דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

נועמאן, מזרח ירושלים: החיים בכפר תחת איום הגירוש

תקציר, ספטמבר 2003

הכפר נועמאן נמצא בקצה הדרום-מזרחי של תחום השיפוט של עיריית ירושלים, כמה מאות מטרים מצפון לעיירה בית סאחור, הסמוכה לבית לחם. מזה כמה חודשים חיים מאתיים תושבי הכפר תחת איומה של ישראל לגרשם מבתיהם.

ההתיישבות הפלסטינית בנועמאן החלה עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת. בשנת 1967 רשמה ישראל בטעות את תושבי הכפר כתושבי הגדה המערבית ולא נתנה להם תעודות זהות ישראליות, שניתנו לרוב הפלסטינים שחיו באזורים שסופחו לישראל. במהלך השנים פנו התושבים כמה פעמים למשרד הפנים בבקשה להסדיר את מעמדם כתושבי ירושלים ולקבל תעודות זהות ישראליות. אולם, משרד הפנים מסרב בעקביות לבקשותיהם.

סירובו של משרד הפנים יוצר מצב בלתי אפשרי: תושבי נועמאן מוגדרים כ"שוהים בלתי חוקיים" בבתיהם ובכפר הולדתם וכל מגע עם חיילי צה"ל או משמר הגבול צופן בחובו סכנה למעצר או לגירוש. בשל מעמדם זה, נאסר עליהם לשהות בשכונות ובכפרים שסופחו לירושלים. מאחר שאין ברשותם תעודות זהות ישראליות, מסרבת עיריית ירושלים לספק לתושבים שירותים עירוניים חיוניים כמו מים, ביוב ופינוי אשפה. העירייה גם נמנעת מלערוך תכנית מתאר לכפר ולכן אין התושבים יכולים לקבל היתרי בניה.

חופש התנועה של תושבי הכפר נפגע באופן משמעותי בעשר השנים האחרונות, בעיקר מאז פרצה אינתיפאדת אל-אקצא. ההגבלות על התנועה בשטחים הן חלק ממדיניות רחבת היקף שמיישמת ישראל בשטחים שפגעה באופן אנוש בכל מערכות החיים בשטחים והביאה לעלייה חדה בשיעורי העוני והאבטלה. בשל מיקומו של נועמאן סמוך לגבול שטח השיפוט של עיריית ירושלים, נפגעים התושבים פעמיים - הן מהחסימות ומהמחסומים שנועדו לאכוף את הסגר ולמנוע כניסת פלסטינים לישראל והן מהחסימות ומהמחסומים שנועדו למנוע תנועה חופשית מהערים הפלסטיניות ואליהן. העובדה שנועמאן הוא כפר קטן מעצימה את השפעתן של הגבלות אלה על חיי היום-יום, שכן רוב השירותים החיוניים אינם קיימים בו ותושביו נאלצים להסתמך על שירותים הניתנים ביישובים סמוכים.

הקמת מכשול ההפרדה באזור ירושלים, שבנייתו לאורך הגבול הדרומי של העיר הסתיימה לאחרונה, החמירה עוד יותר את הקשיים של התושבים. המכשול שנבנה עד היום מפריד את הכפר מהעיירה בית סאחור. כעת מתכננת ישראל להקים מכשול נוסף ממזרח לכפר הצפוי לנתק את נועמאן משאר הגדה המערבית. תוכנית זו היא העומדת, ככל הנראה, מאחורי ההחלטה לגרש את התושבים מבתיהם. גם אם תימנע ישראל בסופו של דבר מגירוש התושבים, הם ייאלצו לחיות בבידוד כמעט מוחלט וסביר כי במוקדם או במאוחר, לא תיוותר לתושבים ברירה אלא לעזוב את הכפר.

עמדתם של משרד הפנים ושל עיריית ירושלים, המסרבים להכיר בתושבי נועמאן כתושבי ירושלים, היא חלק ממדיניות כל ממשלות ישראל בירושלים מאז 1967. היעד המרכזי של מדיניות זו הוא שמירה על "המאזן הדמוגרפי" בעיר, שמשמעותו היא השקעת מאמצים ומשאבים כדי למנוע מהאוכלוסייה הפלסטינית בעיר לגדול מעל לאחוז מסוים - בעבר 25% וכיום 30% - בהשוואה לאוכלוסייה היהודית. על מנת להשיג יעד זה נוקטות הרשויות הישראליות במגוון צעדים שנועדו לעודד פלסטינים לעזוב את העיר, החל מצמצום אפשרויות הבנייה וכלה בהקפאת הליכי איחוד משפחות. במקרה של נועמאן הגיעה מדיניות זו לידי ביטוי בצורה הקיצונית ביותר - ניסיון לגרש את התושבים מבתיהם.