דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

"צדק לכאורה: אחריותם של שופטי בג"ץ להריסת בתי פלסטינים ולנישולם"

דו"ח חדש של בצלם המתפרסם היום מראה כיצד הכשירו שופטי בית המשפט העליון את מערכת התכנון בגדה המערבית ובכך אפשרו לישראל להמשיך וליישם מדיניות בלתי חוקית. שוב ושוב התעלמו השופטים בהחלטותיהם מהעובדה שמערכת התכנון מטילה איסור כמעט מוחלט על בנייה פלסטינית במטרה לאפשר השתלטות ישראלית על כמה שיותר שטחים פלסטינים. הדו"ח, "צדק לכאורה: אחריותם של שופטי בג"ץ להריסת בתי פלסטינים ולנישולם", מתבסס על מחקר מקיף של מאות תיקים, פסקי דין והחלטות בג"ץ שעניינם הריסת בתיהם של פלסטינים בגדה – שבאף אחד מהם השופטים לא קיבלו את טענות העותרים הפלסטינים.

מערכת התכנון שהקימה ישראל בגדה המערבית פועלת כדי להגביל ככל הניתן את הבנייה לפלסטינים, ובמקביל שוקדת על הרחבת הבנייה בהתנחלויות (שהקמתן אינה חוקית מלכתחילה) ועל השתלטות על כמה שיותר שטחים. באוקטובר האחרון, במהלך ישיבה של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת, הודה תא"ל בן חור אחוות, ראש המנהל האזרחי כי "אין בכלל תכנון לפלסטינים בעת הנוכחית בגלל הנחיות של דרג מדיני". מדיניות זו משתקפת היטב בנתוני המנהל האזרחי – ולא רק "בעת הנוכחית", אלא לאורך שנים: על פי נתוני המנהל, בין ינואר 2000 לאמצע 2016 אושרו רק כ-4% מהבקשות להיתרי בנייה שהגישו פלסטינים. כאשר בלית ברירה נאלצים פלסטינים לבנות ללא היתרים מוגדרת הבנייה כ"לא חוקית" וישראל מוציאה למבנים צווי הריסה. על פי נתוני המנהל האזרחי בין 1988 ל-2017 הוא הוציא 16,796 צווי הריסה למבנים של פלסטינים; משנת 2009 הוא הוציא בממוצע כאלף צווי הריסה בשנה. כ-20% מצווים אלה מומשו. על פי נתוני בצלם, בין השנים 2006 ל-2018 ישראל הרסה לפחות 1,401 יחידות דיור של פלסטינים בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים) והותירה לפחות 6,207 בני אדם, בהם לפחות 3,134 קטינים, ללא קורת גג.

במהלך השנים הגישו פלסטינים מאות עתירות לבג"ץ בדרישה לבטל צווי הריסה שהוציא המנהל האזרחי. בכל העתירות האלו, אימצו שופטי בית המשפט העליון את טענת המדינה כי מדובר רק בסוגיה של אכיפת חוק והתעלמו מהפגיעה החמורה – והצפוייה – בזכויות האדם של מאות אלפי בני אדם ובכלל זה מהפגיעה ביכולתם להתקיים, להתפרנס ולנהל את חייהם, ומכך שמדיניותה של ישראל מפרה את כללי המשפט הבינלאומי.

השופטים דחו את כל הטענות העקרוניות שהונחו לפתחם בנוגע למדיניות התכנון וככל הידוע לבצלם לא היה ולו מקרה אחד שבו קיבלו השופטים עתירה שהגישו פלסטינים נגד הריסת בתיהם. הדו"ח מפרט את טענות המדינה, מסביר מדוע הן חסרות שחר ומנותקות מהמציאות, ומראה כיצד למרות זאת אימצו אותן השופטים ככתבן וכלשונן:

  • שופטי בג"ץ פסקו ששינוי חוק התכנון הירדני והחלפתו בצו צבאי הוא חוקי – תוך התעלמות מהוראות המשפט הבינלאומי האוסרות על שינוי מעין זה, ומכך שעל בסיס צו צבאי לא חוקי זה הוציאה ישראל את הפלסטינים מכל ועדות התכנון וריכזה בידיה את כל מערכת התכנון;
  • שופטי בג"ץ לא ראו כל קושי בהכרזות על שטחים נרחבים בגדה כ"אדמות מדינה" והקצאתן למתנחלים בלבד או בהכרזה על אזורי מגורים של פלסטינים כ"שטחי אימונים". השופטים דחו את כל הטענות בנוגע לאי חוקיותם של הליכים אלה הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי המשפט הישראלי – ובחלקן אף סירבו בכלל לדון – ואישרו את הריסות הבתים.
  • שופטי בג"ץ קיבלו את הטענה שהתכנון לפלסטינים ראוי ומשרת את צרכיהם – למרות שהראיות בשטח מוכיחות ההיפך ולמרות שתכנון זה מבוסס על תכניות מתאר שהוכנו לפני כשמונים שנה ועל "תכניות מתאר" שהכין המנהל האזרחי – המתמצות בלא יותר מתיחום גבולות היישוב הקיימים.
Thumbnail
תושבות פסאייל אל-וסטה שבבקעת הירדן ליד לתכולת ביתן לאחר שנהרס. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 16.1.19

השופטים אישרו את המדיניות הישראלית לא רק במפורש אלא גם במשתמע. כך, הם שילבו בפסקי הדין העוסקים בבנייה פלסטינית ציטוטים מפסקי דין העוסקים בתכנון בהתנחלויות ובתוך גבולות הקו הירוק – וכן להיפך. ערבוביה זו מוחקת את ההבדלים בין המערכות השונות – המתבססות על ערכים שונים ונועדו לשרת תכליות מנוגדות. כך שיוו שופטי בג"ץ חזות של מהוגנות, כשרות וחוקיות, למערכת נעדרת לגיטימיות של נישול ודיכוי מאורגנים. שופטי בג"ץ אף ניסו לקבוע כי מדיניותה של ישראל חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, בעיקר באמצעות ציטוטים סלקטיביים של הוראותיו. בולטת במיוחד התעלמותם המופגנת של השופטים מכך שהמדיניות הישראלית כרוכה בהפרה של האיסור המוחלט על העברה בכפייה, החל גם במקרים בהם אנשים עוזבים את בתיהם שלא מרצונם החופשי, למשל בשל תנאי מחייה בלתי אפשריים שיצרו עבורם הרשויות. הפרת איסור זה היא פשע מלחמה. לפיכך, גם שופטי בית המשפט העליון – יחד עם ראש הממשלה, שרים בכירים, הרמטכ"ל ודרגים בכירים אחרים בצבא – נושאים באחריות אישית לביצועם של פשעים כאלו.

ישראל מתחזקת "מערכת תכנון" לאוכלוסייה הפלסטינית כדי שתוכל לטעון שמדיניותה עומדת בכללי המשפט הבינלאומי והחוק הישראלי. בחסות מצג שווא זה טוענת ישראל כי פלסטינים בוחרים לבנות "בניגוד לחוק", כאילו עומדת לרשותם אפשרות אחרת, ומצדיקה את הריסת בתיהם. שופטי בית המשפט העליון, ביושבם בערכאה המשפטית הגבוהה ביותר העוסקת בנושא, ממלאים תפקיד מרכזי ביצירת מצג השווא. אף כי בית המשפט אינו מחוקק את החוקים, אינו מתווה מדיניות ואינו אמון על יישומה – יש לו תפקיד מכריע בהגנה על זכויות האדם: כאשר המדינה מיישמת מדיניות שתוצאתה היא פגיעה שיטתית בזכויות אדם בסיסיות של אלפי בני אדם חסרי ייצוג, אזי בסמכותם – ומתפקידם – של השופטים לקבוע שהמדיניות היא בלתי חוקית ולאסור על המשך יישומה. במקום למלא את תפקידם זה, בוחרים השופטים פעם אחר פעם להעניק גושפנקא למדיניות זו ולהכשיר אותה משפטית וציבורית. בכך, שופטי בית המשפט העליון לא רק מועלים בתפקידם אלא גם ממלאים תפקיד מרכזי בביסוסו של מפעל הכיבוש וההתנחלויות ובהעמקת נישולם של הפלסטינים מאדמותיהם.