דילוג לתוכן העיקרי
מבט על הכפר אל-מור'ייר שבמחוז רמאללה. צילום: מוואפק נעסאן.
תפריט
נושאים

שגרת כיבוש בכפר אל-מור'ייר, רמאללה: חיילים נכנסו לבתי תושבים וכלאו אותם בחדרים במשך שעות

במהלך שני לילות בחודשים מארס ואפריל, חיילים נכנסו לארבעה בתים בכפר אל-מור'ייר שבמחוז רמאללה. החיילים העירו את דיירי הבית, ובהם ילדים קטנים, וריכזו אותם בחדרים. הם שהו בבתים שעות ארוכות, לאורכן דרשו מהדיירים להיות בשקט ואסרו עליהם להסתובב בביתם – גם כדי להכין אוכל, לשתות או ללכת לשירותים – אלא ברשות ובליווי של חייל. בני משפחה או שכנים שהגיעו לבית שבו שהו החיילים – נדרשו אף הם להיכנס לבית ונכלאו בו למשך שעות. החיילים ערכו חיפוש על גופם של כל הנוכחים והחרימו מהם את הטלפונים ואת תעודות הזהות.

החיילים סירבו לספק לתושבים הסבר כלשהו לחדירה לפרטיותם באישון לילה. בחלק מהמקרים, כמה מהם אף שכבו לישון על ספות בבתים במהלך שהותם הממושכת. רק בשעות הבוקר עזבו החיילים את הבתים – כלעומת שבאו.

בלילה הראשון עצרו החיילים חמישה פלסטינים בכפר – ארבעה מהם קטינים, הצעיר שבהם בן עשר. העצורים דיווחו על אלימות קשה שהופעלה נגדם במהלך המעצר והחקירה. כל הקטינים שוחררו באותו ערב, לאחר שנחקרו. בנוסף, לפחות בשני מקרים דיווחו תושבים שהחיילים דרשו מהם – באיומי נשק – לדפוק על דלת של אחד הבתים אליהם הם נכנסו. התנהלות זו מהווה שימוש – מילולי ממש – ב"נוהל שכן" שהוא בלתי חוקי ואסור גם על פי פקודות הצבא.

להלן עדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד מתושבים באל-מור'ייר, המבהירות את הפגיעה הקשה בפרטיות התושבים ובזכויותיהם. ההתנהלות הפסולה המתוארת בעדויות, שהטילה אימה על התושבים – בהם ילדים קטנים – ממחישה את הקלות שבה יכולים חיילים לשבש את שגרת חייהם של התושבים, שאינם מוגנים אפילו בבתיהם שלהם, אפילו באישון לילה.

21.3.18 ו-10.4.18, שתי כניסות לבית משפחת נעסאן: כליאה ממושכת של בני המשפחה ואנשים נוספים ומעצר אלים של קטין

ב-21.3.18, בשעה 4:00 לפנות בוקר, נכנסו חיילים לביתם של אדיב ועאאישה נעסאן, בני 78 ו-70 בהתאמה. בני משפחה ושכנים הגיעו למקום כדי לבדוק מה קורה, והחיילים הורו להם להיכנס לבית, שבו כלאו את הנשים בחדר השינה ואת הגברים בסלון. מאותו רגע, ובמשך כארבע שעות, החיילים פיקחו על כל תנועה של הדיירים ואורחיהם, לרבות אכילה, שתייה ושימוש בשירותים, עד שעזבו את הבית.

בשעות הבוקר הגיע לבית נער בן 14 מהמשפחה המורחבת, כדי לפגוש את בן משפחתו וללכת עמו לבית הספר ונעצר על-ידי החיילים. הנער הוחזק על-ידי החיילים עד שעות הערב, ובעדות שמסר לבצלם סיפר כי הוכה לכל אורך מעצרו וחקירתו. כמו כן עצרו החיילים צעיר בן 25, שדיווח גם הוא על אלימות קשה, ושוחרר בערבות רק לאחר שבועיים.

ב-10.4.18, כשלושה שבועות לאחר מכן, הגיעו חיילים שוב לבית המשפחה. גם הפעם הורו החיילים לדיירי הבית ולאורחיהם לשבת בשקט, בתוך הבית, ולציית לפקודותיהם לכל אורך שהותם, שנמשכה הפעם שש שעות.

להלן עדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד מתושבים באל-מור'ייר, המבהירות את הפגיעה הקשה בפרטיות התושבים ובזכויותיהם. ההתנהלות הפסולה המתוארת בעדויות, שהטילה אימה על התושבים – בהם ילדים קטנים – ממחישה את הקלות שבה יכולים חיילים לשבש את שגרת חייהם של התושבים, שאינם מוגנים אפילו בבתיהם שלהם, אפילו באישון לילה. 

עאאישה נעסאן, תושבת אל-מור'ייר, בת 70, נשואה ואם ל-15, סיפרה בעדות שמסרה ב-12.4.18:

Thumbnail
עיישה נעסאן. צילום: איאד חדאד, בצלם

ביום רביעי, 21.3.18, אני ובעלי אדיב סיימנו את תפילת הבוקר ב-4:00 והתכוננו לחזור לישון. שנינו לא בריאים. בעלי, בן 78, עבר כמה אירועים מוחיים לאחרונה, ואני סובלת מחולשה ברגליים ובקושי הולכת. כיסיתי את בעלי ואז שמעתי דפיקות בדלת. במתחם שלנו גרים גם ארבעה מהבנים שלי, עם המשפחות שלהם, והייתי בטוחה שזה אחד מהם. אבל כשפתחתי ראיתי קבוצה של חיילים חמושים. פחדתי, זו פעם ראשונה שהצבא פושט על הבית שלי ועוד בשעה כזאת. שאלתי אותם "מה יש?" ואחד מהם ענה: שום דבר יא חאג'ה, תשבי בפנים". שאלתי שוב, והוא רק ענה לי: "שקט, שקט".

החיילים נכנסו לבית. הם הביאו איתם גם קרוב משפחה שלנו, יאסר מוחמד, בן 57, הכניסו אותו והושיבו אותו בסלון. הם הורו גם לבעלי ללכת לסלון והביאו גם את הנכד שלי, עבד אל-ר'ני מרווח, בן 18, שישן אצלנו. הם לקחו מאיתנו את הפלאפונים וכמה חיילים עמדו לידנו כדי לשמור עלינו. ישבנו ולא הבנו מה קורה.

אחרי שעה או שעה וחצי כלתי, חנאן, בת 38, דפקה בדלת. היא באה עם התינוקת שלה סאדין, בת עשרה חודשים, כדי לבדוק מה מצבנו אחרי שראתה את החיילים נכנסים. החיילים הורו לה להיכנס וכלאו גם אותה בבית.

אחר כך הגיעו עוד אנשים. קודם הגיע הבן שלי חמדאללה, בעלה של חנאן, עם שלושת הילדים האחרים שלהם, כי הם דאגו לה כשהיא לא חזרה הביתה. אחר כך הגיעו שכנים, קרובי משפחה, וגם ילדים שרצו ללכת עם הנכדים שלי לבית הספר. החיילים הכניסו לתוך הבית את כל מי שדפק בדלת וכלאו את כולם. הם עשו חיפוש על הגוף של כל הגברים והילדים, והחרימו מכולם את הטלפונים.

החיילים הורו לגברים להיכנס לחדר אחד ולנשים לחדר אחר. בסוף היו בבית שלי 25 אנשים – שישה גברים, חמש נשים ו-14 ילדים. כולם היו מפוחדים. הדבר היחיד שעניין אותי היה בעלי החאג' וכל כמה זמן אמרתי לחיילים: "החאג' חולה, חראם, מה אתם רוצים, למה אתם מעכבים אותנו?". הם לא התייחסו אליי ורק אמרו לי: "שקט, שקט". הם נתנו לו לקחת תרופות וללכת לשירותים, אבל רק בליווי של חייל.

בשעה 7:30 הגיע איאד, הבן של גיסי. הוא בן 14. הוא רצה ללכת עם הנכד שלי פדל לבית הספר והופתע מהמארב של הצבא בתוך בית שלנו. החיילים חיפשו בתיק שלו ומצאו רוגטקה. הם העבירו אותה ביניהם והסתכלו עליה כאילו מצאו אוצר. אחר-כך הם הושיבו אותו בצד ובסביבות השעה 8:00, כשהם עזבו את הבית, הם לקחו אותו איתם. ניסינו לשכנע את החיילים לשחרר אותו, אבל הם בכלל לא נתנו לנו להתקרב אליהם.

כשהם יצאו, התפתחו עימותים בינם לבין ילדים, שיידו עליהם אבנים, והחיילים הגיבו בירי רימוני הלם וגז, ולא העזנו לצאת מהבית עד שהיינו בטוחים שהחיילים עזבו את האזור. את איאד ראיתי שוב רק באותו ערב, כשהוא שוחרר. הוא קיבל מכות קשות. העין שלו הייתה נפוחה והגוף שלו היה מכוסה חבורות. הוא נראה מותש.

כל הסיפור הזה חזר על עצמו שלשום, יום שלישי, 10.4.18. בסביבות השעה 2:00 בבוקר חיילים דפקו על הדלת שלנו. כשפתחתי, ראיתי שוב את אותם חיילים, בערך שמונה. זיהיתי אותם לפי המפקד שלהם שהיה נמוך ועגלגל, בלונדיני עם עיניים ירוקות. הוא נראה בשנות השלושים לחייו והיו לו שלוש דרגות. ברגע שראיתי אותו אמרתי לו שעברו רק כמה ימים מאז שהם היו אצלנו, אבל הוא לא ענה. הוא נכנס עם החיילים שלו לתוך הבית, בלי לבקש רשות. בבית היו בעלי, הנכד שלנו עבד אל-ר'ני והנכדה שלנו, סוהאד, בת 5. החיילים העירו אותם, הורו להיכנס לחדר שלי והציבו חייל בכניסה לחדר. הנכדים שלי פחדו והרגעתי אותם. שאר החיילים התמקמו בסלון, נשכבו על הספות והשתמשו במצעים שלנו כדי לישון, כאילו שהבית שייך להם. כמו בפעם הקודמת, גם באותו לילה החיילים כלאו כל אדם שהגיע לבית. הבן שלי חמדאללה, אשתו והילדים שלו הגיעו, ואחריהם הנכדה שלי סונדוס, בת 18, ובסוף גם הבת שלי זינב. היינו 12 איש שהחיילים כלאו בתוך הבית. בכל פעם שמישהו הלך לשירותים, הם הצמידו לו חייל. לבעלי עלה לחץ הדם וכלתי נתנה לו את התרופה שלו. החיילים לא התעניינו. מפעם לפעם התחננו שיניחו לנו מתוך התחשבות במצבו הבריאותי ובזה שיש בבית נשים וילדים. אבל לא היתה להם חמלה ולא רחמים ולא היה איכפת להם.

בסביבות השעה 7:30 בבוקר שמענו קולות מבחוץ, כנראה שלצעירים בכפר נודע שיש חיילים בתוך הבית שלנו והם התחילו לזרוק אבנים על הבית. החיילים הזעיקו תגבורת, וכשהחיילים הנוספים הגיעו הם זרקו רימוני הלם וגז כדי לפזר את הצעירים והנערים ולאפשר לחיילים שהיו בבית שלנו לצאת. הם עזבו את הכפר בערך בשעה 9:00, מבלי לעצור אף אחד.

21.3.18, בית משפחת אבו עלייא: כליאת בני המשפחה ואנשים נוספים למשך ארבע שעות ושימוש בצעיר כמגן אנושי

ב-21.3.18, בשעה 4:00 לפנות בוקר, קצת לפני שעת התפילה, חיילים עצרו שניים מתושבי הכפר בהם נתקלו ברחוב וכפו עליהם להתלוות אליהם. החיילים לקחו את השניים לבית משפחת אבו עלייא והורו לאחד מהם לדפוק על דלת הבית. משסירב – איימו עליו בנשק וכאשר עמד בסירובו, הורו החיילים לתושב השני לדפוק בדלת והוא ציית. החיילים נכנסו עם השניים לבית והורו לאם המשפחה להעיר את ילדיה.

החיילים ריכזו באחד החדרים את כל ששת דיירי הבית ואת התושבים שהכניסו מבחוץ, אסרו עליהם לצאת והציבו עליהם שמירה. חלק מהחיילים הלכו לישון על ספות בבית. אם המשפחה נאלצה להניק את תינוקה בנוכחות החיילים. לאחר כארבע שעות עזבו החיילים את הבית.

ר'סאן מוחמד, בן 25 ורווק, שעוכב בביתו של חוסאם אבו עלייא, ונעצר לאחר מכן, סיפר בעדות שמסר ב-15.4.18:

Thumbnail
ר'סאן מוחמד. התמונה באדיבות העד.

ביום רביעי, 21.3.18 בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, כשהלכתי למסגד לתפילת השחר (פג'ר), פגשתי את אחמד מוחמד (בן 38) שגם היה בדרכו להתפלל. כשהתקרבנו למסגד הפתיעו אותנו חיילים שהיו רעולי פנים ולבשו שכפ"צים וכיוונו אלינו את הרובים. הם לקחו אותנו איתם בלי לשאול שאלות. שני חיילים החזיקו כל אחד מאיתנו. בכל פעם שניסינו לשאול משהו הם אמרו רק מילה אחת: "שקט, שקט". אחרי מאה מטרים בערך הגענו לבית של חוסאם אבו עלייא. החיילים הורו לי לדפוק בדלת. סירבתי, גם לאחר שאחד החיילים איים עלי בנשק. פחדתי בגלל שאף אחד לא דופק בדלתות של תושבי הכפר בשעה כזאת ופחדתי שבני הבית יבינו את הדפיקה באופן לא נכון. אחמד הסכים לדפוק בדלת. חוסאם שאל מתוך הבית: "מי זה"? והוא ענה "זה אחמד ויש איתנו צבא". החיילים התעצבנו שחשפנו את הנוכחות שלהם. הם הכניסו אותנו לבית של חוסאם וריכזו את כל בני המשפחה יחד איתנו בחדר הילדים. בהמשך הם העבירו אותנו לחדר האורחים.

הילדים ישנו והחיילים אילצו את האם להעיר אותם. אלה ילדים קטנים והם היו ישנוניים ולא הבינו מה קורה. אחרי שהחיילים הכניסו אותנו לחדר הילדים הם אזקו את הידיים שלי מקדימה עם אזיקונים מפלסטיק והידקו אותם חזק עד שהרגשתי כאבים בשורש כף היד. ביקשתי כמה פעמים שישחררו לי את הידיים אבל זה לא עזר. בהתחלה הם הציבו עלינו שמירה ושאר החיילים הסתובבו בבית וחלק מהם הלכו לישון. הם השתמשו בבית כאילו הוא של אבא שלהם, בלי שום בושה. אם מישהו מאיתנו ביקש מים, החיילים לא נתנו לו לצאת והביאו לנו מים בעצמם.

התינוק היה רעב ובכה, ואמא שלו התביישה להניק אותו בחדר, בגלל החיילים ובגלל שאני ואחמד היינו שם. ביקשנו מהחיילים שיסובבו את הראש כדי שהיא תוכל להניק אותו. בהתחלה הם סירבו אבל אחרי שהתעקשנו הם הסכימו. גם אני ואחמד סובבנו את הראש. היא עברה לפינת החדר והניקה את התינוק עד שהוא נרדם והפסיק לבכות. אלה היו הרגעים הכי גרועים בחיים שלי, המצב היה מביך מאוד. מעולם לא חשבתי לעצמי שחיילים יאלצו אותי לפרוץ לתוך חיים פרטיים של אחרים, יסגרו אותי בחדר עם אמא, בעלה והילדים הקטנים שלה. כשהאמא ביקשה לצאת מהחדר ולהביא אוכל לילדים שלה הם סירבו ואמרו "אחר כך". לא הבנו למה הכניסו אותנו לבית הזה ומה הם בעצמם עושים שם. האם זה כדי שהם יוכלו לנוח? או כדי לארוב לתלמידים בבוקר בדרכם לבית הספר?

בערך בשעה 8:00 החיילים עזבו פתאום את הבית. אחד מהם זרק רימון הלם כדי להפחיד אותנו, שלא נצא אחריהם. אחר-כך, חוסאם הביא סכין ושחרר את הידיים שלי מהאזיקונים. האזיקונים היו כל-כך הדוקים שהידיים שלי היו נפוחות והיו עליהן סימנים.

לאחר ששוחרר מבית אבו עלייא, פגש ר'סאן מוחמד ברחוב את אביו, יאסר מוחמד, שהיה כלוא קודם לכן בבית של משפחת אדיב ועאאישה נעסאן. בעת שהשניים סיפרו זה לזה מה אירע להם, הם נתקלו בקבוצת חיילים, ששבו ועצרו את הבן. בעדות שמסר לבצלם סיפר ר'סאן מוחמד כי החיילים האשימו אותו ביידוי אבנים, טענה שהכחיש, והכו אותו. הוא נעצר למשך יותר משבועיים ושוחרר בערבות של 2,500 ש"ח עד למשפטו שאמור להיפתח ביולי.

10.4.18, בית משפחת מוחמד: כליאת בני משפחה, בהם ילדים קטינים, ואנשים נוספים למשך שבע שעות בחדר אחד

ב-10.4.18, בסביבות השעה 2:00 בבוקר, נכנסו חיילים לבית משפחת מוחמד, המונה תשע נפשות, בהן שבעה ילדים, בני עשרה חודשים עד 16. החיילים ריכזו את כולם בחדר השינה של ההורים, כשהם מתעקשים להעביר בעצמם שניים מהילדים הישנים ומסרבים לאפשר להורים לעשות זאת. לאחר שכלאו את בני המשפחה בחדר זה במשך כשבע שעות, במהלכן לא איפשרו לאם להניק את תינוקה בפרטיות או להכין אוכל לילדיה – עזבו החיילים את הבית בלא כלום.

לינא מוחמד, בת 34, נשואה אם לשבעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-12.4.18:

ב-10.4.18, בלילה שבין שני לשלישי, בערך בשעה 2:00, התעוררנו מדפיקות של חיילים על הדלת. בעלי, כאזם, קם ופתח להם את הדלת והם נכנסו בלי לבקש רשות. הם סגרו את כל החלונות והווילונות, החרימו את הפלאפונים שלנו ואמרו לנו להישאר בחדר השינה. חלק מהילדים התעוררו בגלל הרעש ובאו בעצמם אבל שני הקטנים – סאג'י בן הארבע ונור בן החמש – המשיכו לישון והחיילים אסרו עלינו להביא אותם בעצמנו. הם הרימו אותם והביאו אותם לישון על המיטה שלנו. נור התעורר כשהיה בידיים שלהם והרטיב את עצמו מרוב פחד אבל סאג'י המשיך לישון.

ניסיתי להרגיע את שאר הילדים ולעזור להם להירדם במיטה שלנו. הילדים הגדולים לא הצליחו לישון כי החיילים היו מפחידים מאוד. הם כיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם ורובם לבשו מסכות על הפנים ולא יכולנו באמת לראות אותם או להבחין ביניהם, מלבד הקצין שהיו לו שלושה פסים של דרגות על הכתף. הם דיברו רק מילים בודדות בערבית וכמעט כל מה שאמרו לנו היה "שקט", ו"תשתוק" ו"ששש".

הם עמדו והקשיבו לכל תנועה בחוץ. לא ידענו מה הם רוצים, אבל הנחנו שהם אורבים לתלמידים שילכו בבוקר לבית הספר. בזמן שהם היו בבית שלנו הם אסרו עלינו להסתובב חופשי והיינו צריכים לבקש רשות כדי ללכת לשירותים או לכל מקום אחר, והם הסכימו שנלך רק בליווי של אחד מהם.

אחרי כמה שעות הגיעו כמה קרובי משפחה לבית והחיילים כלאו גם אותם בתוך הבית. ב-6:30 הגיעה ספייה מוחמד, בת 42, כדי לבקש מבעלי שיביא לאמא שלה תרופות מרמאללה. בערך בשעה 7:00 הגיעה ולאא מוחמד, בת 30, אחיינית של בעלי. היא מורה בבית הספר ועברה אצלנו בדרך לעבודה כדי לקחת את הילדים שלנו ללימודים. הגיעו עוד אנשים ומספר האנשים בחדר השינה שלנו הגיע ל-15 נפשות. זה חדר בשטח של 3x4 מטרים ונהייה צפוף ומחניק, אבל חיילים אסרו עלינו לפתוח חלון. כל פעם שמישהו ניסה להתלונן או לשאול משהו הם ציוו עליו לשתוק. לא ידענו בכלל מה קורה.

כל הזמן הייתי עסוקה בילדים הקטנים שלי. כדי להניק הייתי צריכה להתכסות בשמיכה, שהילדים שלי החזיקו. החיילים אפילו לא הסיטו ממני את המבט בזמן שהנקתי. מדי פעם אחד מהילדים התחיל לבכות, והחיילים היו גוערים בו שיהיה בשקט. בבוקר הילדים היו רעבים והחיילים לא נתנו לנו ללכת למטבח להכין להם משהו לאכול. נור בן החמש גם הקיא ואני לא יודעת אם זה בגלל שקם באמצע הלילה, מרוב קור, או מרוב פחד.

בשעה 8:30 בבוקר החיילים עזבו. נשמנו לרווחה, כאילו הוסר סלע מהחזה של כל אחד מאיתנו. זו הייתה חוויה כל-כך קשה. הילדים לא הלכו באותו יום לגן או לבית הספר אלא פשוט חזרו למיטות שלהם והלכו לישון ברגע שהחיילים הלכו. כשהם קמו, הם היו מפוחדים כל היום. אף אחד מהם לא העז לצאת לשחק או ללכת למכולת לקנות מצרכים או ממתקים. הם פחדו שהצבא עדיין נמצא בשכונה וכבר יומיים שהם מדברים רק על החיילים.

תגיות