דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

שנה של הפגנות בעזה: 11 חקירות מצ"ח, מראית עין אחת.

לקראת הדיון שהחל ב-18.3.19 במועצת זכויות האדם של האו"ם בדו״ח ועדת החקירה בנושא ההפגנות מול הגדר בעזה, פרסם בצלם נייר עמדה הקובע מדוע יש להתייחס להודעה הישראלית על ״חקירת״ 11 מקרי מוות של מפגינים כאל מהלך תעמולתי גרידא. במכתב ששיגר מנכ״ל בצלם ליו״ר ועדת החקירה של האו״ם, מר סנטיאגו קנטון, נאמר כי יש לדחות את מארג השקרים שטוותה ישראל בעודה ממשיכה להרוג: "אין בישראל ולו קמצוץ של נכונות לחקור את המדיניות עצמה, להוקיע אותה ולדרוש מהאחראים לה לתת על כך דין וחשבון". בנייר העמדה מפרט בצלם כיצד הודעה על פתיחה בחקירות הינה מהלך שגרתי שישראל נוקטת במטרה לשחרר לחץ בינלאומיד כל אימת שמתעוררת ביקורת על מדיניותה הבלתי חוקית.

מזה שנה שישראל מיישמת אל מול הפגנות הגדר בעזה מדיניות פתיחה באש בלתי חוקית המתירה ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שלא נשקפת מהם סכנה ממשית. ימים ספורים לאחר שהחלו ההפגנות, ובצל הזעזוע הבינלאומי מעשרות ההרוגים, השתמשה ישראל בתרגיל הבדוק שלה למצבים כאלה ומיהרה להודיע כי "תחקור מקרים חריגים". לאחרונה, לקראת פרסום דו"ח ועדת החקירה של האו"ם בנושא, חזר דובר צה"ל לנופף בחקירות ראווה אלה: 11 חקירות מצ"ח בנוגע ל"מקרים ספציפיים", שכולן עדיין מתנהלות. במקביל – ההוראות נותרו כשהיו ויישומן בשטח נמשך, עוד אנשים נהרגים ונפצעים, ואיש לא מטיל ספק במדיניות או נדרש לתת עליה את הדין.

ההודעה הישראלית השיגה, עד כה לפחות, את מטרתה: הקהילה הבינלאומית בירכה עליה, הלחץ השתחרר ולישראל התאפשר להמשיך וליישם את המדיניות שהביאה ל-200 הרוגים ולמעלה מ-6,300 פצועים. זאת ועוד, מוקדם יותר השנה שופטי בג"ץ סמכו את ידיהם על אותה הבטחה חלולה, כאשר הכריעו בעתירה שהוגשה נגד מדיניות הפתיחה באש, וסירבו להורות על שינויה. השופטים נשענו בהחלטתם, בין היתר, על "חקירת החריגים" שעתיד הצבא לקיים, בעוד ישראל ממשיכה ליישם את מדיניותה הקטלנית.

ל"חקירות" שמבצעת מערכת הטיוח הצבאית בניצוחו של הפרקליט הצבאי הראשי אין כל משמעות מעבר לתפקיד שהן ממלאות במסגרת המאמץ הישראלי להשתקת ביקורת בינלאומית. הן אינן מובילות לנקיטת צעדים נגד מי מהאחראים לפגיעה בפלסטינים, שכן מלכתחילה אינן בוחנות את אחריותם של הדרגים שקבעו ואישרו את המדיניות ואת הפקודות הבלתי חוקיות בעליל; הן אינן מרתיעות את הכוחות המשרתים בשטח שכן הן נפתחות במקרים ספורים בלבד וגם אז – נסגרות לרוב בלא כלום; והן אינן עושות צדק עם הקורבנות ועם משפחותיהם.

התנהלות ישראלית זו היא נוהל קבוע:

ב"מבצע עופרת יצוקה", בין דצמבר 2008 לינואר 2009 הרגה ישראל 1,391 פלסטינים, שלפחות 759 מהם (55%) לא השתתפו בלחימה, בהם 318 נערים וילדים מתחת לגיל 18. פצועים דיממו למוות כשהצבא מנע מהם להגיע לבתי החולים, פלסטינים נורו כשנופפו בדגל לבן. הפרקליטות הצבאית "בחנה" יותר מ-400 אירועים, והורתה על פתיחתן של לפחות 52 "חקירות". רק בשלושה מקרים הורשעו חיילים – בגין גניבה, בגין שימוש בילד כמגן אנושי ובגין שימוש בלתי חוקי בנשק.

ב"מבצע צוק איתן" בקיץ 2014, הרגה ישראל 2,203 פלסטינים, מתוכם 1,392 (63%) שלא השתתפו בלחימה, 528 מהם היו מתחת לגיל 18. משפחות שלמות נהרגו כשביתן הופצץ מהאוויר. הפרקליטות הצבאית הקימה "מנגנון חקירה מיוחד", שחקר ובדק מקרים "חריגים" והעביר את המלצותיו לפצ"ר. גם הפעם נקבע כי הכול חוקי וכשר, למעט מקרה אחד שבו הורשעו שלושה חיילים בגין גניבת 2,420 ש"ח. הטיוח טרם הושלם: חלק מה"חקירות" עדיין נמשכות.

תוצאות אלה אינן מקריות: ישראל אינה רוצה לחקור ולכן גופי החקירה שהקימה אינם מסוגלים לכך באמת. כל שישראל שואפת לו הוא ליצור מראית עין שזו כוונתה, כדי להשתיק את הביקורת.

ואולם, קיום חקירות ומתן דין וחשבון אינם סוגיה תיאורטית או תדמיתית, אלא עניין של פיקוח נפש: המטרה היא להרתיע ממעשים לא חוקיים – מסר חיוני למניעת מותם ופציעתם של אנשים נוספים. כאשר יחסי ציבור מצליחים למנוע מתן דין וחשבון שירתיע את קובעי המדיניות ואת המשרתים בשטח מפני ביצוע מעשים בלתי חוקיים, המחיר משולם בחיי אדם.

על הקהילה הבינלאומית להפסיק להתרשם מהודעות התעמולה הישראליות בנוגע ל"חקירות". אין שום בסיס רציונלי לצפות שתתקיימנה בישראל חקירות אמת. אין בישראל ולו קמצוץ של נכונות לחקור את המדיניות עצמה, להוקיע אותה ולדרוש מהאחראים לה לתת על כך דין וחשבון. לכן, על הקהילה הבינלאומית להשתמש במנופי ההשפעה שלה כדי לכפות על ישראל לשנות את מדיניותה מן היסוד ולהפסיק לאלתר את הירי במפגינים שאינם מסכנים איש.