דילוג לתוכן העיקרי
הכפר בודרוס. צילום: מוחמד עליאן
תפריט
נושאים

בודרוס, חיים חשופים: פשיטה באישון לילה על בתי חמש משפחות פלסטיניות

ב-5.12.17, באישון לילה, נכנסו חיילים לחמישה בניינים בכפר בודרוס השוכן מצפון-מערב לעיר רמאללה. הכוחות נכנסו לדירותיהן של 9 משפחות, ובחלקן ריכזו את כל בני המשפחה בחדר, ללא התחשבות בגילם ובמצבם הגופני, ערכו חיפושים, הסבו נזק לרכוש והותירו אחריהם מהומה. זאת מבלי שיידרשו לעמוד בסטנדרט משפטי כלשהו, מבלי להזדקק לצווי חיפוש באישור שופט ותוך הסתמכות על צו צבאי המקנה סמכויות גורפות. תחקירן בצלם איאד חדאד ביקר בבתים וגבה עדויות מבני המשפחות.

ביתם של נביל ורסמייה עווד

בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר כיתרו החיילים את בית משפחת עווד בן שתי הקומות. באותה שעה היו אב המשפחה, נביל עווד, בן 54, הסובל מבעיות בעמוד השדרה ונעזר בקביים, ובנו בן ה-17, הסובל מרככת עצמות, בקומה השנייה של המבנה. בקומה הראשונה היו האם, רסמייה עווד, בת 50, הלוקה בנפשה וארבעת ילדיה, כולם בשנות העשרים לחייהם, שני בנים ושתי בנות שאחת מהן סובלת משיתוק בכל חלקי גופה.

הכוחות, שהתעלמו לחלוטין מהמוגבלויות מהן סובלים כמה מבני המשפחה, הורו לכולם להתכנס בשני חדרים בקומה הראשונה – אחד לנשים ואחד לגברים.

מוחמד עווד, בן 21, תיאר את מה שהתרחש בעדות שמסר ב-6.12.17:

מוחמד עווד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 6.12.17החיילים ריכזו אותנו בשני חדרים בקומה הראשונה - באחד הם שמו את הגברים ובשני את אמא והאחיות שלי. הם לא התחשבו אפילו באחותי הודא המשותקת. הם הכריחו אותנו להוציא אותה מהמיטה ולסחוב אותה לחדר אחר. הם יצרו אווירה מאיימת וכולנו היינו מפוחדים. אמא שלי התחילה לרעוד ונכנסה להתקף חרדה, למרות שלפני כן לקחה תרופה מרגיעה. אחותי הודא בכלל לא הבינה מה קורה סביבה.

כל מה שרציתי היה למלא באופן מדויק אחרי כל ההוראות שלהם, כדי שבני המשפחה שלי, החולים והמשותקים, לא ייפגעו. במשפחה שלנו רק אני, אחותי הנאדי, בת 26, ואחי מוסטפא, בן 25, בריאים. אם היינו מתווכחים עם החיילים הם היו עלולים לעצור אותנו, ואז לא היה נשאר אף אחד לדאוג לשאר בני המשפחה. האחריות שלנו, בראש ובראשונה, היא כלפיהם.

נביל עווד, אב המשפחה, תיאר גם הוא בעדות שמסר ב-6.12.17 את מה שעבר על בני משפחתו באותו לילה:

מוחמד עווד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 6.12.17

אני לא יודע למה הם פשטו על הבית, ולשם מה הם ערכו חיפוש. שאלתי אחד מהם, שנדמה לי שהיה קצין, אבל הוא לא ענה לי. בזמן שהחזיקו אותנו בחדר שמענו אותם מזיזים ומשחיתים דברים בבית.

מפעם לפעם, הבן שלי מוסטפא ביקש מהחיילים שעמדו בפתח החדר לתת לנו לעבור לחדר שבו החזיקו את אמא שלו והאחיות שלו והסביר להן שאמא שלו ואחותו חולות. אבל החייל רק אמר "הש.. שקט", בכל פעם.

נשארנו כך, דקה אחר דקה, מפוחדים ודואגים לאשתי ולבנות שלי. היינו מאוד מתוחים, אבל לחיילים לא היה אכפת בכלל. אין בהם טיפה של אנושיות ולא היו להם שום רחמים על החולים.

מה שהכי הרגיז אותי זה שהם אפילו לא אמרו לנו למה הם נכנסו לבית שלנו. הרגשנו שהם סתם רוצים להטריד אותנו ולמרר לנו את החיים. כלום לא מעניין אותם. בלי סיבה, ובלי טיפת יחס אנושי.

בני המשפחה הוחזקו בחדרים למעלה משעה, עד שהחיילים סיימו את החיפושים והותירו אחריהם מהפכה.

ביתם של ח'ליל ושריפה עווד

ח'ליל עווד מוקף בחיילים בביתו. הצילום באדיבות המשפחה.
ח'ליל עווד מוקף חיילים בביתו.

כשעה לאחר מכן, בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, הגיעו החיילים לבניין בן שתי קומות שבו גרות משפחותיהם של שריפה וח'ליל עווד ושל אחמד ח'ליל, אחיה של שריפה. בקומה הראשונה גרים אחמד ח'ליל, אשתו ועשרת ילדיהם ובקומה השנייה ח'ליל עווד, אשתו ושבעת ילדיהם. בני שתי המשפחות התעוררו לקול דפיקות חזקות בדלת הכניסה לבניין. אחמד ח'ליל פתח את הדלת הראשית והחיילים נכנסו לדירת משפחתו, ערכו בה חיפוש מהיר ויצאו. לאחר כמה דקות נכנסו שני חיילים, ללא רשות, לדירתם של ח'ליל ושריפה עווד, שדלתה לא הייתה נעולה. לאחר ויכוח בין ח'ליל עווד לחיילים נכנסו לדירה חיילים נוספים והורו לכל בני המשפחה להתכנס בחדר השינה של ההורים. החיילים, כעשרה במספר, ערכו חיפוש בשאר חדרי הבית. לאחר כחצי שעה הורו החיילים לבני המשפחה לעבור לחדרן של הבנות כדי שיוכלו לערוך חיפוש בחדר השינה.

כשעברו בני המשפחה לחדרן של הבנות, התברר להם שכסף מזומן שהחזיקו בארון בחדר זה נעלם. בני המשפחה פנו מייד לחיילים. החיילים טענו כי לא נתקלו בכסף כלשהו והורו להם לפנות למחרת לאיש השב"כ האחראי על האזור, "קפטן ויסאם", שאותו אינם מכירים.

שריפה עווד סיפרה בעדות שמסרה ב-6.12.17:

פתאום נזכרתי ב-1,500 שקל של הבן שלי, מוחמד, בן 25, שהוא קיבל יום לפני כן בתור מקדמה למשכורת. שמרתי את הכסף הזה במגירה בתוך הארון בחדר של הבנות. ביקשתי מבעלי שיבקש מהחיילים רשות להיכנס לחדר כדי לקחת את הכסף אבל בעלי הרגיע אותי, ואמר שלא ייתכן שהחיילים יגנבו אותו, במיוחד שזה לא סכום כל-כך גדול.

אחרי שהחיילים סיימו את החיפושים בבית הם העבירו אותנו לחדר של הבנות. החדר היה הפוך לגמרי. ניגשתי מיד לארון כדי לחפש את הכסף, אבל מצאתי רק מאה שקל ששמתי בנפרד בתוך אותה מגירה. מאוחר יותר הבנתי ממוחמד שהוא כבר לקח משם 400 שקל, אז הסכום שנעלם הוא בעצם 1,100 שקלים.

לא הייתה שום הצדקה לפשיטה על הבית שלנו. לא הבנו למה הם הגיעו. הם באו רק בשביל להתגרות, לעצבן ולהקשות על החיים. זה נראה כאילו שהם התאמנו על פשיטה על בתים. לא עניינו אותם הרגשות של האנשים, של הילדים, של הנשים, שישנו לפני כן במיטות שלהם בשלווה. זה עוול, מה שהם עושים - להפר את השלווה שלנו, להעיר אותנו, לשלוף ככה את הילדים מהחלומות שלהם, בלי שום סיבה, , באמצע הלילה.

ח'ליל עווד תיאר בעדות שמסר ב-6.12.17 את שיחתו עם הקצין שנלווה לחיילים:

ח'ליל עווד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 6.12.17אחרי שווידאנו שהכסף איננו, פניתי לקצין והתלוננתי בפניו. דיברתי אתו בערבית, והוא ענה לי בעברית, שאני קצת מבין. אמרתי לו שהחיילים גנבו 1,500 שקלים, כי בהתחלה לא ידעתי מה הסכום המדויק שהיה במגירה. רק אחר כך הבנתי מאשתי שבעצם היו שם רק 1,100. ביקשתי ממנו לשאול את החיילים שלו על הכסף. הוא ענה לי "תברר עם קפטן ויסאם", בלי להסביר לי מי זה ואיפה הוא יושב. הנחתי שהכוונה לאיש השב"כ האחראי על האזור. בכל זאת ביקשתי אותו עוד כמה פעמים לשאול את החיילים על הכסף, אבל הוא לא הסכים.

אחרי שהחיילים עזבו הסתובבנו בבית ובדקנו את המצב. בנוסף לכסף שהם גנבו, הכול היה הפוך, כל הבגדים והרהיטים. ובמטבח הם שברו כמה כלים.

המהומה שהשאירו החיילים בביתם של שריפה וח'ליל עווד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 6.12.17
המהומה שהשאירו החיילים בביתם של שריפה וח'ליל עווד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 6.12.17

ביתם של יוסף ואמירה עווד

בערך באותה שעה נכנסו חיילים גם לדירתם של יוסף עווד בן 50, אשתו אמירה ושלושת ילדיהם, הנמצאת בקומה השנייה של בניין שכן ולדירת אמו, ספייה עווד, בת כ-100 ואחותו עאאישה, בת 58. יותר מעשרה חיילים פרצו באמצעות מכשירים את דלת הכניסה לבניין, מבלי לטרוח לדפוק. החיילים נכנסו תחילה לדירה של יוסף שבקומה השנייה, דרשו מבני המשפחה את תעודות הזהות שלהם והורו להם להתכנס בחדר השינה של יוסף ואמירה עווד. לאחר מכן ערכו החיילים חיפוש בשאר חדרי הבית, במשך חצי שעה, ולאחר שסיימו הורו לבני המשפחה לעבור למטבח וביצעו חיפוש בחדר השינה במשך חצי שעה נוספת.

 

יוסף עווד תיאר את התנהלות החיילים בעדות שמסר ב-19.12.17:

יוסף עווד בכניסה לבית המשפחה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.12.1715-10 חיילים, חלקם רעולי פנים, פשטו על הבית שלנו בלי שום התראה. כולם היו חמושים ברובים, שלחלק מהם הוצמדו פנסים. המראה שלהם היה מפחיד. הם פרצו את דלת הדירה באמצעות מכשיר הידראולי. היינו בפיג'מות והילדים היו שקועים בשינה.

אחד החיילים הורה לנו להביא את תעודות הזהות ועשינו את זה. אחר-כך אותו חייל הורה לנו לכולנו להיכנס לחדר השינה שלנו. שאלתי אותו למה הם באו ומה הם רוצים. בכל פעם ששאלתי החייל אמר לי: " שקט, שקט", הם לא רצו שאני אדבר בכלל. החיילים התפזרו בכל הבית. שני חדרי שינה, שני סלונים ומטבח. אחרי 20 דקות בערך הם הורו לבן שלי, מוחמד, בן 23, לשבת בסלון באמצע הבית כדי שיוכל לראות משם מה הם עושים ולא נאשים אותם בגניבה. אחרי 30 דקות הם העבירו אותנו למטבח ועשו חיפוש במשך עוד 30 דקות בחדר השינה שלנו. בסביבות השעה 3:00 הם יצאו מהדירה.

כשהם היו בדרך החוצה הם עברו לבית של אימא שלי, שהיא נכה ומאוד מבוגרת וגרה עם אחותי, שגם היא סובלת משיתוק חלקי בגלל פוליו. ניסיתי להיכנס לשם איתם כדי לוודא שלא ייפגעו באימא שלי או באחותי, אבל אחד החיילים כיוון את פנס הרובה אליי והורה לי לחזור. פחדתי אז חזרתי.

 

Thumbnail
ספייה ועאאישה עווד בדירתן. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.12.17

 

עאאישה עווד תיארה בעדות שמסרה ב-19.12.17 את החיפוש שערכו החיילים בדירה שהיא חולקת עם אמה הקשישה:

פתאום התעוררתי מצעקות "צבא". כשפתחתי את העיניים כמה חיילים כבר פתחו את הדלת ונכנסו לתוך הבית שלנו. לא שמעתי אותם דופקים. כנראה ששכחנו לנעול את הדלת. היה חושך חוץ ממנורת לילה קטנה. שמעתי שוב מישהו אומר: "צבא, צבא". שכבתי עדיין על המזרן ולא הייתי ערה לגמרי. אמרתי "יא אלוהים, רחמים, מי זה, מי זה?" האיש ענה: "צבא, צבא". חמישה או שישה חיילים עמדו בכניסה לדירה, שהיא בעצם חדר אחד שבו יש גם מטבח, סלון וגם אזור לשינה.

פחדתי שהם יעשו חיפוש ויהרסו לנו את הרהיטים. קשה לי לקום כי אני יש לי שיתוק חלקי וגם אמא שלי, שהיא קשישה, בקושי מסוגלת לטפל בעצמה. רעדתי מפחד. אחד החיילים נכנס יותר פנימה, הסתכל וראה שכמעט אין לנו רהיטים. הוא היה חמוש וכיוון אלי את הרובה, שאליו היה מוצמד פנס דולק. הוא האיר על הפנים שלי ובפינות של החדר ושאל אותי בערבית: " יש כאן צעירים?" אמרתי לו שאין אף אחד, ובכלל אין לו מה לחפש שם. הוא לא נכנס לחדר אלא המשיך לעמוד כמה רגעים בכניסה ואז יצא עם החיילים שלו.

באותו לילה נכנסו החיילים לשני בתים נוספים: בית חד קומתי שבו גרה משפחה בת 14 נפשות, בהן שלושה ילדים ובית בן שלוש קומות, שבו גרים הורים עם חמשת ילדיהם הקטינים וכן שני בניהם הנשואים עם משפחותיהם.

בסביבות השעה 5:00 בבוקר עזבו החיילים את הכפר כשהם מותירים אחריהם תושבים המומים ומפוחדים. התנהלותם הגסה של החיילים, שלא התחשבו בגילם ובמצבם הגופני של תושבי הבתים, לא טרחו להסביר את נוכחותם והותירו אחריהם מהפכה ונזק לרכוש, היא ביטוי של אדנות וזלזול עמוקים שרוחש הצבא לחיי התושבים הנתונים למרותו. אירוע זה אינו אירוע חריג. ישראל העניקה לעצמה בגדה, באמצעות צו צבאי, את הסמכות הפולשנית והגורפת לאפשר לכל "קצין או חייל... להיכנס בכל זמן, לכל מקום". משמעותה של מציאות ברוטלית זו היא שמיליוני פלסטינים אינם זוכים להגנה, לביטחון או לפרטיות אפילו בבתיהם. חייהם חשופים באופן קבוע לאלימות השרירותית של משטר הכיבוש, בכל עת, ביום או בלילה ובכל עיר, עיירה או כפר בגדה.

תגיות