דילוג לתוכן העיקרי
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת אל-והאדין. התמונות באדיבות המשפחה
תפריט
נושאים

קיץ 2018: הצבא התעמר בתושבי הכפר בית אומר במשך כחודש

הכפר בית אומר שוכן מצפון לעיר חברון, וחיים בו כ-14,000 תושבים. במהלך כארבעה שבועות, בין ה-17 ביולי ל-13 באוגוסט 2018, נכנסו כוחות הביטחון לכעשרים בתים בכפר, בחמישה מועדים שונים. 18 מהכניסות לבתים בוצעו במסגרת פעולות שנועדו להעניש את תושבי הכפר על שריפות שפרצו בשדות המעובדים על-ידי התנחלויות סמוכות, והן כללו מעשי אלימות ואיומים. בשני מקרים אחרים, שכללו גם הם מעשי אלימות, החרימו כוחות הביטחון כספים וכלי-רכב.

באחד המקרים תקפו החיילים אישה מוגבלת שכלית שרצה החוצה מביתה לאחר שנבהלה מההמולה. החיילים הכו אותה קשות ובעטו בה בעת ששכבה על הקרקע.

האירועים המתוארים להלן הם דוגמה נוספת להתנהלותו שלוחת הרסן של הצבא, המנצל את סמכותו וכוחו כדי לשבש את חייהן של משפחות ולפגוע בתחושת הביטחון שלהם, תוך הטלת אימה על כל בני המשפחה, מגדול ועד קטן. התנהלות פסולה זו משקפת את זלזולו העמוק של הצבא , בפרטיותם, בכבודם האנושי ובזכותם של הפלסטינים לנהל את שגרת חייהם ללא הפרעה.

להלן פירוט האירועים וחלק מעדויות בני המשפחות שגבו תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש:

תקיפתה של נבילה תעאמרה, בעלת מוגבלות שכלית, ב-21.7.18 ומעצר אחיה איבראהים תעאמרה ב-24.7.18

עלייא וח'ליל תעאמרה, בני 65 ו-70 בהתאמה, גרים עם שישה מ-12 ילדיהם בשכונת סאפא בבית אומר. אחת הבנות, נבילה, בת 33, היא בעלת מוגבלות שכלית. ב-21.7.18 פשט הצבא על הכפר בעקבות שריפות בשטחים חקלאיים המעובדים על-ידי תושבי ההתנחלות בת עין. בסביבות 1:30 אחרי חצות, כ-30 חיילים ושני רכבים צבאיים עברו ליד בית המשפחה ונבילה שנבהלה מההמולה רצה החוצה מבלי שבני משפחתה יבחינו בכך. חיילים שהיו בסמוך לבית תקפו אותה, הפילו אותה ארצה והכו אותה. בני המשפחה שמעו את צעקותיה ונזעקו למקום.

עלייא תעאמרה, אמה של נבילה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-16.8.18:

פתאום שמענו את נבילה צועקת. אני והבת שלי, בדיהה, יצאנו מהר והלכנו לכיוון הצעקות. אחרי חמישים מטר בערך, חייל דחף אותי חזק בחזה, עצר אותי, כיוון אליי את הנשק ואיים עליי ועל בדיהה בערבית שהוא יירה בשתינו. ראיתי את נבילה מוטלת על האדמה במרחק של חמישים מטרים מאיתנו בערך. שלושה חיילים בעטו בה בכל הכוח בכל חלקי הגוף והיא צעקה בקולי קולות, התפתלה והתגלגלה על האדמה. הסברתי לחיילים, בערבית, שלנבילה יש מוגבלות שכלית. התחננתי אליהם שיתנו לה לחזור הביתה אבל הם לא רצו לשמוע ודחפו אותי ואת בדיהה. הגיעו עוד חיילים והסברתי גם להם והתחננתי במשך עשר דקות, בזמן ששלושת החיילים המשיכו להכות את נבילה. היה שם קצין ובסוף הוא השתכנע, ניגש אל שלושת החיילים והרחיק אותם מנבילה. הוא עזר לה לקום אבל אחד מהם בעט בה כשהיא כבר היתה על הרגליים, ואחר נתן לה סטירה חזקה. הובלתי אותה בחזרה הביתה. היא היתה במצב מעורר רחמים. היו לה חבורות בראש ובגב, פצע מדמם בזרוע והבגדים שלה היו מלאים בעפר. כל הדרך הביתה היא בכתה וצעקה. בבית רחצתי אותה, החלפתי לה בגדים ונתתי לה משככי כאבים ותרופות הרגעה. חשבתי לקחת אותה לרופא אבל החלטתי שלא בגלל שמאוחר מאוד וקשה לי להסתדר עם הסעה שלה כשהיא במצב כזה, וגם בגלל שהיו חיילים באזור.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-24.7.18, נכנסו כ-11 חיילים לבית משפחת תעאמרה בחיפוש אחר הבן, איבראהים, בן 25, שהיה אותה שעה בעבודתו בלול עופות בשכונת ספא בכפר.

בעדות שמסרה למחרת סיפרה אחותו של איבראהים, בדיהה בת ה-32, על מה שאירוע באותו לילה:

בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר התעוררתי מהשינה בגלל דפיקות בדלת וצעקות "תפתח, צבא". הערתי את ההורים שלי, וגם אחי מוחמד, בן 29, התעורר. אמא פתחה את הדלת. 11 חיילים נכנסו. הם כלאו אותי ואת אמא שלי בסלון, את אבא על המדרגות הפנימיות של הבית, ואת אחי מוחמד בחדר האמבטיה. החיילים כיוונו אלינו את הנשק שלהם כל הזמן ואסרו עלינו לזוז. הם עשו חיפוש מהיר בבית ושאלו איפה אחי איבראהים. אמרנו להם שהוא לא בבית וסיפרנו איפה הוא עובד.

אחרי שעה בערך החיילים יצאו מהבית והלכו לעבודה של איבראהים. הם עצרו אותו והוא חזר הביתה רק אחרי 13 ימים, בלי שיאשימו אותו בכלום. בלילות האחרונים חיילים פשטו על כמה בתים בשכונת סאפא ואיימו להמשיך בפשיטות בגלל הצתות בגוש עציון.

פשיטות על שכונת סאפא בכפר בעקבות שריפות שטחים המעובדים על-ידי תושבי ההתנחלויות בת עין וכפר עציון

בליל ה-18.7.18 נכנסו חיילים לתשעה בתים בכפר, העירו את בני המשפחות ואיימו עליהם, ובליל ה-21.7.18 נכנסו לשני בתים. החיילים האשימו את בני המשפחות בהצתת כרמי ההתנחלויות הסמוכות – מבלי שהציגו בפניהם ראיות כלשהן– ורק איימו עליהם שאם לא ייפסקו השריפות "תורחב הפעילות הביטחונית בכפר". ב-13.8.18, בסביבות השעה 22:00, נכנסו חיילים שוב לשבעה בתים, אחד מהם בפעם השניה, בעקבות שריפה נוספת שארעה בקרבת מקום. במהלך הפשיטות נעצרו לפחות חמישה צעירים.

להלן עדויות שגבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש מתושבים שהצבא פשוט על ביתם:

18.7.18, ביתם של דיפאללה אבו דייה ואשתו, הורים לשמונה ילדים:

בבית גרים ההורים עם שישה מילדיהם, בני 8 עד 21. בין הבית לשטחים החקלאיים שמעבדים מתנחלים מפרידה דרך עפר.

Thumbnail
דיפאללה אבו דייה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 21.7.2018

בעדות שמסר ב-21.7.18 תיאר מוחמד אבו דייה, בן 21, את הפשיטה על ביתו:

ב-18.7.18 התעוררתי אחרי השעה 2:00 לפנות בוקר מקולות מכיוון חדר האורחים שליד החדר שלי. נבהלתי מאוד. פתחתי את הדלת וראיתי חיילים מתווכחים עם אבא שלי. הם דיברו אתו בקול חזק ובעצבנות. אחד מהם הורה לי להיכנס לחדר האורחים. הייתי בפיג'מה ויחף. הקצין אמר לאבא להעיר את כל המשפחה ולהושיב אותם במעבר מאחורי חדר האורחים.

שני חיילים עמדו וכיוונו את הנשק אל אמא שלי והאחיות שלי. היה לי קשה לראות את זה, אז פניתי לחיילים וביקשתי מהם להתנהג בצורה רגועה ולא להפחיד את האחיות הקטנות שלי. הקצין צעק עליי לשתוק. הוא לא אהב את ההתערבות שלי והורה לי ולאבא לצאת החוצה לכביש. ביקשתי ממנו שוב להירגע, ואז הוא והחיילים התעצבנו, ודחפו אותי ואת אבא החוצה. יצאנו יחפים ועמדנו מול הבית. החיילים הורו לנו להרים ידיים וזה הרגיש כאילו הם עומדים לתקוף אותנו.

הם אמרו שהם הגיעו כדי לגרום לצעירים ששורפים עצים במטעים של ההתנחלות להפסיק והקצין שאל אם אנחנו מכירים אותם. אבא שלי ענה לו שהוא לא מכיר אף אחד ושזה לא התפקיד שלנו לשמור על המטעים. הוא אמר לו גם שאנחנו גרים בבית הזה הרבה שנים ומעולם לא היו בעיות עם השכנים שלנו בהתנחלות, ומי שעושה בעיות זה הצבא. הקצין איים עלינו שהם יחזרו שוב אם ההצתות של הגידולים של המתנחלים ימשכו. הוא שלף כרוז בערבית וביקש ממני לקרוא אותו. הכרוז האשים את תושבי השכונה בהצתות ואיים עלינו. אחר כך החיילים עזבו. שתי האחיות הקטנות שלי רעדו מפחד. בבוקר שמעתי את אחותי הקטנה אומרת לאמא שהיא לא רוצה לישון בבית בלילה הבא כי החיילים יבואו שוב.

18.7.18, ביתם של חאתם אבו דייה ואשתו, הורים לשלושה ילדים

בבית גרים ההורים ושלושת ילדיהם, בני ארבע עד 12.

בעדות שמסר ב- 20.7.18 תיאר אבי המשפחה חאתם אבו דייה את הפשיטה על ביתם:

ב-18.7.18, בסביבות השעה 01:30 כשכבר הייתי בפיג'מה והתכוננתי ללכת לישון, שמעתי חבטות חזקות בדלת הכניסה וצעקות "תפתח, צבא, צבא". הלכתי מהר ופתחתי את הדלת. נכנסו שבעה חיילים, אחד מהם קצין שדיבר איתי בעברית. הוא שאל אותי בני כמה הילדים שלי, והורה לי להעיר את כולם ולהביא אותם לסלון. הוא גם דרש את תעודת הזהות שלי. אשתי ושלושת הילדים שלי הגיעו לסלון.

הקצין אמר לי "אתם בשכונת סאפא מחבלים. אתם שורפים את השדות בגוש עציון, והדבר הזה חייב להיפסק." הוא אמר שאנחנו אחראים לשריפות והצבא יהרוס את הבתים שלנו אם זה לא ייפסק. הוא הודיע שבלילה הבא הם יבואו אלינו שוב. עניתי לקצין בשקט שאנחנו לא אחראים לשריפות האלה. מחיתי בפניו על זה שהם פושטים על הבית שלנו באמצע הלילה מפחידים את הילדים הקטנים ואת כל תושבי השכונה ואמרתי שזאת לא הדרך לטפל בעניין. הקצין צעק עלי "תשתוק", ואמר שאנחנו מביאים את המחבלים. הוא היה מאוד עצבני. במשך כל השיחה החיילים כיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם. גם אל הילדים. הייתי חסר אונים מול כל זה וזה כאב לי מאוד.

החיילים עזבו את הבית אחרי עשרים דקות. אחר כך שמענו קולות נפץ של רימוני הלם וגז מדמיע בשכונה. החיילים תלו על קירות הבתים כרוזים שמטילים על התושבים את האחריות לשריפות בגוש עציון ומאיימים עלינו.

18.7.18 ו-13.8.18, ביתם של מוחמד עאדי ואשתו, הורים לתשעה ילדים

מוחמד עאדי, בן 60, אימאם המסגד שבמרכז הכפר, גר עם אשתו וחמישה מילדיהם בשכונת סאפא, במרחק של כ-250 מטר מההתנחלות בית עין.

בעדות שמסר ב-14.8.18 סיפר מוחמד עאדי:

ב-18.7.18, בערך ב-3:00 לפנות בבוקר הצבא הגיע לבית שלנו. כשפתחתי את הדלת קצין הורה לי לצאת ונתן לי לדבר בטלפון עם רכ"ז שב"כ של אזור עציון (קפטן עומר). רכז השב"כ איים עליי ואמר שהצבא יפשוט על הבית שלי אם אמשיך להסית במסגד להצתת השדות של ההתנחלות, ושהוא רואה בי אחראי לעניין. הוא הוציא כרוז של הצבא עם איום על תושבי שכונת סאפא. הבן שלי, אוסייד היה איתי, והקצין רשם לו זימון לפגישה עם השב"כ בעציון ביום שני ה-20.7.18.

ב-13.8.18 בסביבות 21:00 פרצה שריפה בשדות של תושבי הכפר במרחק של כמאה מטר מבית המשפחה. עשרות מתושבי השכונה יצאו לכבות את האש, השתלטו עליה בתוך כשעה ושבו לבתיהם. בשעה 21:45 לערך פשט הצבא על שישה בתים בשכונה וברחוב התפתחו עימותים בין הצבא לצעירים.

מוחמד עאדי תיאר בעדותו את מה שהתרחש:

שמעתי מבחוץ קולות נפץ של רימוני הלם וראיתי מהמרפסת עשרות חיילים רעולי פנים שהתפרסו בין הבתים הקרובים אלינו. התפתחו עימותים ברחובות וצעירים זרקו אבנים על החיילים, שהגיבו בירי של רימוני גז והלם. עקבתי אחרי מה שקורה וראיתי את החיילים נכנסים לבתים של הבן שלי ר'אזי, בן 36, במרחק של כ-30 מטר מהבית שלי, לבית של אחי איסמאעיל, מול הבית שלנו, ולבתים של קרובי המשפחה שלי חוסיין ופארוק עאדי. שמעתי צעקות. אחרי כמה דקות, החיילים יצאו מהבתים עם שלושה צעירים שהם עצרו. ראיתי את החיילים בועטים באחד מהם ברגל שלו בזמן שהובילו אותו. הם התקדמו לכיוון הבניין שלנו ודפקו בדלת הכניסה למטה. אחר-כך התברר לי שהבן שלי אוסייד פתח להם את הדלת והם הורו לו לעמוד ליד הקיר בכניסה. אחרי עשר דקות בערך החיילים הגיעו לדירה שלנו בקומה השלישית. פתחתי את הדלת וחייל צעק עליי והורה ממני לשבת מהר על הרצפה. בהתחלה לא רציתי אבל הוא דרך את הנשק שלו, כיוון אותו אליי ואיים לפתוח באש אז התיישבתי. הם הכריחו גם את החתן שלי, מוהנד אל-הור, שהיה אצלנו בביקור, להתיישב על הרצפה. קצין דרש את תעודות הזהות של שנינו. החיילים בדקו את תעודות הזהות ואז הכניסו אותנו לסלון, שבו אשתי והבנות שלי כבר ישבו. נשארנו שם בזמן שהחיילים ביצעו חיפוש בבית במשך שעה בערך ואז הם הלכו. הסתובבנו בבית וראינו את הבלגן שהם השאירו. הריהוט ותכולת הארונות היו זרוקים על הרצפה.

אחר-כך התברר לי שהחיילים עצרו את הבן שלי ר'אזי. אחרי שהחיילים עזבו העימותים בשכונה נמשכו והם ירו אש חיה וכדורי גומי.

אוסייד, בנו של מוחמד, בן 29, נשוי ואב לתינוקת, סיפר בעדות שמסר למחרת:

ב-13.8.18 בערך ב-21:00 יצאתי עם בני המשפחה שלי והשכנים לכבות שריפה שפרצה בחלקת אדמה ששייכת לנו וצמודה לאדמות של בית עין. השריפה רק התחילה ולכן הצלחנו להשתלט עליה מהר. חזרתי הביתה ביחד עם אח שלי, ר'אזי, בן 35, שהבית שלו נמצא במרחק של שלושים מטרים בערך מהבית שלנו. דיברנו וצפינו ביחד בטלוויזיה. שמעתי קולות בחוץ והבנתי שהצבא נכנס לשכונה. הסתכלנו החוצה וראינו עשרות חיילים הולכים בשכונה בקבוצות ומנסים להיכנס לבתים. ראיתי אותם עוצרים שלושה צעירים וזורקים רימוני הלם וגז לעבר צעירים שזרקו עליהם אבנים.

הכל קרה מהר מאוד. ראיתי את החיילים מגיעים לבית שלנו וסגרתי את הדלת של הבניין. אחרי כמה דקות החיילים דפקו בדלת ופתחתי להם. נכנסו בערך 15 חיילים. עשרה מהם עלו לקומות העליונות וחמישה נשארו בקומת קרקע, בדירה שלי. אחד מהם דחף אותי לקיר וכבל את הידיים שלי עם הכבל של מטען הפלאפון שלי. חייל אחר שאל את אחי ר'אזי מה שמו ודרש ממנו את תעודת הזהות שלו. הקצין הורה לנו להיכנס לסלון, ולשבת עם הפנים לקיר ולא לזוז. חייל אחד נשאר לשמור עלינו וכיוון אלינו את הנשק שלו. שמעתי חבטות וגרירה של רהיטים והבנתי שהם עושים חיפוש בכל הבית. אשתי והתינוקת היו בקומה השלישית עם ההורים שלי. אחרי ארבעים דקות בערך חייל הורה לאחי ר'אזי לקום וללכת איתם. כשהוא שאל למה אחד מהם הורה לו לשתוק. החיילים שהיו בקומות העליונות ירדו וכולם עזבו. אחד מהם צעק עליי שלא אנסה לצאת ושאשאיר את הדלת סגורה. עליתי מיד לדירה של ההורים, וחזרתי עם אשתי והתינוקת לבית. גיליתי שהחיילים עשו חיפוש אלים בדירה שלי, שברו את הזכוכית של השולחן בסלון וגרמו לנזקים אחרים.

* ר'אזי עאדי שוחרר לאחר מספר ימים ממעצרו.

החרמת כספים:

17.7.18, ביתם של סופיאן וסמאח אל-והאדין, הורים לשני ילדים בני שבע ו-10:

בליל ה-17.7.18 נכנסו חיילים לבית משפחת אל-והאדין, בשכונת אל-בטן בבית אומר, הפחידו את בני המשפחה ואיימו עליהם, ביצעו חיפוש בבית והחרימו כ-5,000 ש"ח בטענה שמדובר בכספים של חמאס.

סופיאן אל-והאדין, בן 42, מנהל בית יתומים, סיפר בעדות שמסר ב-18.7.18:

Thumbnail
סופיאן אל-והאדין. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 18.7.2018

ב-17.7.18, בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, התעוררתי ומקולות של כלי-רכב ואנשים. הסתכלתי מהחלון וראיתי כלי-רכב צבאיים וחיילים מתקדמים לבית שלנו. שמעתי דפיקות חזקות בדלת. אני ואשתי הלכנו לפתוח ויותר מעשרה חיילים התפרצו פנימה. אחד מהם היה קצין במדים ודיבר בערבית. הוא הורה לי להביא את כל הכספים ותכשיטי הזהב שיש לנו בבית. לא הסכמתי אז החייל דרש את תעודת הזהות שלי. הוא לקח 450 ש"ח שהיו לי בתוך התעודה. החיילים הורו לי, לאשתי ולשני הילדים שלנו להישאר בסלון והתחילו לעשות חיפוש בכל הבית. שמעתי אותם גוררים רהיטים. ביקשתי להתלוות אליהם בחיפוש אבל הם סירבו.

לאשתי היו 510 דינרים ירדניים (כ- 2,500 ש"ח) של אחותה בחדר השינה ולא רצינו שהחיילים ימצאו ויגנבו אותם אז היא הלכה לחדר השינה, לקחה את הכסף ושמה אותו על השולחן בסלון.

במהלך החיפוש החיילים הביאו לסלון 1,200 ש"ח שהם הוציאו משתי קופות חיסכון של הילדים שלי ושמו אותם על השולחן. החיפוש נמשך שעה בערך. לקראת הסוף הקצין ביקש מאשתי להביא את הארנק שלה. הוא הוציא ממנו 480 שקלים נוספים ושם אותם על השולחן. שוטר שהיה עם החיילים ספר את הכסף. הוא אמר לקצין שהכספים האלה הם של חמאס והוא מחרים אותם. הם עזבו שעתיים אחרי שבאו והשאירו את כל הבית הפוך והרבה כלי זכוכית שבורים. אחר-כך גיליתי שהם חיפשו גם במכונית וקרעו את הריפוד.

זאת הפעם החמישית שהצבא פושט על הבית שלנו מאז תחילת 2018, אבל זו הפעם הראשונה שמחרימים לנו כספים.

Thumbnail
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת אל-והאדין. התמונות באדיבות המשפחה

סמאח אל-והאדין, בת 32, תיארה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-12.8.18:

החיפוש שעשו החיילים נמשך בערך שעתיים. החיילים החזיקו אותנו בסלון, ושמעתי משם גרירה של רהיטים וזכוכית נשברת. בכל פעם שניסיתי לקום ולמחות על זה, החייל אמר לי לשבת ולא לזוז. לפני שהחיילים עזבו, הקצין לקח אתו את הכסף והוביל את בעלי למרפסת פנימית. הם שכחו אצלנו שני כובעים. כשראיתי את זה, הלכתי להחזיר להם אותם. בדרך אליהם שאלתי את בעלי מה קרה לכסף, והוא אמר לי שהם החרימו את כל הסכום. שאלתי את השוטר "למה החרמתם את הכסף? זה כסף שמיועד להוצאות הבית וחלק ממנו זה חסכונות של הילדים הקטנים שלי". הוא אמר "יש לך מסמך החרמה עם פרטי הכספים ואני פעלתי לפי החוק."

אחרי שהחיילים עזבו הסתובבנו בבית. היה בלגן איום ונורא. כל תכולת הבית הייתה זרוקה על הרצפה. העציב אותי במיוחד שהם שברו 15 סטים של כלי שולחן ומטבח מזכוכית שקיבלנו כמתנות אחרי שבעלי עבר ניתוח. הם שברו גם מסגרות של תמונות וקרעו את הריפוד של הספות. אחרי שהם עזבו אף אחד מאתנו לא הצליח להירדם, גם לא הילדים. שאר הלילה עבר עלי בניקיון וסידור של הבית.

2.8.18, ביתם של ג'לאל ופדווה בריר'ית', הורים לשישה ילדים בני שבע עד 18:

ב-2.8.18, בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, פשטו חיילים על בית המשפחה. בעדויות תיארו בני המשפחה את ליל הפשיטה:

האב, ג'לאל בריר'ית', בן 48, מזכיר בית ספר בחברון, סיפר בעדותו:

Thumbnail
ג'לאל בריר'ית'. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 12.8.2018

התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת הכניסה הראשית והבנתי שמדובר בחיילים. פתחתי את הדלת ובינתיים גם אשתי וחמשת הבנות שלנו התעוררו.

נכנסו יותר מעשרה חיילים ושוטר. הייתה שם חיילת והיא אמרה לי שהם יעשו חיפוש בבית ודרשה את תעודת הזהות שלי. היא אמרה שאנחנו צריכים להביא גם את הכסף והתכשיטים שיש לנו בבית, כדי שלא נגיד אחר-כך שהחיילים גנבו אותם במהלך החיפוש. החיילת שאלה אם אין לי בנים, ואמרתי לה שיש לי ילד קטן בן תשע שישן במיטה שלו וחמש בנות. היא דרשה שאעיר אותו ואביא אותו לסלון ועשיתי זאת.

כולנו ישבנו בסלון וחייל וחיילת נשארו לשמור עלינו. החייל כיוון עלינו את הנשק. הילדים שלי רעדו כאילו שהם ישבו בתוך מקרר. הבאתי לסלון סכום של 100 דינר ירדני (כ-500 ש"ח), ו-400 ש"ח ונתתי לאשתי. החיפוש נמשך פחות משעה. כל הזמן הזה שמעתי קולות של גרירת רהיטים ושבירת חפצים ולכן ניסיתי לקום, אבל החייל הורה לי לא לזוז. במהלך החיפושים החיילת הובילה את אשתי ואת הבנות שלי מראם, בת 18, ומלאכ, בת 15, כל אחת בנפרד, ועשתה חיפוש על הגוף שלהן בחדר אחר. אשתי סיפרה לי שהחיילת הורתה לה להתפשט ועשתה עליה חיפוש בעירום. הם מצאו בתיק שלה מאה דולר, והחיילת הביאה אותם לשוטר שהתחיל לספור את הכסף.

חייל אחר הוביל אותי לחדר הכניסה וערך גם עליי חיפוש. הוא הוציא מהכיס שלי את המפתחות של האוטו ונתן לחיילת. היא וחמישה חיילים יצאו לעשות חיפוש באוטו, יצאתי איתם. אחרי החיפוש, החיילת אמרה לי שהצבא יחרים את האוטו. ניסיתי להסביר לה שקניתי את הרכב בתשלומים, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא אמרה לי שהרכב הזה הוא רכוש בלתי חוקי ושאני יכול לפנות לעורך דין.

החיילת מסרה לי מסמך על ההחרמה, ואמרה לי לחתום עליו. בסביבות השעה 4:00 החיילים עזבו את הבית. אני ואשתי התחלנו לבדוק את מצב הבית. זה היה נורא, הכול היה מבולגן. המיטה בחדר השינה שלנו הייתה הפוכה וחלק מהריהוט היה שבור. תשעים שקלים שהבת שלי מראם שמרה בארון שלה נעלמו. לא הצלחנו להירדם מרוב מתח וגם בגלל שלא היה איפה לישון בבלגאן. אשתי והבנות שלי התעסקו כל היום למחרת בלסדר את הבית.

את המכונית קניתי עם הלוואה מהבנק. היא עלתה לי 100,000 ש"ח. החזרתי את ההלוואה בתשלומים חודשיים ונשארו לי רק 21,500 ש"ח לשלם. בין השנים 1988 ו-1998 ריציתי עשר שנות מאסר ומאז לא הייתי מעורב באף פעילות פוליטית. עכשיו נשארנו בלי אוטו ומשבש לנו את החיים: אני צריך להגיע לעבודה שלי בחברון בתחבורה ציבורית והפסקתי להסיע את בתי מראם לאוניברסיטה באל-ערוב. בשנים האחרונות גם התנדבתי בהסעה של תלמיד עיוור בן 15 לבית-הספר, ועכשיו אני לא יכול לעשות זאת יותר.

Thumbnail
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת בריר'ית'. התמונות באדיבות המשפחה

מראם בריר'ית', בת 18, סיפרה בעדות שמסרה ב-12.8.18:

Thumbnail
מראם בריר'ית'. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 12.8.2018

אחרי שהחיילים ושוטר במדים כחולים ספרו את הכסף והחליטו לא לקחת אותו, הקצינה הובילה אותי, את אמא שלי ואת אחותי מלאכ, כל אחת בנפרד, לאחד החדרים כדי לעשות עלינו חיפוש. היא הורתה לי להתפשט וסירבתי. הייתי לבושה בשמלת תפילה, אז הרמתי אותה ואמרתי לה שאין לי כלום על הגוף. אחר כך הבנתי מאחותי מלאכ ומאמא שלי שהיא עשתה עליהן חיפוש בעירום.

אחר כך חזרנו לסלון, והגיע חייל שנראה מרוצה ונופף במפתחות של המכונית של אבא. הבנתי שהם מחרימים אותה. החיילים יצאו עם אבא שלי החוצה ועשו חיפוש באוטו. אחר-כך שניים מהם נכנסו לאוטו ונסעו. זה היה מראה מאוד עצוב, לראות את אבא שלי, שהיה בהלם וכעס מאוד. אחרי שהחיילים עזבו התחלנו לבדוק את המצב של הבית. הם ממש הרסו את הכול. הם שברו את הקישוטים של הקירות בחדר השינה. זרקו לרצפה את כל מה שהיה בארונות ושברו את המיטה בחדר של ההורים שלי. היו לי תשעים שקלים בארון שהיו מיועדים לדברים שאני צריכה בשביל הלימודים ושכחתי להביא אותם לסלון. הם נעלמו. כנראה שאחד החיילים גנב אותם.

תגיות