דילוג לתוכן העיקרי
מבט על השכונה המזרחית בכפר עוריף. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
תפריט
נושאים

לא רק אלימות מתנחלים: הצבא פשט במשך שלושה לילות על הכפר עוריף

הכפר עוריף, השוכן מדרום-מערב לשכם, סובל מזה שנים מתקיפות חוזרות ונשנות של מתנחלים, בחסות הצבא ולעיתים בהשתתפות פעילה של חיילים. תקיפות אלה ממררות את חיי התושבים, גוזרות עליהם חיים בפחד ובאימה תמידיים ומונעות  מהם כל אפשרות לקיים שגרת חיים סבירה. 

כאילו אין די בכל אלה, לפני כחודש פשטו על הכפר במשך שלושה לילות כ-25 חיילים. הם נכנסו ל-14 בתים, כלאו את הדיירים באחד החדרים וערכו חיפוש בשאר חדרי הבית. החיילים הטילו אימה על התושבים ובפרט על ילדיהם. באחד המקרים, כפתה חיילת על שלוש נשים להתפשט באיומי נשק, כשלצדה כלב תקיפה. 

החיילים הסתלקו, ואנחנו נשארנו עם התהיות שלנו. לא הבנו בכלל  מה הם רצו. בהתחלה חשבנו שהם באו לעצור את בעלי. הם אזקו לו את הידיים. אבל בסוף הם לא לקחו אותו, סתם החזיקו אותו מחוץ לבית. אז אני תוהה למה פשטו על הבית שלנו בצורה כזאת?

מתוך עדותה של איה כעבי 

כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, תוך שהם מעירים את כל דיירי הבית, בהם ילדים קטנים ותינוקות, הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שמייצר משטר הכיבוש בגדה המערבית. כניסות אלו, שלא פעם כוללות גם חיפושים אלימים בתוך הבית ומעצרים, נעשות מבלי שהחיילים נדרשים לצווי חיפוש או אפילו לעילה כלשהי, בכל עת ובכל מקום שיחפצו. לפעולות אלה, שנועדו בבירור להטיל אימה ופחד על התושבים, אין שום הצדקה והן מהוות רק דוגמה נוספת – אחת מני רבות – לניצול השרירותי של הצבא את כוחו.

להלן תיאור המקרים וקטעים מעדויות שמסרו הדיירים לתחקירנית בצלם סלמא א-דבעי: 

Thumbnail
המהפכה שהותירו החיילים בבית משפחת אל-עאמר, 20.10.18. התמונה באדיבות המשפחה

בית משפחת אל-עאמר, יום שישי, 19.10.18

הפשיטה הראשונה בוצעה ביום שישי, 19.10.18, ובמהלכה פשט על הכפר כוח של כ-25 חיילים, שנכנסו סך הכל לשישה בתים. בסביבות השעה 1:20 לפנות בוקר נכנסו כשבעה חיילים לבניין דו-קומתי במרכז הכפר, שבו שתי דירות: בקומת הקרקע גרים עאדל ופאטמה אל-עאמר, בני 37 ו-30 בהתאמה, עם ארבעת ילדיהם בני 4 עד 11. בדירה שמעליהם גרים הוריו של עאדל, עזיזה, בת 55, ועבד אל-חאפז , בן 65. החיילים חקרו את עאדל אל-עאמר, כלאו את שאר בני המשפחה בסלון דירת ההורים וערכו חיפוש בשתי הדירות. לאחר כשעה, עזבו החיילים את הבית כלעומת שבאו, כשהם מותירים אחריהם מהפכה. 

עאדל אל-עאמר, עובד מועצת הכפר ומתנדב בפרויקט המצלמות של בצלם, התעורר כששמע דפיקות עזות וצעקות מביתו הסמוך של בן דודו, מוראד ספדי. כששמע את החיילים נוקבים בשמו, העיר אל-עאמר את אשתו והתקשר להוריו כדי להזהירם שחיילים עומדים להיכנס לבית.

Thumbnail
המהפכה שהותירו החיילים בבית משפחת אל-עאמר, 20.10.18. התמונה באדיבות המשפחה

בעדות שמסר ב-21.10.18, תיאר עאדל את הפשיטה על בית משפחתו:

Thumbnail
עאדל אל-עאמר. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 21.10.18

אחרי חמש דקות ראיתי את החיילים ניגשים לבית שלנו. רצתי לפתוח להם את הדלת כי לא רציתי שהם ידפקו בדלת ויבהילו את הילדים. באותו זמן הגיע אלינו אח שלי, עאטף, בן 31, שהוא רופא וגר קרוב. הוא שמע את הצעקות של החיילים ובא בגלל שדאג לאבא שלי. 

החייל סימן לי ולאח שלי, עאטף להיכנס לדירה של ההורים שלנו, בקומה העליונה. הוא שאל לשמי, וכשאמרתי לו "עאדל" דרש את תעודת הזהות שלי ואמר: "אני רוצה את כולם פה". ירדתי לדירה שלי ואמרתי לאשתי ולילדים לבוא איתי לבית של אבא שלי. ניסיתי להיות רגוע כדי שהילדים לא ייבהלו או יפחדו.  

אחרי שעלינו לדירה של ההורים שלי, אחד החיילים הורה לאבא שלי, לאחי עאטף, לאשתי ולילדים, להישאר בסלון. שני חיילים הובילו אותי החוצה והושיבו אותי על המדרגות. אחרי רבע שעה בערך אחד החיילים לקח אותי לדירה שלי. כשנכנסתי ראיתי את החיילים בחדר השינה שלי. הם רוקנו את הארונות והפכו את כל הבית.

החיילים הסתכלו על אלבום תמונות והתעצבנו מתמונה משנת 1994, שבה החזקתי נשק של קרוב משפחה שלי באחד ממחנות האימונים ביריחו. החייל שאל אותי בעצבנות על הנשק ועניתי לו שזה של קרוב משפחה שלי, שהיה שוטר.

אחר-כך הם הובילו אותי שוב למדרגות שעליהן ישבתי קודם, וכעבור עשר דקות שני חיילים שוב לקחו אותי לתוך הדירה שלי. הם שמו על השולחן את מצלמת הסטילס שלי וגם את מצלמת הווידיאו שקיבלתי מבצלם. אחד החיילים הסתכל בתמונות במצלמה והתחיל לשאול אותי על תמונות שצילמתי בביקור משפחתי. הוא שאל אותי: "מי האיש שבתמונה?". אמרתי לו שזה הגיס שלי, ג'יהאד ספדי, והוא דרש שאתקשר אליו. עניתי לו: "לקחתם לי את הטלפון, תחזירו לי כדי שאתקשר אליו". החייל הביא לי את הטלפון, פתח את אפליקציית המפה של גוגל והורה לי להצביע על הבית של גיסי במפה. אחר-כך הוא לקח אותי בחזרה למדרגות.

אחרי כחצי שעה החיילים הלכו. אני, אשתי והילדים נכנסנו הביתה וראינו שהכול הפוך לגמרי. החיילים לא השאירו שום דבר במקום. הם זרקו הכול על הרצפה, אפילו את הבגדים והצעצועים של הילדים. צעצועים של נשק וטנקים הם שברו. 

פאטמה אל-עאמר סיפרה בעדותה ב- 7.11.18: 

בעלי פתח את הדלת כדי שהחיילים לא יפוצצו אותה כמו שהם עושים בדרך כלל. בינתיים אני הייתי עם הילדים, שנבהלו כשהערנו אותם באמצע הלילה וחשבו שהחיילים עומדים לעצור את אבא שלהם. ניסיתי להרגיע אותם כמה שיכולתי ולשכנע אותם שהחיילים עושים פעולה שגרתית ושום דבר לא יקרה להם או לאבא שלהם.

החיילים הורו לעאדל לעלות לדירה של ההורים שלו, ואז לרדת בחזרה לבית שלנו, ולעלות שוב לדירה של ההורים אתי ועם הילדים. כשנכנסנו לדירה, החיילים הורו לי ולילדים לשבת בסלון ולעאדל הם הורו לרדת בחזרה לדירה שלנו ולהישאר שם. ישבנו בסלון עם ההורים של עאדל ואחיו עאטף. חייל אחד עמד בפתח החדר ושאר החיילים התפזרו בחדרים ועשו חיפוש. אני פחדתי כל הזמן שהם יעצרו את עאדל שנשאר עם החיילים למטה.

לחמותי, עזיזה, היו קשיי נשימה. היא סובלת מסוכרת ולחץ דם גבוה. היא ביקשה שנפתח לה את דלת המרפסת, אבל החייל סירב, ורק יותר מאוחר  הרשה לנו לפתוח חלון. אחרי זמן קצר הבן שלי סיף א-דין, בן ארבע, היה צריך לשירותים.  קמתי כדי לקחת אותו, אבל החייל התחיל לצעוק עלינו. אמרתי לו שהילד חייב ללכת לשירותים. בסוף הוא הסכים אבל ליווה אותנו, ונשאר אתנו עד שיצאנו מהשירותים וחזרנו לסלון. 

לא ידענו מה החיילים עושים כל הזמן הזה. הם עזבו את הדירה בסביבות 2:30 לפנות בוקר ואז הגיע עאדל. הודיתי לאלוהים שהוא לא נעצר. אחר כך נכנסנו לחדרים האחרים בבית של ההורים שלו וגילינו שהחיילים הפכו הכול ועשו בלגן שלם. כשירדתי לדירה שלנו, גיליתי שהחיילים עשו אותו דבר גם אצלנו. הם לא השאירו שום דבר במקום. תכולת הארונות, הצעצועים של הילדים, הספרים שלהם, הכול היה הפוך. הם אפילו שברו חלק מהצעצועים של הילדים וקרעו את ספרי הלימוד של הבת שלי ג'מילה. לקח לי כל אותו היום וגם למחרת עד שסיימתי לסדר את הכול. 

בית משפחת שחאדה, יום שישי, 19.10.18

באותו לילה, בסביבות השעה 1:45 לפנות בוקר, נכנסו שלושה חיילים וחיילת, מלווים בכלב גדול, לבית משפחת שחאדה. המבנה, בן שתי קומות, נמצא  בצדו המזרחי של הכפר. בקומה הראשונה גרים כמאל, בן 32, ואימאן, בת 25, שחאדה, וארבע בנותיהם – בנות שנתיים עד שמונה. בקומה השנייה גרים הוריו של כמאל, ח'וולה, בת 51, ופרחאן, בן 57, שחאדה, ובנם מחמוד, בן 23, ואשתו בלסם, בת 21. ארבעת ילדיהם הנוספים עברו, לאחר נישואיהם, לבתים אחרים.  

האם, ח'וולה, ירדה לקומה הראשונה בכדי להיות עם כלתה, אימאן, שהייתה לבד עם ארבע בנותיה. החיילים שאלו את ח'וולה ואימאן,על הבן כמאל, שהיה באותה שעה במקום העבודה שלו. לאחר מכן עלו שניים מהם לקומה השנייה והורו לשאר בני המשפחה לרדת לקומה הראשונה, שם כלאו את כולם בסלון. אחד החיילים ביצע חיפוש על גופם של פרחאן ומחמוד שחאדה, וחיילת לקחה את הנשים, כל אחת בנפרד, לאחד החדרים כשהיא מביאה עמה כלב תקיפה, שם הורתה להן באיומי נשק לפשוט את בגדיהן. שני החיילים האחרים ביצעו חיפוש בשתי הדירות, מלבד החדר שבו ישנו עדיין בנותיהם של אימאן וכמאל. לאחר כשעתיים, עזבו החיילים את הבית.  

כך תיארה ח'וולה שחאדה ב-21.10.18 את הפשיטה על ביתה:

החיילת עם הכלב הורתה לי לקום ולבוא איתה. היא לקחה אותי לחדר השינה של הבן שלי כמאל ואשתו וסגרה את הדלת. שאלתי אותה "מה את רוצה?" והיא ענתה: "תתפשטי". סירבתי והורדתי רק את כיסוי הראש. החיילת שאלה: "מה יש לך בחזה?" עניתי לה שזה כסף ותכשיטי זהב. הוצאתי אותם כדי שהיא תוכל לראות ואז היא המשיכה להתעקש שאתפשט.

הרמתי את השמלה והחיילת הורתה לי לפשוט אותה לגמרי באיומי נשק. השפיל אותי מאוד שחיילת בת פחות מעשרים מתעללת בי ככה. יש לי סוכרת ולחץ דם גבוה והתחלתי להרגיש סחרחורת. הרמתי את השמלה שלי כמה שיכולתי. היו לי מכנסיים מתחת לשמלה והחיילת סימנה לי להוריד גם אותם. התעצבנתי ואמרתי לה: "מה אני כבר יכולה להסתיר כאן?".

אחרי שיצאתי מהחדר החיילת סימנה לכלתי אימאן להיכנס. ביקשתי להיכנס איתה, אבל החיילת סירבה. אחר-כך היא קראה לכלתי בלסם.  

החיילים נשארו אצלנו בערך עד השעה 3:45 לפנות בוקר. הם הפכו את הבית. מאוחר יותר נודע לנו שבאותו לילה היו פשיטות על עוד בתים בכפר.

אימאן שחאדה סיפרה גם היא בעדות שמסרה ב-26.10.18 על הפשיטה על ביתה:

חמותי, ח'וולה, נכנסה לדירה שלנו דרך חדר המדרגות הפנימי. אחד החיילים שאל: "של מי הבית הזה?" וחמותי ענתה לו: "של כמאל שחאדה". הוא שאל על בעלי, כמאל, וחמותי ענתה לו שהוא לא נמצא כי הוא ישן בעבודה שלו. הוא שאל: "מי נמצא בבניין?" וחמותי ענתה לו: "בעלי, בני וכלתי, בקומה העליונה". החייל דרש שהם ירדו ושלח שני חיילים להביא אותם מהקומה השנייה. אני עמדתי שם בלי לזוז. כששמעתי את החיילים שואלים איפה בעלי, דאגתי לשלומו.

כולנו ישבנו בסלון וחלק מהחיילים עשו חיפוש בשאר החדרים. הסתכלתי על בלסם, גיסתי, והיה ברור לגמרי שהיא בחרדה. הפנים שלה היו חיוורות מאוד. היא בהיריון מתקדם ודאגתי לה. ראיתי אותה קמה והולכת לכיוון השירותים עם בעלה, שנתן לה יד, אבל אחד החיילים צעק וציווה עליהם לשבת. בעלה אמר לחייל שהיא בהיריון ושהיא צריכה להקיא. בלסם המשיכה להתקדם לכיוון השירותים אבל החייל אסר על בעלה ללכת איתה. היא הלכה לשירותים וכשחזרה, התיישבה במקום שלה ואז שוב הרגישה צורך להקיא. אבל החייל עדיין אסר עליה ללכת לשירותים. הוא הביא דלי מהשירותים ובלסם הקיאה לתוכו.

אחר-כך בלסם ביקשה לימון כי כאבה לה הבטן אבל החייל לא הרשה לה ללכת למטבח לקחת. הוא חיפש בעצמו במטבח וכנראה לא מצא, אז הוא ביקש ממני לקום ולהביא לה. לקחתי לימון, והחייל שאל אותי בתנועת ידיים אם אני צריכה סכין כדי לקלף את הלימון. סימנתי לו בראש שלא, כי פחדתי שברגע שתהיה לי סכין ביד הוא יירה בי בטענה שניסיתי לדקור אותו. יצאתי מהר מהמטבח וקילפתי את הלימון בידיים, למרות שהוא היה קשה.

החיילת סימנה לי לבוא איתה. נכנסנו לחדר והיא סימנה לי בידיים להתפשט. הורדתי את בגדי התפילה ונשארתי עם כתונת לילה דקיקה. החיילת סימנה לי להוריד גם אותה. הידקתי אותה לגוף שלי ואמרתי לחיילת: "אין כלום, תסתכלי. מה אני אפשוט? זאת כתונת דקה". החיילת הרימה את הנשק שלה וכיוונה אותו אליי, והכלב הסתובב סביבה כאילו שהוא מוכן לטרוף אותי. בלית ברירה הרמתי את הכתונת, והיא דרשה שארים אותה עוד יותר, מעל החזה. עשיתי מה שהיא דרשה. הייתי מאוד נבוכה. זה היה ממש משפיל בשבילי. בכיתי. חיילת זרה פשטה לי על הבית באמצע הלילה, הפכה את כולו והכריחה אותי להתפשט ולעמוד מולה ערומה. זה היה כל-כך קשה!  עד עכשיו הרגשות הקשים חוזרים ומציפים אותי. 

כשהם הלכו לא האמנו שהסיוט הזה נגמר. נשמנו לרווחה, למרות שהם הפכו לנו את הבית, וגם את הבית של חמי. השכנים וקרובי המשפחה באו כדי לבדוק מה שלומנו והם נשארו עד שעות השחר הראשונות. עזרתי לחמותי לסדר את הבית שלה ובבוקר ירדתי לבית שלי כדי לעזור לבנות שלי להתכונן לבית הספר. רק כשהן יצאו, התפניתי לסדר את הבית שלנו.

Thumbnail
בית משפחת ספדי. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 8.11.18

בית משפחת ספדי, יום שבת, 20.10.18

ביום שבת, 20.10.18, שוב פשט על הכפר כוח שמנה כ-25 חיילים שנכנסו לארבעה בתים. בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר נכנסו יותר מעשרה חיילים לביתה של אסמאא ספדי, אלמנה בת 52 ואם לשבעה, במרכז הכפר. החיילים אחזו בבילאל, בנה בן ה-19 שגר איתה, וטלטלו אותו בחוזקה כשהם דורשים ממנו למסור היכן נמצאים אחיו. לאחר מכן שברו החיילים את דלת הדירה הצמודה שבה גרים אחיו, אחמד ספדי, בן 25, ואשתו ורדה, בת 23, שלא היו בבית באותה עת, פרצו אליה וערכו בה חיפוש כשהם הופכים את כל תכולתה. לאחר כשעה, עזבו החיילים את הבית. 

אסמאא ספדי תיארה בעדות שמסרה ב-8.11.18 את הפשיטה על ביתה:

Thumbnail
אסמאא א-ספדי. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 8.11.18

התעוררתי מהשינה מדפיקות חזקות על דלת הכניסה לבית. קמתי מהר כי דאגתי לבן שלי בילאל, שגר איתי. בילאל ניגש לפתוח את הדלת ומיד כשהוא פתח התפרצו פנימה יותר מעשרה חיילים. אחד מהם תפס את בילאל בחולצה, והוא וחיילים אחרים טלטלו אותו חזק וצעקו עליו. הם שאלו אותו על האחים שלו. הם דיברו בעברית אבל שמעתי את השמות אז ידעתי שהם שואלים על שאר הילדים שלי.

בילאל ענה להם שהאחים שלו לא גרים בבית הזה, כי כולם נשואים וכל אחד מהם גר בבית נפרד משלו. הוא דיבר איתם פעם בעברית ופעם בערבית. החיילים ערכו חיפוש על הגוף של בילאל, דחפו אותו לקיר והורו לו לפשק רגליים. אחר כך הם דרשו שהוא יביא את תעודת הזהות שלו. אחד החיילים הורה גם לי להביא את תעודת הזהות שלי. נלחצתי ושכחתי איפה שמתי אותה. בילאל ביקש מהם להיות סבלניים עד שאמצא אותה. בסוף מצאתי אותה ונתתי אותה לחייל.

אחר-כך החיילים הובילו אותנו לסלון והורו לנו לשבת על הספות. חלק מהם עשו חיפוש בחדרים וחיטטו בדברים שלנו. אמרתי להם: "מה אתם עושים? אני אישה זקנה וחולה, אני לא יכולה  לסדר את כל הבלגן הזה, אתם הורסים את הבית, למה אתם עושים את זה?" אחד מהם הורה לי בערבית לשתוק. הם המשיכו להשחית את תכולת הבית ואני נלחצתי יותר ויותר. 

אני אישה חולה, יש לי סוכרת ולחץ דם גבוה. הרגשתי שכל הגוף שלי רועד. התחלתי להזיע, לא יכולתי לעמוד על הרגליים מרוב תשישות. כנראה שבגלל שנלחצתי כשהם נכנסו לבית עלתה אצלי רמת הסוכר. זה קורה לי כשאני נלחצת. הבן שלי שם לב שאני לא מרגישה טוב ואמר לחיילים:" אימא שלי אישה חולה, תפסיקו לבלגן את הבית". אחד החיילים, דובר ערבית, שאל אותי: "מה יש לך?" אמרתי לו שאני מרגישה מותשת. הוא דיבר עם שאר החיילים ואז רובם יצאו ונשארו רק שניים ששמרו עלינו, וכל הזמן הרימו את הנשק.

קצת לפני שהחיילים הסתלקו, החייל שדיבר ערבית הורה לי לבוא איתו לדירה הצמודה לשלי, ששייכת לבן שלי אחמד, ואשתו ורדה, שלא היו בבית. הם עשו חיפוש גם בבית שלהם, ולמרות שיש לי מפתח הם בכלל לא ביקש ממני ופשוט שברו את הדלת. אם הם היו מבקשים הייתי פותחת להם. כשנכנסתי, ראיתי שהחיילים הפכו את כל הדירה. החייל אמר לי לבדוק אם חסר משהו בבית. דבר ראשון בדקתי את התכשיטים של כלתי ומצאתי שהכול במקום, בתוך הקופסה ולא חסר כלום. אמרתי לחייל שלא חסר כלום, ולקחתי את הקופסה איתי כדי לשמור עליה עד שכלתי תחזור מהבית של ההורים שלה. 

כעבור כשעה החיילים עזבו את הבית שלנו, בילאל הלך לחדר שלו ואני חזרתי למיטה כי הייתי מותשת. בבוקר התקשרתי לשלוש הבנות שלי וביקשתי מהן שיגיעו לעזור לי לסדר את הבית.  לקח להן המון זמן לסדר את כל הבלגן. החיילים שברו כיסא מפלסטיק שהיה במטבח וכמה צלחות. הם שברו גם שתי מגירות בארון המטבח. קראתי לאיש תחזוקה כדי שיתקן את הנזק. מאוחר יותר נודע לי שהחיילים פשטו על עוד בתים בכפר במהלך הלילה.

בית משפחת כעבי, יום ראשון, 21.10.18

גם ביום ראשון, 21.10.18, פשט על הכפר כוח באותו היקף וגם הפעם נכנסו חיילים לארבעה בתים. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר הגיעו כעשרה חיילים למבנה בן שתי קומות בצדו המזרחי של הכפר ונכנסו לשתי הדירות במבנה. בקומת הקרקע גרים מוסטפא, בן 28, ונור, בת 26, כעבי, עם שלושת ילדיהם, בני שנה וחצי עד שש. בקומה העליונה גרים הוריו של מוסטפא, חמדאן ורביחה כעבי, בני 65 ו- 54 בהתאמה, יחד עם בנם מועתז, בן 27, אשתו איה, בת 23, ושני ילדיהם, בני שנה ושלוש. החיילים כלאו את בני המשפחה בסלון של ההורים, ערכו חיפוש בשתי הדירות והפכו את תכולתן. לאחר כשעה, עזבו החיילים את המקום. 

איה כעבי תיארה בעדות שמסרה ב-13.11.18 את הפשיטה על ביתה:

Thumbnail
הסלון בבית משפחת כעבי לאחר הפשיטה, 20.11.18. התמונה באדיבות המשפחה

בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר בעלי העיר אותי ואמר שיש חיילים ליד הבית. קפצתי מפוחדת מהמיטה, החלפתי בגדים ויצאתי לכיוון הסלון עם הבת שלי סדיל, בת שלוש. ראיתי את ההורים של בעלי, חמדאן ורביחה, שגם התעוררו מקולות החיילים. אחרי שבעלי פתח לחיילים את הבית, הם נכנסו פנימה כשהם מכוונים אלינו את הנשק. הם הורו לנו לשבת בסלון. בערך שמונה חיילים התפזרו בחדרים ועשו בהם חיפוש. שני חיילים הובילו את בעלי, מועתז, החוצה. חשבתי שהם עצרו אותו, אבל מאוחר יותר, כשהם עזבו את הבית, הבנתי שהם רק החזיקו אותו ליד הכניסה. חמי, חמדאן, אמר: "בקומה למטה, כלתי והנכדים הקטנים שלי נמצאים לבד, כי הבן שלי מוסטפא בעבודה". החיילים הורו לו ללכת להביא אותם ושני חיילים ליוו אותו. אחרי זמן קצר, חמי חזר. הוא החזיק שניים מהילדים ואחותי נור, שהיא גם גיסתי, החזיקה את הילד השלישי. הילדים היו מפוחדים וכולם בכו.

נור שאלה אותי איפה חמזה, הבן הקטן שלי, בן שנה וחודשיים. סימנתי לה שהוא ישן בפנים. היא הציעה שאביא אותו. כשהחיילים הגיעו לא הבאתי אותו כי קשה לי לסחוב את שני הילדים ביחד. קמתי להביא את חמזה והחייל צעק עליי. חמותי אמרה לו בערבית: "היא רוצה להביא את התינוק, שהוא לא יתעורר ויתחיל לבכות". החייל הסכים ואני ניגשתי לחדר השינה שלי, שם הילדים שלי ישנים. אחד החיילים הלך אחריי. פחדתי נורא, מרוב לחץ הרמתי את חמזה מהזרוע שלו וחזרתי לסלון.

כעבור שעה בערך החיילים יצאו מהבית והשאירו אותו במצב נורא. הם הפכו את הכל, לא השאירו שום דבר במקום שלו, גם בבית שלי וגם בבית של אחותי נור.

החיילים הסתלקו ואנחנו נשארנו עם התהיות שלנו. לא הבנו בכלל  מה הם רצו. בהתחלה חשבנו שהם באו לעצור את בעלי. הם אזקו לו את הידיים. אבל בסוף הם לא לקחו אותו, סתם החזיקו אותו מחוץ לבית. 

כך תיארה נור כעבי ב-25.10.18 את הפשיטה על ביתה:

Thumbnail
אחד החדרים בבית משפחת כעבי לאחר הפשיטה, 20.10.18. התמונה באדיבות המשפחה

התעוררתי מדפיקות על הדלת של הבית, הייתי לבד עם הילדים, בעלי עובד במסעדה בשכם וחוזר הביתה מאוחר. כשפתחתי את הדלת ראיתי את חמי, חמדאן, עם שני חיילים. אחד מהם הורה לי להעיר את הילדים ולעלות למעלה. חמי אמר לאחד החיילים שמדובר בילדים קטנים ושהם ישנים ולא צריך להעיר אותם. החייל סירב להקשיב ודרש שנעלה את כולם למעלה. חמי עזר לי לקחת את הילדים, ועלינו לדירה שלו . כשנכנסנו לשם כל בני המשפחה ישבו בסלון הבית. הילדים שלי היו חיוורים, הם נצמדו אליי ואל סבא שלהם. בהמשך נודע לי שהחיילים החזיקו את בעלה של אחותי, מועתז, ליד הכניסה לבית עד שהם הסתלקו.

החיילים עזבו אחרי שעה בערך, אחרי שהם הפכו את שני הבתים. אחר-כך נודע לי שהם פשטו על עוד בתים, כולל הבית של שכנים שלנו.

תגיות