דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הרס בתואנה של צרכים צבאיים כענישה קולקטיבית

סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית אוסר על ענישה קולקטיבית וקובע שאין להעניש אדם על עבירה שהוא עצמו לא ביצע. סעיף זה מתייחס במפורש לעונשים מינהליים שהוטלו על אנשים או על קבוצות בשל מעשים שהם עצמם לא ביצעו. תקנה 50 לתקנות האג קובעת הוראה דומה.

דובר צה"ל טען כי "מטרת הנקיטה בפעולות החישוף האמורות אינה הענשת האוכלוסייה הפלסטינית, אלא אך מתן מענה לצורך ביטחוני קונקרטי ומוגדר". לא ניתן לקבל טענה זו לנוכח האופי הגורף של מדיניות ישראל והשלכותיה ההרסניות על האוכלוסייה האזרחית.

הבתים והמטעים שהרסו כוחות הביטחון שייכים לפלסטינים שגם ישראל אינה טוענת כי היו מעורבים בצורה כלשהי בפגיעה באזרחים ישראלים או בכוחות הביטחון. למרות זאת, כתוצאה מפעולות צה"ל, הם אלה שאיבדו את קורת הגג שלהם או את מקור פרנסתם ופרנסת בני משפחתם. זאת אף מבלי שהתאפשר להם לשטוח טענותיהם בפני גורם כלשהו ומבלי ששולמו להם פיצויים. סביר להניח שצה"ל מודע היטב לתוצאות אלה של מדיניות ההריסה בה הוא נוקט ולכן אין כל ערך לטענתו כי אין כוונה להעניש את האוכלוסייה הפלסטינית.

בחלק מהמקרים בוצעה הפגיעה ברכוש על-ידי כוחות צה"ל מיד לאחר שפלסטינים פגעו באזרחים ישראלים או בכוחות הביטחון. במקרים אחרים נעשתה ההריסה במקומות שונים מאלה מהם ירו הפלסטינים. הדבר מעלה את החשש כי המטרה בפעולות אלה היתה להעניש את הפלסטינים על הפגיעה ולהרתיעם מביצוע מעשים דומים. פגיעה ברכוש כפעולת נקמה או ענישה היא אסורה לחלוטין. לפי הפרשנות שפירסם הצלב האדום הבינלאומי לסעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית, מטרת הסעיף היא למנוע בדיוק פעולות שנועדו להרתיע את האוכלוסייה האזרחית מפני הפרת חוק בעתיד.

מדיניות הפוגעת באלפי אנשים חפים מפשע ומביאה לתוצאות כה הרסניות וארוכות טווח, מהווה ענישה קולקטיבית, האסורה על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

מאז כיבוש השטחים עושה ישראל שימוש נרחב באמצעים המהווים ענישה קולקטיבית של האוכלוסייה הפלסטינית. בין השאר, הטילה ישראל הגבלות גורפות על חופש התנועה בשטחים, סגרה מוסדות חינוך, הרסה בתים כאמצעי ענישה ועוד. ישראל משתמשת באמצעים אלה גם היום, כחלק בלתי נפרד ממדיניותה בשטחים. הריסת הבתים והשחתת השטחים החקלאיים, בהם עוסק דו"ח זה, הן המשך ישיר של מדיניות זו.