.

אחרי זמן קצר השכנים הביאו מכשירי ריסוס וחומרי חיטוי, וחיטאנו את כל הבית ואז התחלתי לנקות. ניקיתי את כל הבית, מהגג ועד הגינה, מהשעה 7:30 בבוקר ועד השעה 18:00 בערב. התעייפתי מאוד, ניקיתי הכל, אפילו את כלי המטבח כי פחדתי שהחיילים נגעו בהם. בגלל הקורונה לא לוקחים סיכון. כשסיימתי רציתי רק לנוח ולישון. עכשיו אנחנו חוששים לצאת מהבית בגלל שהדלתות שבורות, ואין מי שיבוא לתקן אותן במצב הזה. בנוסף התיקון יעלה המון כסף, בסביבות ה-4,000 שקלים. בעלי חושש שאם נתקן החיילים יפרצו שוב ויהרסו את הדלתות. בעזרת השכנים נעלנו את הדלתות מבפנים ועכשיו אנחנו לא יכולים להשתמש בהן ומשתמשים רק בדלת האחורית. זה לא בטוח, אבל אין מה לעשות. אין לנו כסף לתקן. בגלל הקורונה אין עכשיו גם עבודה.

הדבר הראשון שהבנות שלי עשו ברגע שהגיעו הביתה היה לבדוק את המשחקים שלהן, הן ראו שהחיילים בלגנו אותם. אני לא מבינה איך הם מבלגנים משחקים של ילדים, מה יכול להיות שם? כשהן ראו את זה הן היו עצובות.

החיילים מגיעים לפה שוב ושוב בטענה שאלה אימונים, אבל עכשיו הם גם פורצים לבתים המאוכלסים. בעבר הם לא עשו את זה. כולם יודעים שהם לא באמת מחפשים פה מישהו, והמטרה שלהם היא להפחיד אותנו ולגרום לנו לעזוב.

בחרנו לגור פה כי זה אזור שקט עם נוף מרהיב, רחוק מהרעש של העיר. אני מקווה שהם יעזבו אותנו לנפשנו ולא יחזרו יותר.

 

תגיות