פרסומים

לקראת הדיון שהחל ב-18.3.19 במועצת זכויות האדם של האו"ם בדו״ח ועדת החקירה בנושא ההפגנות מול הגדר בעזה, פרסם בצלם נייר עמדה הקובע מדוע יש להתייחס להודעה הישראלית על ״חקירת״ 11 מקרי מוות של מפגינים כאל מהלך תעמולתי גרידא. במכתב ששיגר מנכ״ל בצלם ליו״ר ועדת החקירה של האו״ם, מר סנטיאגו קנטון, נאמר כי יש לדחות את מארג השקרים שטוותה ישראל בעודה ממשיכה להרוג: "אין בישראל ולו קמצוץ של נכונות לחקור את המדיניות עצמה, להוקיע אותה ולדרוש מהאחראים לה לתת על כך דין וחשבון". 

מאז החל גל ההפגנות מול גדר המערכת הרג הצבא 32 פלסטינים ברצועת עזה, מהם 26 מפגינים. למעלה מאלף פלסטינים נפצעו מאש חיה. על אף תוצאות אלה, סירבו – ועדיין מסרבים – כל הגורמים הרשמיים לבטל הוראות בלתי חוקיות בעליל אלה והם ממשיכים להורות על מימושן ולהצדיקן. לקראת התחדשות ההפגנות היום – ב-13.4.18 – בצלם מפרסם נייר עמדה המביא את ממצאי התחקיר שערך בנוגע לאירועי יום ההפגנות הראשון ב-30.3.18 וכולל גם ניתוח משפטי המבהיר את אי חוקיותן של הוראות המתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש.

במהלך שני העשורים האחרונים יצרה מדינת ישראל מציאות המאפשרת לה להתנער כמעט לחלוטין מתשלום פיצויים לפלסטינים שנפגעו מידי כוחות הביטחון, על אף שזו חובתה על פי המשפט הבינלאומי. דו"ח חדש של בצלם שמתפרסם הבוקר (רביעי, 8.3) מתחקה אחר המהלך וממחיש את תוצאותיו: בשנים האחרונות ניכרת ירידה דרמטית במספר תביעות הפיצויים שמגישים פלסטינים ומחיר הפגיעה בהם הוזל. מדיניותה זו של ישראל מפגינה את עומק הזלזול בחייהם, בגופם וברכושם של התושבים הפלסטינים.

בצלם מפרסם היום דו״ח חדש: "נוהל טיוח: חקירתם לכאורה של אירועי 'צוק איתן'״. בקיץ ההוא הרגו כוחות הביטחון הישראליים 1,391 בני אדם שלא השתתפו בלחימה, 526 מהם קטינים. הדו"ח מתאר כיצד ישראל יוצרת מצג שווא של חקירת חשדות להפרת החוק במהלך הלחימה. בפועל, האחראים האמתיים להפרות – אלו שהתוו את המדיניות וניסחו את הפקודות – לא נחקרו מעולם. החקירות שמנהלת הפרקליטות הצבאית מתמקדות רק באחריותם של דרגי שטח נמוכים למקרים המכונים "חריגים" – כאילו לא אירעו עשרות מקרים כמעט זהים, עם תוצאות מחרידות. פרשנות הפצ"ר – המנקה אותו מאחריות ומאפשרת למקבלי ההחלטות להתעלם מתוצאות אלה שוב ושוב – היא בלתי חוקית ובלתי מוסרית.

הדו"ח מפרט את הסיבות שהובילו את בצלם להפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית. החלטה זו, שהיא בלתי שגרתית עבור ארגון לזכויות האדם, התקבלה על סמך מידע שהצטבר ממאות תלונות שהגשנו למערכת, עשרות תיקי מצ"ח ופגישות רבות עם גורמים רשמיים. בצלם ימשיך לתעד ולדווח על הפרות אך החליט שלא לסייע עוד למערכת המשמשת כמנגנון טיוח ואשר פוטרת מראש את הדרגים הצבאיים הבכירים ואת הדרג הפוליטי מאחריות למדיניות שהתוו.

הדו"ח עוסק במדיניות ההפצצות של בתי מגורים בעזה במהלך "מבצע צוק איתן". מדיניות זו הייתה אחד המאפיינים המחרידים והייחודיים של הלחימה ברצועה בקיץ 2014, וגרמה למותם של מאות בני אדם - יותר מרבע מההרוגים הפלסטינים במהלך הלחימה. הדו"ח בוחן את סיפוריהן החוזרים ונשנים של משפחות פלסטיניות רבות שבשנייה אחת ביתן, ועולמן, חרבו עליהן ומנתח את טענות ישראל לפיהן פעלה בהתאם להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בעוד חמאס הצהיר בגלוי על כוונתו לפגוע באזרחים ישראלים, גורמים ישראלים רשמיים טענו במהלך הלחימה ולאחריה שהצבא פועל בהתאם לחוק ועושה הכל כדי למנוע פגיעה באזרחים. מהדו"ח עולה כי טענות אלה משוללות כל בסיס.

"מבצע צוק איתן", שהחל ב-8.7.14, הסתיים לפני ימים ספורים, בהפסקת אש שהחלה ב-26.8.14 בערב. בחלק מהמקרים הפרה ישראל את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ומעל מקרים רבים אחרים מרחפת עננת חשד כבדה שהוראות אלה הופרו. למרות זאת, בצלם אינו מתכוון לדרוש ממנגנוני החקירה הישראליים הקיימים לחקור חשדות אלה. הסיבה לכך נובעת מניסיונו של הארגון בעקבות אירועי לחימה דומים שהתנהלו בעבר ברצועת עזה – ניסיון המוכיח שלא קיים היום בישראל גוף רשמי המסוגל לבצע חקירות בלתי תלויות של חשדות להפרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

כחצי שנה לאחר הגשת דו"ח ועדת טירקל על מדיניות החקירות בדבר הפרת דיני הלחימה, מפרסם בצלם נייר עמדה בעניינן. הוועדה קבעה כי ישראל ממלאת את חובתה לחקור חשדות להפרות של דיני הלחימה, אולם "בתחומים אחדים שנחקרו יש מקום לתיקונים במנגנוני הבדיקה והחקירה וכי באחדים מן התחומים יש מקום לשינויים במדיניות המקובלת". למרות אמירה זהירה זו, המלצותיה מרחיקות לכת ויישומן עשוי להוביל לשינוי של ממש במערכת אכיפת החוק. עם זאת, לדעת בצלם אין די ביישום ההמלצות, העוסקות בשיפור המערכת הקיימת בלבד, ונחוצים שינויים מערכתיים באופן שבו הצבא חוקר חשדות להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

הדו"ח סוקר את הפגיעה באזרחים במבצע "עמוד ענן". הדו"ח כולל נתונים על מספר הפלסטינים והישראלים שנהרגו במהלך המבצע, שהתקיים בין ה-14 ל-21 בנובמבר 2012. המחקר מערער על התפיסה שהשתרשה בציבור ובתקשורת, לפיה מדובר במבצע "כירורגי" שנוהל כמעט מבלי לגרום אבידות בנפש לפלסטינים שלא השתתפו בלחימה וחושף כי קיים פער ניכר בין התחלת המבצע לסופו מבחינת פגיעה זו: 80% מההרוגים שלא השתתפו בלחימה נהרגו בארבעת הימים האחרונים של המבצע.

הדו"ח חושף לראשונה את הרשימה המלאה של האמצעים שבהם משתמשים כוחות הביטחון לפיזור הפגנות בשטחים. אמצעים אלה אמורים להיות נשק לא-קטלני, ולאפשר לרשויות לאכוף את החוק בלי לסכן חיי אדם. למרות זאת, חלק מהאמצעים הללו הם נשק מסוכן ששימוש לא נכון בו עלול להיות קטלני ואף הוביל להרג ולפציעה של מפגינים ומיידי אבנים. בצלם קורא לכוחות הביטחון לאסור ירי אש חיה על מפגינים ומיידי אבנים, למעט במצב של סכנת חיים, להגביל את השימוש בכדורי מתכת מצופים גומי למצב של סכנת חיים כאמצעי מקדמי לאש חיה ולאסור לחלוטין ירי של רימוני גז מדמיע בכינון ישיר לעבר אדם.

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

מדיניות הצבא שלא לחקור הרג אזרחים פלסטינים פוטרת חיילים ממתן דין וחשבון גם כאשר קיימים חשדות לפלילים. מן הדו"ח עולה כי במקרים המועטים שבהם מתקיימת בכל זאת חקירה, נוקטת הפרקליטות הצבאית בסחבת המובילה לגניזת התיקים.

הדו"ח סוקר את האירועים מאז תחילת מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. שנה וחצי אחרי המבצע, החשדות בנוגע להפרות דיני הלחימה על ידי ישראל וחמאס במסגרתו עדיין לא נחקרו כראוי.

נייר העמדה מפרט את כיווני החקירה הנדרשים לבדיקה רשמית של התנהלות הצבא במהלך הלחימה בעזה. תחקירים ראשוניים מעוררים ספקות בנוגע להצהרות גורמים רשמיים כי הצבא פעל בהתאם לכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי ושהאחריות לפגיעה באוכלוסייה האזרחית מוטלת על חמאס לבדו.

הדו"ח השנתי הסוקר שורה ארוכה של הפרות של זכויות האדם שביצעה ישראל בשטחים בשנת 2008, קודם ל"מבצע עופרת יצוקה". אלה כללו בין היתר הריסה נרחבת של בתים, המשך הבנייה של מכשול ההפרדה בתוך שטח הגדה המערבית, הרחבת התנחלויות והימנעות מאכיפת חוק על מתנחלים אלימים. הדו"ח מתייחס גם לתופעה הנרחבת של היעדר מתן דין וחשבון של אנשי כוחות הביטחון על הפרות של זכויות האדם.