דילוג לתוכן העיקרי
מונזר מוזהר מספר ימים לאחר התקיפה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 25.2.19
תפריט
נושאים

חייל היכה אדם עיוור וחולה סוכרת וכליות במיטתו במשך דקות ארוכות, ולא הפסיק גם כשפניו שתתו דם

אחד החיילים תקף את אבא שלי והכה אותו בפנים עד שירד לו דם. הייתי בהלם וכעסתי מאוד. לא יכולתי להבין למה הוא עשה את זה. הוא לא ידע שאבא עיוור וחולה? מה עשה אבא שלי כדי שזה יגיע לו? יש לי המון שאלות, שעדיין לא מצאתי להן תשובות. זה סיוט שלא אוכל לשכוח לעולם, למרות שקשה לי מאוד כשאני נזכר במה שקרה. 

מתוך עדותו של מאזן מוזהר, בן 15.

ב-20.2.19, בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר, פרצו כחמישה חיילים לדירת משפחת חלאווה בעיר א-דוחה, מערבית לבית לחם בחיפוש אחר פאדי חלאווה, בן 21, שהיה במקום עבודתו באותה עת. לאחר שלא מצאו אותו, הורו החיילים לאביו, ניזאר, להתקשר אליו כדי שיסגיר את עצמו. בינתיים החליטו חלק מהחיילים להיכנס גם לדירת משפחת מוזהר, בעלי הבניין, הגרים בקומה התחתונה. זאת על אף שניזאר חלאווה הבהיר להם כי אב המשפחה הוא אדם חולה מאוד. בינתיים הגיע פאדי חלאווה והסגיר את עצמו לידי החיילים, וחלקם עזבו עמו את המקום.

החיילים פרצו לביתם של אימאן ומונזר מוזהר, בני 44 ו-46 בהתאמה, הורים לבן בן 17 ולשלישיית בנים בני 15, בעת שישנו במיטותיהם. מונזר מוזהר, לבורנט בפנסיה, הוא חולה סוכרת וכליות שאיבד את מאור עיניו לפני 15 שנה, נזקק לטיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע ואצבעות רגליו נכרתו. הוא זקוק לעזרה צמודה בהתנהלותו בבית. אשתו, אימאן, היא חולת סרטן. החיילים נכנסו לחדר השינה של השניים, שם תקף אחד מהם את מוזהר והכה אותו באגרופים בפניו במשך מספר דקות, כשהוא מתעלם מצעקות אימאן כי בעלה חולה ועיוור. כמו כן נכנסו החיילים לחדרם של ארבעת הבנים והורו להם ללכת לסלון.

אימאן סייעה לבעלה, שפניו דיממו, לעבור לסלון. ארבעת הבנים הובאו לסלון מיד אחר כך. החיילים הורו לבנים להרים את ידיהם מאחורי ראשם ואחד מהם כיוון את נשקו לעברם. החיילים שהו בדירה למשך מספר דקות כשהם מסרבים להסביר לבני המשפחה מה מעשיהם במקום, ואז יצאו בלא כלום.

לאחר שהסתלקו החיילים הסיע שכן את מונזר מוזהר לבית החולים אל-חוסיין, בבית ג'אלא, שם התברר כי הוא סובל משברים בלסת וביד שמאל, וכן מחבורות, פצעים ונפיחות בפניו ונפיחות ברגל ימין.

כך, חיילים חמושים פרצו לביתו של אדם חולה, תקפו אותו במכות ואיימו על כל בני משפחתו מבלי לספק כל הסבר להתנהלותם, ולבסוף הלכו כלעומת שבאו. כל זאת, בזמן שידוע היה להם היטב כי האדם אותו הגיעו לחפש אינו נמצא במקום, והוא למעשה בדרכו להסגיר עצמו לידיהם. כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את כל דיירי הבית משנתם, הן כבר מזמן חלק מהשגרה שכופה משטר הכיבוש בגדה המערבית. כניסות אלו, הכוללות לעיתים חיפוש או מעצרים, אך פעמים רבות נועדו רק להטיל אימה על בני הבית, מתבצעות מבלי שהחיילים נדרשים להציג צווי חיפוש או אפילו לעילה כלשהי. לא ניתן להצדיק פעולות אלה, שנועדו בבירור להטיל אימה ופחד על התושבים והן מהוות רק דוגמה נוספת – אחת מני רבות – לניצול השרירותי של הצבא את כוחו.

להלן עדויות שגבה תחקירן בצלם, מוסא אבו השהש, מבני המשפחה:

מונזר מוזהר סיפר בעדות שמסר ב-25.2.19 על רגעיו הראשונים של האירוע:

ישנתי במיטה ליד אשתי בחדר השינה שלנו והתעוררתי בבהלה כהרגשתי שמישהו תפס אותי חזק בפנים ואז הוא התחיל לתת לי אגרופים חזקים בפנים. בהתחלה חשבתי שאני ישן עדיין וזה סיוט אבל בגלל העוצמה של הכאבים הבנתי שזה קורה באמת וחשבתי שגנבים שתוקפים אותי. התחלתי לצעוק: גנבים, גנבים, כדי להעיר את אשתי ואת הבנים שלי. שמעתי את אשתי צועקת ובוכה. היא אמרה: עזבו אותו, הוא חולה, הוא עיוור ולא יכול לזוז. האדם שתקף אותי המשיך להרביץ לי. ניסיתי להרים את הידיים כדי להגן על הפנים אבל לא יכולתי.

רק אחרי דקות ממושכות של אגרופים בפנים שמעתי את האיש שהכה אותי אומר בערבית: אנחנו צבא ההגנה לישראל. הוא עצר לרגע ואז חזר להרביץ לי עם האגרוף שלו בפנים למשך עוד חצי דקה בערך ורק אז הפסיק. הרגשתי שאני מדמם מהפנים.

Thumbnail
מונזר ואימאן מוזהר בביתם. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 25.2.19

אימאן מוזהר סיפרה בעדות שמסרה ב-25.2.19 על מה שעבר עליה ועל בני משפחתה באותו בוקר:

אני חולת סרטן, ואני ובעלי מבלים הרבה זמן בבתי חולים, במיוחד בעלי. בבית, רוב הזמן הוא שוכב במיטה. הוא זקוק לעזרה שלי ושל ארבעת הבנים שלנו בהתניידות בבית ובחוץ. למרות המחלה שלי והמצב של בעלי, אנחנו מתמודדים ואופטימיים והבנים, שלומדים בתיכון, חזקים ועוזרים לנו הרבה.

ביום רביעי, ה-20.2.19, לפני 5:00 לפנות בוקר, התעוררתי משינה מהצעקות של בעלי, "גנבים, גנבים!" וקפצתי מהמיטה בפיג'מה, בלי כיסוי ראש. החדר היה חשוך וראיתי רק קרני לייזר צבעוניות שזזו בתוכו. אחרי שהעיניים שלי התרגלו לחושך הצלחתי לראות שבחדר יש חמישה או שישה חיילים. אחד מהם תפס את בעלי ונתן לו אגרופים בפנים. לא האמנתי למה שאני רואה.

בעלי צעק ושאל: "מי אתם? מה אתם רוצים ממני?" ואמר שהוא לא רואה אותם. צעקתי גם אני לחייל שתקף אותו שהוא עיוור ולא מסוגל לזוז וביקשתי שיפסיק. התקרבתי אל החייל וניסיתי להרחיק אותו מבעלי אבל הוא דחף אותי והמשיך להכות אותו. ארבעת החיילים האחרים עמדו שם ולא עשו כלום. בכיתי וצעקתי ולא ידעתי מה לעשות. המשכתי לשאול: "מה אתם רוצים מאתנו ומאדם עיוור וחולה?" אחרי כמה דקות של מכות רצופות, החייל אמר שהם מצבא ההגנה לישראל. הוא עצר לכמה שניות ואז שוב הכה את בעלי שהוא דימם מהפנים ואז הוא הפסיק. בעלי ביקש שאוציא אותו מהחדר ושאל מה קורה עם הילדים.

הוצאתי אותו מהחדר. הוא היה מפוחד מאוד ודאג שקרה משהו רע לילדים. עזרתי לו לשבת על כיסא בסלון. מסביבנו היו חמישה או שישה חיילים, כולם רעולי פנים חוץ מאחד. שאלתי אותם אם הם לא מתחרטים שהם תקפו אדם במצב כזה. לא הבנתי מה עבר בראש שלהם באותם רגעים. הם הורו לשלושה מהבנים שלי להתיישב ולאחד מהם לעמוד בסלון, כולם עם הידיים מאחורי הראש, ולא לזוז. אחד מהם כיוון אליהם את הנשק שלו. אחרי כמה דקות החיילים עזבו והשאירו את בעלי מדמם. ניסיתי להרגיע את בעלי ואת הבנים שלי. ניגבנו את הדם מהפנים של בעלי. הפנים והעיניים שלו היו נפוחות. התאפקתי לא לבכות בפניו. למה הם תקפו את בעלי כשראו שהוא נכה? אני כל הזמן שואלת את עצמי למה זה קרה לנו? לא מספיק הסבל שלנו מהמחלות, עכשיו גם החיילים תוקפים אותו בלי סיבה? עד עכשיו אני לא יודעת למה החייל תקף את בעלי החולה בזמן שישן, אני פשוט לא מבינה.

מאזן מוזהר, בן 15, סיפר בעדותו שמסר ב-27.2.19 על תקיפת אביו:

התעוררתי מהשינה בבהלה כשפתחו את דלת החדר שלי ושל האחים שלי. ארבעתנו ישנים במיטות קומתיים. החדר היה חשוך ולא ידעתי מי פתח את הדלת. היו בחדר כמה אנשים וזה הפחיד אותי עוד יותר. ניסיתי לקום ואז אחד מהם התקרב אליי ודחף אותי. נפלתי מהמיטה העליונה והראש שלי נחבט בשטיח בחדר. הנחתי שהם חיילים.

החיילים הורו לנו ללכת לסלון. קמתי בקושי והלכתי לשם ושלושת האחים שלי באו אחריי. הסלון היה מואר. ראיתי שם חמישה או שישה חיילים. אמא עמדה ליד אבא, שישב על כיסא וירד לו דם מהפנים. פחדתי ולא ידעתי מה קרה. אחד החיילים הורה לאחים שלי לשבת בסלון ולי לעמוד, לשים את הידיים מאחורי הראש, ולא לזוז. עמדתי לכמה דקות, ואז התמוטטתי על הספה, כנראה בגלל המכה שחטפתי כשנפלתי מהמיטה. האחים שלי אמרו לי אחר-כך שאיבדתי את ההכרה לכמה רגעים.

אמא ניסתה לנגב את הדם מהפנים של אבא. החיילים לא טיפלו בו. חשבתי שיכול להיות שאבא נפל על הפנים ולא העליתי על דעתי שיכול להיות שהחיילים תקפו אותו.

מאוחר יותר, הבנתי שאחד החיילים תקף את אבא שלי והכה אותו בפנים עד שירד לו דם. הייתי בהלם וכעסתי מאוד. לא יכולתי להבין למה הוא עשה את זה. הוא לא ידע שאבא עיוור וחולה? מה עשה אבא שלי כדי שזה יגיע לו? יש לי המון שאלות, שעדיין לא מצאתי להן תשובות. זה סיוט שלא אוכל לשכוח לעולם, למרות שקשה לי מאוד כשאני נזכר במה שקרה.

תגיות