דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הכיבוש - 47 שנים של זמניות

לעתים נדמה כאילו הכיבוש הוא נחלת העבר. כמעט שלא קורה כבר שנשים נאלצות ללדת במחסום, ומעשים של הרג, אלימות והרס התמעטו. ישראל כבר אינה מעורבת בקביעת תכנית הלימודים של הילדים הפלסטינים וחיילי צה"ל כבר לא מוצבים באופן קבוע בקסבה של שכם. במקום כל אלה אנחנו שומעים על עיר חדשה שהפלסטינים בונים בגדה ועל שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית.

אולם הכיבוש עדיין כאן. הוא מתקרב כבר לשנתו החמישים. דור שלישי ואף רביעי של פלסטינים וישראלים כבר נולדו לתוכו וזוהי המציאות היחידה שהם מכירים. הסכמי אוסלו, שנחתמו לפני כעשרים שנה, הביאו להקמת הרשות הפלסטינית ובכך נוצרה אשליה שהשפעתה של ישראל על חיי הפלסטינים הפכה כמעט לשולית. אולם, עד היום ישראל היא הגורם המשפיע ביותר על חיי היומיום של כל תושבי הגדה.

מיד לאחר המלחמה סיפחה ישראל כ-70,000 דונם משטח הגדה לגבולותיה המוניציפליים של ירושלים והחילה עליהם את החוק הישראלי. סיפוח זה נעשה בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי ומעמדה של מזרח ירושלים כשטח כבוש אינו שונה מזה של שאר הגדה המערבית. תושבי השטח סובלים מהפרות זכויות אדם מצד ישראל, אולם מאחר ששטח זה אינו נתון לשלטון צבאי ותושביו כפופים למערכת המשפט הישראלית, מסמך זה אינו עוסק בהם והוא מתמקד רק בשטח הגדה המערבית שלא סופח לישראל.

ההתנחלויות: זה הסיפור

חקלאי פלסטיני על רקע ההתנחלות אפרת. צילום: בז רטנר, רויטרס, 22 בנובמבר 2011

ההתנחלויות הן כיום הגורם המשפיע ביותר על מציאות החיים בגדה המערבית: מאות אלפי אזרחים ישראלים גרים בלמעלה מ-200 התנחלויות ומאחזים ברחבי הגדה, שכולם הוקמו בניגוד להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי וחלקם אף בניגוד לחוק הישראלי.

מאות אלפי דונמים של קרקע, כולל שטחי מרעה ושטחים חקלאיים, נלקחו מהפלסטינים לטובת הקמתן. חלק ניכר מהשטחים הללו הוכרזו "אדמות מדינה", תוך הסתמכות על פרשנות מפוקפקת של החוק; שטחים אחרים נגזלו לצורך כך מהפלסטינים באמצעות קביעת עובדות בשטח ותוך שימוש באלימות. בנוסף, הוקצו להתנחלויות בנדיבות שטחים נרחבים, הגדולים פי כמה משטחן הבנוי. כל שטחי ההתנחלויות הוכרזו "שטחים צבאיים סגורים" אליהם נאסר על פלסטינים להיכנס בלי היתר.

ההשלכות של ההתנחלויות על זכויות האדם של הפלסטינים חורגות בהרבה מהיקף הקרקע שנגזלה לצורך הקמתן: קרקעות נוספות הופקעו מהם לטובת סלילת מאות ק"מ של כבישים עוקפים עבור המתנחלים; מחסומים ואמצעים אחרים המגבילים רק את תנועתם של פלסטינים הוצבו בהתאם למיקומן של ההתנחלויות; אדמות חקלאיות רבות של פלסטינים – בתוך שטחן של ההתנחלויות ומחוצה להן – נחסמו בפועל בפני בעליהן הפלסטינים; והתוואי המפותל של גדר ההפרדה נקבע בתוך שטח הגדה בעיקר כדי להותיר מצידה המערבי כמה שיותר התנחלויות ושטחים נרחבים שישראל מיעדת להרחבתן. הקמת הגדר במיקומה הנוכחי גורמת לפגיעה קשה בזכויותיהם של פלסטינים הגרים בסמוך לה, שחלקם נכלאו במובלעות, והיא משבשת את שגרת חייהם: היא מגבילה את גישתם לאדמותיהם החקלאיות, לשירותים חיוניים ולבני משפחה וחברים שנותרו מצדה השני של הגדר ומונעת כל אפשרות לפיתוח באזורים אלה.

נוכחותם של אזרחים ישראלים בגדה וקיומם של התנחלויות ומאחזים המפוזרים בכל שטחה, הם הסיבה העיקרית לנוכחות המסיבית של כוחות הביטחון הישראליים בגדה. אלה מקדישים משאבים רבים כדי להבטיח שהפלסטינים אינם מפרים את הצווים הצבאיים שנועדו להרחיק אותם משטחי ההתנחלויות וכן כדי למנוע מהם לפגוע במתנחלים ובהתנחלויות – התקפות שאינן מוסריות ואינן חוקיות, למרות היותן של ההתנחלויות הפרה של הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. נוכחות זו של כוחות הביטחון יוצרת חיכוך יומיומי בינם לבין התושבים הפלסטינים ומובילה בתורה להפרות של זכויות האדם על ידי כוחות הביטחון, כולל מעשי אלימות וירי בלתי חוקי.

למרות שהגדה המערבית אינה חלק משטחה הריבוני של המדינה, ישראל החילה כמעט את כל החוק הישראלי על ההתנחלויות ועל המתנחלים. כתוצאה מכך, נהנים המתנחלים מכל הזכויות המוקנות לאזרחי מדינות דמוקרטיות, בדומה לשאר אזרחי ישראל הגרים בתוך גבולות הקו הירוק.

הסכמי אוסלו: אשלייה של שלטון עצמי

ילדים משבט הג'האלין על רקע ההתנחלות מעלה אדומים. ישראל מתכננת לגרש את תושבי הכפרים הבדואים באזור לטובת הרחבת ההתנחלות. צילום: עמאר עוואד, רויטרס, 16 ביוני 2012.

בניגוד למטרתם המוצהרת, הסכמי אוסלו דווקא מאפשרים לישראל לקבע את שליטתה בכל שטח הגדה, לנצל אותו לצרכיה ולהשפיע על היבטים משמעותיים בחיי היומיום של כל תושביה הפלסטינים.

כיצד? לתקופת ביניים, שאמורה היתה להימשך חמש שנים עד לחתימה על הסדר הקבע, חולקה השליטה בגדה המערבית: כ-40% משטח הגדה, שהיו ברובם שטח פלסטיני בנוי כבר בעת החתימה על ההסכמים, ושבהם גר כבר אז הרוב המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית, הועברו לשליטה מלאה או חלקית של הרשות הפלסטינית והוגדרו כשטחי A ו-B. ישראל הותירה בידיה את השליטה המלאה בכ-60% הנותרים של שטח הגדה, שכונו שטח C, ואשר כללו, בין השאר, את שטחן של כל ההתנחלויות.

ישראל מתייחסת אל שטח C ככזה שנועד לשרת את צרכיה בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מזמניותו של ההסדר: היא ניצלה את השטח כדי להרחיב את ההתנחלויות, ואוכלוסיית המתנחלים יותר משילשה את עצמה מאז. בו בזמן, היא אינה רואה עצמה מחויבת כלל לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בשטח זה, המונה על פי הערכות בין 200 ל-300 אלף נפש, ומונעת ממנה כמעט כל בנייה ופיתוח בעילות שונות. שטחים עצומים בגדה הוכרזו על ידה שטחים צבאיים ואדמות מדינה, שהבנייה בהם אסורה. בשטח המצומצם שנותר נמנע המנהל האזרחי מלהכין תכניות מתאר שישקפו את צרכי האוכלוסייה. כאשר הפלסטינים בונים, בלית ברירה, בלי היתרי בנייה, מאיים המנהל להרוס את בתיהם ובחלק מהמקרים הוא אף מממש את איומיו.

מדיניות זו נועדה, בין השאר, כדי לדחוק את הפלסטינים משטח C, בין השאר במטרה להקל בעתיד על סיפוחו לישראל. היא מקבלת ביטוי אלים במיוחד ביחסה של ישראל לעשרות קהילות נוודיות למחצה הפזורות בשטחי C, שאת תושביהן מגרשות הרשויות, או מנסות לגרש, מבתיהם ומשטחי מגוריהם.

השטחים שהועברו לרשות הפלסטינית, שהוגדרו כאזורי A ו-B, אינם רציפים אלא מורכבים מעשרות "איים" המוקפים באזורים שהוגדרו כשטח C. כך, למרות שרובם המכריע של הפלסטינים בגדה גרים בשטחים אלה, כמעט כל עתודות הקרקע הנחוצות לפיתוח של יישוביהם נותרו בשטח C, ובהם קרקעות רבות שהיו בתחום המוניציפאלי של יישוביהם ואשר נמצאות בחלקן בבעלותם הפרטית. כל שימוש בקרקעות אלה להרחבת היישובים שנותרו בשטחי A ו-B, להקמת מפעלי תעשייה, להנחת צינור מים או לסלילת כביש, כפוף לאישורה של ישראל, הנמנעת ככלל ממתן היתרים כאלה.

ישראל ממשיכה גם לשלוט באופן אישי בכל תושבי הגדה המערבית, הנתונים לכאורה לשלטון הרשות הפלסטינית: כל מעבר של פלסטינים מעיר לעיר ומאזור לאזור כרוך במעבר דרך שטח הנתון לשליטתה המוחלטת של ישראל וכך נכפה עליהם מגע עם כוחות הביטחון הישראליים. כוחות אלה נכנסים תדיר לשטחי A ו-B, לרוב בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית. ישראל גם ממשיכה לשלוט במרשם האוכלוסין ולקבוע מי ייחשב לתושב הגדה והיא ממשיכה לקיים את מערכת המשפט הצבאית בגדה, שבה היא שופטת מדי שנה אלפי פלסטינים – לרבות תושבים של שטחי A ו-B. בנוסף, כל תושבי הגדה הפלסטינים אינם יכולים לצאת לחו"ל ללא אישור ישראלי ואזרחים זרים אינם יכולים להיכנס לגדה ללא אישור כזה. הרשויות הישראליות מוסמכות לעצור אותם ולגרשם, גם אם הם נמצאים בשטחי A ו-B.

"תפיסה לוחמתית זמנית"?

חיילים מעכבים חקלאים בשער המוצב על דרך עפר המובילה לעיירות טמון וטובאס שבמערב הבקעה. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 28.4.11

ישראל רכשה את שליטתה בגדה המערבית באמצעות כוח צבאי. עד היום, טרם הוכרע מעמד הקבע של הגדה וישראל מקיימת בה משטר צבאי, הנקרא כיבוש.

על אף הקונוטציות הפוליטיות והרגשיות הנלוות כיום למילה "כיבוש", זהו מונח משפטי המתאר את מעמדו של שטח שאינו חלק משטחה הריבוני של המדינה, אשר השתלטה עליו במסגרת סכסוך מזוין. כיום אין כמעט מחלוקת – בקרב משפטנים בינלאומיים, שופטי בית המשפט העליון ובכירי הצבא – כי דיני הכיבוש הם המסדירים את חובותיה ואת סמכויותיה של ישראל בגדה המערבית. מכיון שהמשפט הבינלאומי אוסר על סיפוח שטח באמצעות שימוש בכוח, דינים אלה קובעים כי המדינה הכובשת אינה הופכת לריבון בשטח הכבוש ושלטונה בו נועד להיות זמני, עד להשגת הסדר מדיני שבו יוסדר מעמדו של השטח.

אולם, התנהלותה של ישראל בשטח מלמדת כי היא אינה רואה בכיבוש מציאות זמנית ובמקום זאת, היא עושה בשטח הגדה, ובעיקר בשטח C, כבתוך שלה, כאילו היה נתון לריבונותה המלאה: היא גוזלת קרקעות, מנצלת לצרכיה את שאר משאבי הטבע באזור ומקימה בו יישובי קבע. במקביל, היא מתנערת מהחובות שמטילים עליה דיני הכיבוש כלפי כל התושבים הפלסטינים בגדה, שרשאים לבנות את בתיהם רק בכ-40% משטחה, ובכלל זה החובה לשמור על ביטחונם, להגן על זכויות הקניין שלהם ולאפשר להם לממש את זכותם לדיור, לרווחה ולפרנסה.

במהלך השנים יצרה ישראל בהדרגה, בתוך שטח הגדה, שני משטרים נפרדים שתחולתם מבוססת על זהות לאומית: משטר אחד למתנחלים ומשטר אחר לפלסטינים. המתנחלים נהנים מכל הזכויות הניתנות לאזרחים החיים במדינה דמוקרטית. לעומת זאת, הפלסטינים חיים תחת משטר צבאי נוקשה, המשרת בראש ובראשונה את האינטרסים של ישראל ושל המתנחלים. הם כפופים לשורה של צווים צבאיים המגבילים אותם ופוגעים בזכויותיהם והם אינם יכולים להשתתף בבחירתם של הנציגים הישראליים המכהנים בגופים האחראים לקבלת ההחלטות הנוגעות להם.

* * *

הכיבוש כאן כדי להישאר.

בחסות ניצול של המסגרת המשפטית ההולמת מציאות קצרת טווח, ישראל יצרה בגדה מציאות אשר לא רק מנשלת, מדכאת ורומסת זכויות אדם כבר כמעט חמישים שנה, אלא גם מבטאת כוונות ארוכות טווח מרחיקות לכת. האשלייה כאילו אפשרי להמשיך כך הולכת ומתקבעת, בזמן שמציאות זו מקבעת את העוול ומשמעותה ההכרחית היא הפרה יומיומית של זכויות האדם של התושבים הפלסטינים החיים תחת כיבוש. מציאות זו לא תשתנה אלא ביום שבו יסתיים הכיבוש.