דילוג לתוכן העיקרי
מהומה שהותירו אחריהם החיילים במרכז התרבות אל-מנאג'יל. צילום: מוחמד סאפי.
תפריט
נושאים

קיץ 2018 במחנה הפליטים ג'לזון: כוחות הביטחון פשטו על בתי תושבים ומרכז תרבות, תקפו והשפילו תושבים וירו בעוברי אורח

מחנה הפליטים ג'לזון שוכן מצפון לעיר רמאללה ומונה כ-15,000 תושבים, בהם כ-5,000 ילדים ובני נוער. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל, על אדמות בבעלות פרטית של תושבי העיירה אל-בירה והכפרים עין יברוד ודורא אל-קרע. הקרבה בין המתנחלים לבין תושבי מחנה הפליטים הביאה לנוכחות קבועה של חיילים באזור וגוררת עימותים תדירים בין הצעירים לאנשי כוחות הביטחון, בעיקר בכניסה למחנה, בסמוך לבתי הספר. במהלך עימותים אלה יורה הצבא אמצעים לפיזור הפגנות ובחלק מהמקרים גם אש חיה. במהלך חמש השנים האחרונות נכנס הצבא לשטח המחנה פעם בשבוע בממוצע. 

בחודשים יולי ואוגוסט תיעד תחקירן בצלם איאד חדאד שתיים מהפשיטות, שכללו מעצרים, ירי אש חיה לעבר תושבים וכניסות לתשעה בתים, לרבות השחתה ומעשי אלימות וכן פשיטה על מרכז תרבות המספק שירותים לכ-150 ילדים ובני נוער, שבה אף הוחרמו מסמכים. במהלך הפשיטות עצר הצבא שבעה תושבים, ששישה מהם שוחררו לאחר שעות ספורות. שני תושבים נוספים הסגירו עצמם לדרישת הצבא. מתוך שלושת העצורים שבהם הצבא מחזיק, נגד אחד הוגש כתב אישום בגין החזקת נשק וירי לעבר אדם באזור בית אל. נגד שני העצורים האחרים לא ידוע לבצלם אם הוגש כתב אישום.

כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את התושבים על טפם והופכים את בתיהם, הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שכופה משטר הכיבוש בגדה המערבית. כניסות אלו מתבצעות מבלי שהחיילים נזקקים לצווי חיפוש, בכל עת ובכל מקום שהצבא קובע, בהתאם לסמכויות הגורפות והשרירותיות שהצבא לקח לעצמו. לפעולות אלה, שנועדו בבירור להטיל אימה על התושבים, אין שום הצדקה. זוהי דוגמה נוספת – אחת מני רבות – לשגרת החיים תחת הכיבוש.

חיילים בזמן הפשיטה על מחנה הפליטים ג'לזון
חיילים בזמן הפשיטה על מחנה הפליטים ג'לזון

פשיטה על מחנה הפליטים אל-ג'לזון, 15.7.18:

ביום ראשון, 15.7.18, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, נכנסו למחנה הפליטים שני כלי-רכב אזרחיים עם לוחיות רישוי פלסטיניות של כוחות מיוחדים. בסביבות השעה  8:00 בבוקר הצטרפו אליהם כעשרים כלי-רכב צבאיים ויותר ממאתיים חיילים, וכן דחפור צבאי. הכוחות התפזרו במחנה והחלו לבצע חיפושים בבתים ומעצרים. צלפים שהתמקמו על גגות המחנה ירו כדורי "טוטו" על צעירים בתגובה ליידוי אבנים במחנה ופצעו שישה תושבים, שלושה מהם קטינים. זאת על אף שלאיש מהחיילים לא נשקפה סכנת חיים וכדורי "טוטו" הם תחמושת חיה לכל דבר שהשימוש בה אמור להיות מותר רק במצב של סכנת חיים. ששת הפצועים פונו לבית חולים ברמאללה.

החיילים נעזרו במכשירי פריצה ונכנסו לשישה בתים ללא כל התראה בעת שהדיירים ישנו עדיין במיטותיהם, תקפו את חלקם ועצרו שני אנשים כאמצעי לחץ כדי לכפות על תושבים אחרים להסגיר עצמם. בנוסף, הפכו החיילים את תכולת הבתים. באחד המקרים איימו החיילים כי אם תושבים שביקשו לעצור לא יסגירו עצמם, הם יפשטו שוב על המחנה.

לאחר כשעתיים נסוגו רוב הכוחות מהמחנה, אך כלי-רכב צבאיים המשיכו לחסום את שתי הכניסות אליו, מצפון ומדרום, ולערוך חיפוש בכלי רכב, עד השעה 12:00. 

צלפים ירו ברגליהם של שניים מתושבי השכונה שלא סיכנו איש, אחד מהם נער בן 14

שריף חמידאת, תושב המחנה בן 32, נשוי ואב לילדה, עובד במאפייה ברמאללה. בסביבות השעה 8:45 יצא חמידאת  לעבודתו כשהוא עובר בדרכו במכולת הסמוכה לביתו. ליד המכולת הבחין חמידאת בכעשרה חיילים ועמם עצור ממשפחת שראכה, שביתה נמצא כ-80-50 מטרים מהמכולת. חמידאת חצה את הרחוב ונכנס לסמטה סמוכה, שם פגש תושב אחר של המחנה, מ.פ.. 

בעדות שמסר למחרת האירוע תיאר חמידאת מה קרה אז:

שריף חמידאת
שריף חמידאת בבית החולים

המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני צריך להזהיר את המשפחה שלי, שיסגרו את החלונות למקרה שהחיילים יירו רימוני גז. בכניסה לסמטה ראיתי את מ.פ., בחור בן 19 מהמחנה שכנראה הופתע כמוני מהנוכחות של הצבא. 

התקשרתי לאשתי להזהיר אותה. חייל ששכב בתנוחת צליפה, וכנראה חשד בי כשדיברתי בטלפון, כיוון אליי את הרובה שלו. הוא היה במרחק כמה מטרים מקבוצת החיילים. בדיוק כשסיימתי לדבר בטלפון הוא ירה עליי כדור "טוטו" ופגע לי בברך שמאל. אני יודע שזה "טוטו" כי הצליל שונה מירי חי רגיל. צעקתי בקול רם: "אוי, נפגעתי ברגל". בהתחלה הכאב לא היה נורא והצלחתי ללכת עשרים מטרים בערך לכיוון הבית של ההורים שלי. לא רציתי לחזור לבית שלי כי פחדתי שהחיילים יעצרו אותי או יעשו לי משהו. החיילים לא הלכו אחרי. כשנכנסתי לבית של המשפחה התקשרתי שוב לאשתי ואמרתי לה שנפגעתי. 

היה לי חור כניסה של קליע בקוטר של 0.5 ס"מ בחלק הקדמי של הברך, בלי פצע יציאה. חבשתי את הפצע כדי לעצור את הדימום וניגבתי עם טישיו. 

כרבע שעה מאוחר יותר ירה צלף, מתנוחת שכיבה, ברגלו של ריאד עליאן, נער בן 14, שהסתתר בפינת אותה סמטה. 

בעדות שמסר למחרת לבצלם סיפר עליאן:

ריאד עליאן בביתו
ריאד עליאן בביתו

כשהצצתי מהסמטה דרומה ראיתי הרבה אנשי צבא מול בית משפחת שראכה, שנמצא במרחק של חמישים עד שמונים מטר מהמקום שבו עמדתי. התרשמתי שהם פושטים על הבית כדי לעצור את אחד הבנים. מדי פעם הוצאתי את הראש מהסמטה ואז שוב הסתתרתי. באחת הפעמים שהצצתי ירו בי ברגל ימין. לא שמעתי את הירייה, כאילו היא נורתה עם משתיק קול. גם לא ראיתי מי ירה בי . פשוט הרגשתי פתאום שמשהו מתפוצץ ברגל שלי. התחלתי לצעוק "נפגעתי, נפגעתי" ולברוח משם הביתה בצליעה על רגל שמאל, מרחק של 40-30 מטרים. 

ק. ס., נער בן 13 תושב המחנה תיאר בעדות שמסר לבצלם למחרת מה ראה באותו יום:

התעוררתי בסביבות 9:00 בבוקר מקולות נפץ. זה נשמע כאילו הצבא הישראלי זרק שני רימוני הלם או גז מדמיע. 

ירדתי מהבית לרחוב לראות מה קורה. ראיתי בערך שבעה ילדים ונערים מסתתרים בסמטה שלידנו. הם הסתכלו לכיוון בית משפחת שראכה. הבנתי שיש פשיטה על המחנה. הצטרפתי לילדים האחרים והם הזהירו אותי:"תסתתר מהצבא, תיזהר". הגנבתי מבטים כדי לראות את החיילים שבסוף הכביש. ראיתי יותר מ-30 חיילים שהתפרסו ליד בית משפחת שראכה. חלק היו על גגות, חלק עמדו בפינות של רחובות, במרחק של 90-80 מטרים מאיתנו. ראיתי כמה צלפים ואחד מהם שכב על הקרקע ליד בית קרוב יותר אלינו, במרחק של בערך 70-60 מטרים. 

לא ראיתי יידוי אבנים בשכונה שלנו. אולי היה באזורים אחרים. כמה דקות אחרי שהגעתי, הצלף ירה כדור על השכן שלי, ריאד עליאן, שהגיח עם הגוף שלו מתוך הסמטא. הוא נפצע ברגל ימין וברח לכיוון הבית שלו כשהוא צולע. 

פשיטות על בתים: 

תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות מדיירי בתים שעליהם פשטו חיילים. להלן כמה מהן:

בית משפחת שראכה, 8:00: 

חיילים פרצו את דלת ביתם של סיהאם וג'מאל שראכה, בני 52 ו-50 בהתאמה, וארבעה מילדיהם, בשכונת השהיד עלי סאפי, במחנה הפליטים אל-ג'לזון. באותה שעה האב והבן אחמד, בן 27, כבר יצאו לעבודתם והאם סיהאם ושתי בנותיה, סונדוס, בת 23, וסארה, בת 19, ישנו עדיין. הבן נסר, בן 22, שב הביתה באותה שעה והותקף על-ידי החיילים שהכו אותו קשות, בעת שחיילים אחרים ערכו חיפוש בבית כשהם גורמים נזקים. האירוע נמשך כשעה ובסופו עצרו החיילים את נסר ועזבו עמו את הבית. 

מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת שראכה. התמונות באדיבות המשפחה
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת שראכה. התמונות באדיבות המשפחה

סיהאם שראכה תיארה את הפריצה לביתה בעדות שמסרה לבצלם ב- 18.7.18:

ב-15.7.18, בשעה 8:00 בבוקר, כוח צבאי פרץ את  הדלת לבית שלנו. בעלי, ג'מאל ובני אחמד כבר יצאו לעבודה. בני נסר בדיוק נכנס הביתה ושתי הבנות ישנו במיטות שלהן. החיילים, שהיו חמושים ורעולי פנים, ישר התנפלו על נסר, הבנות התעוררו בבהלה, וגם אני נבהלתי.

ראיתי את החיילים תופסים את נסר באחיזת חנק בצוואר וסוחבים אותו אל מחוץ לבית. התחננתי שיעזבו אותו אבל הם צעקו לי: "שקט, שקט". הם הורו לי לשבת עם הבנות בחדר שלהן, ולקחו את נסר החוצה. תוך כדי כך הם הכו אותו עם קתות הרובים שלהם ובעטו בו. בכל פעם שניסיתי לדבר, אחד החיילים השתיק אותי וחייל אחר איים להתיז לי גז בפנים. 

בינתיים החיילים עשו חיפוש בבית והפכו את כולו, בזמן שישבנו שם ולא נתנו לנו לפתוח את הפה. אחרי 30-20 דקות בערך הם הכניסו את נסר לחדר האמבטיה והמשיכו להכות אותו שם בזמן שהוא צעק לעזרה. התחננתי שיפסיקו, אמרתי שהוא חולה, יש לו שפעת. ביקשתי שירחמו עליו, אבל זה לא עזר. לשווא.

אחרי עשר דקות בערך הם העבירו אותנו לחדר השינה ועשו חיפוש בחדר של הילדים. אחרי עוד רבע שעה אזקו לנסר את הידיים, כיסו לו את העיניים ועזבו כשהם לוקחים אותו איתם. 

הם השאירו אחריהם מהפכה ושיבשו לנו את החיים בלי שום הצדקה. הם יכלו לבוא לעצור את הבן שלי או לשלוח לו זימון בלי לגרום את כל העוול הזה.

בית משפחת אבו שריפה, 8:45: 

חיילים פרצו את דלת דירתם של עביר וסאלח אבו שריפה, בני 43 ו-45, הורים לתשעה ילדים בגילאים 28-8. כשבעה חיילים נכנסו לדירה, בקומה השלישית של בית המשפחה המורחבת בשכונת השוק במחנה. הם אזקו את ידיו של הבן יוסף, בן 14, שישן בסלון הבית, וסירבו להסביר לסאלח אבו שריפה מה רצונם. אבו שריפה הסביר שאשתו נמצאת בחדר האמבטיה, וכשניסה למנוע מהם גישה לשם תקפו אותו החיילים. החיילים עצרו את בנו בן ה-16 ואת ואחיו של אבו שריפה, וחקרו אותם על מקום הימצאו של הבן הבכור עלאא. השניים שוחררו בסביבות השעה 13:00, לאחר שעלאא הסגיר עצמו לידי הצבא. 

בעדות שמסר ב-17.7.18 סיפר סאלח אבו שריפה על הפריצה לבית המשפחה:

סאלח אבו שריפה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 17.7.2018
סאלח אבו שריפה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 17.7.2018

אני אבא לשישה בנים ושלוש בנות. הבן הבכור שלנו, עלאא, בן 28, הוא אסיר משוחרר. הוא ריצה שתי תקופות מאסר של שבע שנים וחצי בסך הכול. לפני שבעה חודשים הוא השתחרר אחרי מאסר של ארבע שנים וחצי.

לפני יומיים, ב-15.7.18 בשעה 8:45 בבוקר, בזמן ששתיתי קפה והתכוננתי לצאת לעבודה ברמאללה, חיילים חמושים פרצו לבית, כנראה עם מכשיר פריצה. לא שמעתי שום דפיקות בדלת לפני שהם נכנסו. הילדים ישנו עדיין, חוץ מעלאא שישן מחוץ לבית. כשהם נכנסו קמתי מהר לחסום את הדלת לחדר האמבטיה שבו הייתה אשתי, שהתעוררה זמן קצר קודם לכן.

חלק מהחיילים ניגשו ישר לסלון וכבלו את הידיים של בני יוסף, בן 14, שישן שם. השאר נכנסו למסדרון. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם: "לאן אתם הולכים, מה אתם רוצים?". הסברתי להם שאשתי בחדר האמבטיה, אבל הם רק צעקו עליי "אוסקות, אוסקות" (תשתוק, תשתוק).

נעמדתי מול דלת חדר האמבטיה ולא זזתי ממנה, כדי לשמור על אשתי. החיילים שאלו "מה יש בפנים"? עניתי להם שאשתי שם והם ודרשו ממני לזוז כדי שיוכלו לפרוץ את הדלת. הם התנפלו עליי והתחילו לדחוף אותי באלימות. 

אשתי שמעה את הצעקות של החיילים, התעטפה בסדין ויצאה מהחדר כשהיא צועקת. היא הלכה מהר לחדר שלה, ובינתיים החיילים התנפלו עליי במכות, כולל אחד מהם שנראה כמו המפקד.

בשלב מסוים הם הזעיקו תגבורת והגיעו עוד חיילים. ביחד הם היו בערך 15. הם הקיפו אותי והמשיכו להרביץ לי מכל הכיוונים עם קתות הרובים שלהם.

הבן שלי סאמח, בן 22, ניסה להתערב ולהרחיק ממני את החיילים, אבל אחד מהם בעט בו קשה בישבן וסחב אותו לחדר השינה, שבו החיילים החזיקו את הילדים הקטנים ואת עבד א-רחמאן בן ה-16. אחר-כך הם אזקו את הידיים של סאמח ושל עבד א-רחמאן.

החיילים ניסו לאזוק גם לי את הידיים אבל התנגדתי. הם המשיכו להכות אותי במשך דקות ארוכות ובינתיים חיילים אחרים הסתובבו בבית ועשו חיפוש עם גלאי מתכות. לפני שהם עזבו הם שחררו את  סאמח, בגלל שאמרנו להם שהוא חולה לב ולקחו איתם את אחי עבד אל-חאפז, בן 28, ואת עבד אל-רחמאן בן ה-16. החיילים שחררו אותם מאוחר יותר במהלך היום, רק אחרי שעלאא הלך והסגיר את עצמו בכלא עופר.

אני נשארתי בבית עם כאבים חזקים בכל הגוף וקשיי נשימה. כשלא יכולתי לסבול יותר הזעקנו אמבולנס של הסהר האדום שלקח אותי למתחם הרפואי "מוג'אמע פלסטין" ברמאללה. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. היו לי חבלות חמורות באזור הצוואר, הגב ובית החזה. נתנו לי עירוי ושחררו אותי הביתה בסביבות השעה 12:00 בצהריים.

החיילים גרמו הרבה נזקים בבית: הם הרסו את הצילינדרים של הדלת הראשית ושל הדלת שמובילה לגג ואת האינטרקום של הבניין, ובאחד החדרים עשו חור של 30x30 ס"מ באחד הקירות ושברו מסגרת חלון מאלומיניום. גם בסלון הם שברו מסגרת של חלון. 

נזק שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת אבו שריפה. צילום" איאד חדאד, בצלם, 17.7.2018
נזק שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת אבו שריפה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 17.7.2018

פשיטה על מחנה הפליטים אל-ג'לזון, 6.8.18:

ביום שני, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, פשטו עשרות חיילים ושוטרי משמר הגבול על מחנה הפליטים ג'לזון. הכוחות השליכו רימוני הלם והטילו אימה על תושבי המחנה. הם פרצו את דלתותיהם של שלושה בתים, העירו את יושביהם והשפילו את חלקם, כפו על אחד מהם להתפשט ואף ערכו חיפושים בבתים והשתלטו על אחד הגגות. בנוסף פרצו החיילים את דלת מרכז התרבות אל-מנאג'ל, הסבו נזקים לציוד ולריהוט במקום והחרימו מסמכים. 

בית משפחת ח'טאב, 3:00 לפנות בוקר:

עשרות שוטרי משמר הגבול פשטו על ביתם של סלווא ועדנאן ח'טאב, בני 44 ו-45 בהתאמה וששת ילדיהם בני 24-6. השוטרים ריכזו את בני המשפחה במסדרון והתפזרו בבית, על הגג ובחצר הבית. הם ערכו חיפוש ברכושם של בני המשפחה כשהם מסבים נזקים. בנוסף, כפו השוטרים על הבן זידאן, בן 20, להתפשט, עשו על גופו חיפוש בעירום ואיימו לשוב למקום ולעצור אותו. 

בעדות שמסר למחרת סיפר עדנאן ח'טאב, בן 45, על הפריצה לבית המשפחה:

עדנאן ח'טאב
עדנאן ח'טאב

אתמול, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, התעוררתי כששמעתי רעשים מכיוון החניון שלנו. שמעתי גם דפיקות בדלת האחורית של המטבח ובדלת הקדמית. ניגשתי לדלת האחורית וקבוצת שוטרים הורתה לי לפתוח את הדלת ונכנסה בלי רשות או סיבה. היו שם גם שני קציני מג"ב. שאלתי אותם: "לאן? מה אתם רוצים?". אחד מהם צעק עליי ואמר: "שקט, צבא." הוא דחף אותי ונכנס. הם הורו לי להעיר את הבנים הבגירים ואז עיכבו אותי, את אשתי ואת בני אוואב במסדרון והתפזרו בכל הבית, על הגג ומסביב לבית. הבן שלי ריאן התעורר תוך כדי החיפוש. חיבקתי אותו כדי שלא יפחד. את הבת הקטנה, חלא, הערנו כדי שלא תתעורר ותיבהל. הילדים נשארו לידינו. 

אחד הקצינים לקח את בני זידאן, בן 20, החוצה, לחדר המדרגות. אחר כך נודע לי שהם הכריחו אותו להתפשט לגמרי וערכו עליו חיפוש בעירום. אחר-כך הם הוציאו אותו מהבניין ושאלו אותו על חברים שלו והאם הוא זרק אבנים. הם אמרו לו שהפעם אין להם זמן ואין צו מעצר נגדו אבל בפעם הבא הם ייקחו אותו. 

הבן שלי אסלאם, בן 24, רצה ללכת לשירותים אבל השוטרים לא הרשו לו. אחרי שעה בערך הם העבירו אותנו מהמסדרון לסלון, והציבו שני שוטרים חמושים ששמרו עלינו כשהנשק שלהם מכוון אלינו.

השוטרים צילמו אותי ואת שלושת הבנים, אסלאם, אוואב וזידאן, והם גם צילמו בווידיאו את כל החדרים בבית. בשעה 4:15 בערך, כשהם סיימו לגרום נזקים בבית ועל הגג, הם הלכו, בלי להגיד לנו למה באו בכלל. הם עשו מהפכה בכל חדרי השינה וגרמו נזק לאחד הארונות, ועל הגג הורידו את המכסים של דודי המים וזרקו אותם על הרצפה.

נראה לי שכל המטרה של הפשיטה הייתה להפחיד את זידאן. למרות שהוא עובד מהבוקר עד הערב בחברת החשמל ומעולם לא היה מעורב בפעילות פוליטית. אחרי הפשיטה כולנו נשארנו בבית כדי לסדר. הבנים שלי לא יכלו ללכת לעבודה. הם שיבשו לנו את החיים בלי שום סיבה והשאירו אותנו מודאגים בגלל האיום על זידאן. 

בעדות שמסר לבצלם למחרת האירוע סיפר זידאן ח'טאב:

זידאן ח'טאב
זידאן ח'טאב

התעוררתי מדפיקה בדלת הבית. ההורים שלי כבר היו ערים ואבא פתח את הדלת. נכנסו 15-10 שוטרי משמר הגבול שהפנים שלהם היו מרוחות בשחור. ברגע שיצאתי מהחדר קצין אמר לי "תעצור, תעצור, אתה זידאן? מה יש לך בכיסים?". הוא ביקש ממני להוציא את כל מה שהיה לי בכיסים. הוצאתי שעון, תעודת זהות וסיגריות. הוא הורה לי לשים אותם על השולחן ואז לקח אותי לסלון והושיב אותי שם עם ההורים שלי ושני האחים שלי, אסלאם ואוואב. במהלך העיכוב בסלון הקצין קרא לי ושאל אותי "איפה החדר שלך?" הוא דרש שאראה לו את החדר ואז חזרתי לסלון.  בינתיים השוטרים עשו חיפוש בחדר שלי, שהוא בעצם בתוך חדר המדרגות, כי הבית קטן. אחר-כך הוא קרא לי שוב ושאל אותי: "במה אתה עובד?", הוא עזב אותי קצת ואז חוזר לשאול אותי עוד שאלות.

אחרי שעה הוא שוב קרא לי, והורה לי להתלבש. בזמן שלבשתי את החולצה בחדר שלי, אחד השוטרים צעק עליי: "עצור, עצור, מה שמת בכיס שלך?". למרות שלא שמתי כלום. הוא כיוון את הנשק לראש שלי והורה לי: "תתפשט, תתפשט!", הורדתי את כל הבגדים ונשארתי עם הבוקסר, אבל הוא הורה לי להוריד גם אותו. עשיתי מה הוא אמר. אחר-כך הוא הורה לי לפשק רגליים. הרגשתי מושפל מאוד. אחר-כך הוא הורה לי להתלבש ולקח אותי החוצה. בחוץ הקצין שאל אותי על השכנים, על הבתים שלהם ועל המכוניות שלהם. הוא שאל אותי על המכונית שלי ועניתי לו שאין לי מכונית אבל הוא התעקש שיש לי. 

השוטר שליווה אותי דחף אותי עם קנה הרובה ושאל אותי שאלות לא קשורות במשך 15 דקות בערך. הוא כיוון פנס אל ערימת אבנים מול הבית ושאל אותי מה הקשר שלי לערימה. עניתי לו שאין לי קשר. הוא אמר לי: "יש לנו תמונות שלך ואנחנו יכולים להוכיח שאתה משתתף ביידוי אבנים." אמרתי לו שאין לי קשר ליידוי אבנים. הוא אמר: "בסדר, אין לנו מספיק זמן הפעם ואין הוראה לעצור אותך כרגע, אבל תצפה שנחזור לעצור אותך". הוא הורה לי להישאר בחוץ עד שהם עוזבים. הם עזבו בערך בשעה 4:30 לפנות בוקר.

המעשים של הצבא הם רק התגרות שנועדה להעיק עלינו ולשבש לנו את החיים. הם מתנהגים באלימות, מתנשאים, ומתלהמים נגד אנשים שאין להם כוח להתגונן.

משפחת נח'לה, 3:00 לפנות בוקר:

חיילים מצוידים בכלי עבודה ובסולמות נכנסו לביתם של מרים ועבד נח'לה, בני 45 ו-48 בהתאמה, וארבעת ילדיהם בני 20-13 בשכונת אל-מלעב במחנה. החיילים ניגשו הישר למדרגות הפנימיות המובילות לגג ועלו אליו. הם סגרו את הדלת המובילה אל הגג וצפו מהמקום על מרכז התרבות אל-מנאג'ל הסמוך, בעת שחיילים פשטו עליו. 

בעדות שמסרה ב-8.8.18 סיפרה לארא נח'לה, בת 19, על החרדה שהסבה לה הפשיטה על הבית:

לארא נח'לה
לארא נח'לה

כשהם הגיעו ישנתי עם האחיות שלי בחדר. התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת, ולא הבנתי אם זה חלום או מציאות. שמעתי צעקות "יא עבד! תפתח, יא עבד". חשבתי שזה מישהו שמכיר את אבא שלי. הערתי את אבא שלי והוא הסתכל מהחלון וראה את החיילים. הוא ביקש מהם להמתין עד שיעיר את שאר בני המשפחה כדי שלא יבהלו והם המתינו כמה דקות. 

אחר-כך אבא פתח להם את הדלת והם נכנסו עם כלים וסולמות והלכו, בלי רשות ובלי להציג צו, ישר למדרגות הפנימיות המובילות לגג, כאילו הם מכירים את הבית שלנו. החיילים הורו לי לכבות את האורות בחוץ ולסגור את הדלת ואז הם הסתגרו על הגג. שמענו את הצעדים שלהם אבל לא ידענו מה הם עושים שם.

מאוחר יותר נודע לנו שקבוצה אחרת של חיילים פשטה על מרכז התרבות שליד הבית שלנו. אני הייתי קצת בהלם. רעדו לי הרגליים. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. פחדתי כל הזמן שהחיילים ירדו בחזרה לבית שלנו ויתנכלו לנו. 

החיילים עזבו בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר, אבל גם אחרי שהם עזבו לא נרגעתי ולא הצלחתי להירדם. בכל פעם שמישהו נכנס או יוצא מהדלת אני נבהלת וחושבת שהצבא חזר. אני באמצע קורס עיצוב שיער אבל לא הייתי מסוגלת ללכת לימודים. אני עד עכשיו מעורערת מהעניין.

פשיטה על מרכז התרבות אל-מנאג'יל, 3:00 לפנות בוקר:

החיילים פרצו את דלתות המרכז, ערכו במקום חיפוש ואחד מאנשי כוחות הביטחון התקשר למנהל המרכז , מוחמד סאפי, בן 41, והורה לו להגיע למקום. כשהגיע ראה סאפי עשרות חיילים וחלקם כיוונו אליו את נשקם.  שאלותיו לפשר הפשיטה לא נענו על ידי החיילים, אולם הם עזבו את המקום זמן קצר לאחר מכן, כשהם מותירים אחריהם נזק כבד.

בעדות שמסר ב-8.8.18 סיפר מוחמד סאפי על האירוע: 

המרכז שלנו הוקם בשנת 2008 כדי לספק שירותי חינוך וחברה לצעירים ולילדים. יש לנו אסיפה כללית של 40 פעילים חברתיים מהמחנה ואנחנו מספקים שירותים ליותר מ-150 ילדים בשנה: קורסים, מחנות קיץ ופעילות התנדבותית. יום לפני הפשיטה הסתיים מחנה קיץ שבו השתתפו 110 ילדים מהמחנה.

ביום שני, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, התקשר אליי קצין ישראלי, שלא הציג את עצמו והורה לי להגיע למרכז. אחרי 15-10 דקות, בזמן שהתארגנתי לצאת, הוא התקשר אליי שוב ואיים שאם לא אגיע יהרסו את המרכז ואת הבית שלי. 

הגעתי בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר. היו שם עשרות חיילים ובערך עשרה מהם התאספו סביבי וכיוונו אליי את הנשק שלהם. היה חשוך והם כיוונו עליי פנסים כאילו שאני פושע או טרוריסט, אמרתי להם: "מה יש? מה אתם רוצים? אני מוחמד סאפי, מנהל המרכז, ביקשתם ממני להגיע אז באתי!" אף אחד מהם לא ענה לי. כנראה שהם כבר סיימו את הפשיטה על המרכז, הם עזבו אותי והלכו בלי להגיד לי למה פשטו על המרכז. שאלתי מי הקצין האחראי אבל הם לא ענו לי. בערך ב-4:15 הם הסתלקו.

כשהם הלכו בדקתי את המרכז ומצאתי הרבה נזקים. הם הרסו את הדלת הראשית, שעשויה מברזל, שתי דלתות מעץ, שלושה תופים של הצופים, שני שולחנות לימודים ושלושה כיסאות. הם עקרו את המדפים של כוננית הספרים והחרימו כל מיני מסמכים וכסף. תיקון הנזקים יעלה לנו בין 5,000 ל-10,000 שקלים. ההשחתה של הציוד פגעה ביכולת שלנו לקיים פעילויות וכל הדבר ערער אותנו מאוד.

מהומה שהותירו אחריהם החיילים במרכז התרבות אל מנאג'יל. צילום: מוחמד סאפי
מהומה שהותירו אחריהם החיילים במרכז התרבות אל מנאג'יל. צילום: מוחמד סאפי