דילוג לתוכן העיקרי
רוזאן א-נג'אר באוהל הרפואי בהפגנות השיבה. צילום: עבד אל-עזיז א-נג'אר
תפריט
נושאים

ירי מכוון הרג את הפרמדיקית רוזאן א-נג'אר

בניגוד לגרסאות השונות והמשתנות שפרסם דובר צה"ל, תחקיר בצלם מבסס את נסיבות הריגתה של רוזאן א-נג'אר בת ה-20: ירי מכוון של איש כוחות הביטחון הביא להריגתה ולפציעת שניים מעמיתיה כשהיו במרחק של כ-25 מטרים מהגדר ולבשו מדי צוות רפואי קלים לזיהוי. אלא שאפילו בנסיבות שערורייתיות אלו, שגרת הטיוח הקבועה מבטיחה שהסיכוי שמישהו ייתן את הדין קלוש.

ב-1.6.18, במהלך הפגנה שהתקיימה צפונית לח'וזאעה שברצועת עזה כחלק מ"הפגנות השיבה" הנערכות מאז סוף חודש מארס, ירו חיילים במכוון על פרמדיקים פלסטינים שלבשו מדי צוות רפואי והיו במרחק של כ-25 מטרים מהגדר, הרגו את רוזאן א-נג'אר, פרמדיקית בת 20 מח'וזאעה, ופצעו שני פרמדיקים נוספים. בהפגנה השתתפו אלפי אנשים וחלקם הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מצידה השני של הגדר המפרידה בין הרצועה לישראל. הכוחות ירו לעבר המפגינים רימוני גז מדמיע ואש חיה. לאחר תפילת אחר הצהריים המאוחרת עלה מספר המשתתפים בהפגנה, וצוות פרמדיקים טיפל במפגינים שנפגעו משאיפת גז. בסביבות השעה 18:00 התקרבה קבוצה של פרמדיקים לגדר כדי לחלץ שני צעירים שנפגעו משאיפת גז. הפרמדיקים לבשו מדים מזהים והרימו את ידיהם באוויר.

ראמי אבו ג'זר, בן 29 מח'אן יונס, שעבד כפרמדיק מתנדב ביחד עם רוזאן א-נג'אר, תיאר את שאירע בעדות שמסר ב-3.6.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

Thumbnail
ראמי אבו ג'זר. צילום: ח'לאד אל-עזאייזה, בצלם, 3.6.18

עמדנו קרוב למפגינים ושמענו אנשים צועקים ששני צעירים התעלפו ליד לגדר התלתלית שמונחת על הקרקע במרחק של בערך 10 מטרים מהגדר עם ישראל. החלטנו לגשת אליהם כדי לטפל בהם. רוזאן ואני הלכנו ראשונים. הרמנו את הידיים מעל הראש כדי להרגיע את החיילים, שיבינו שאנחנו פרמדיקים. כולנו לבשנו אפודים רפואיים עם סמלים של צוות עזרה ראשונה. הגענו לשני הצעירים וכשהתחלנו לפנות אותם, החיילים פתחו עלינו בירי מסיבי של רימוני גז. נדמה לי שהם ירו מאחד הג'יפים הצבאיים. רוזאן ורשא התחילו להיחנק. ביקשתי ממחמוד לטפל ברוזאן ואני טיפלתי ברשא. אחר-כך, ארבעתנו התרחקנו מהגדר. הצעירים ופרמדיקים אחרים שנשארו שם הצליחו לחלץ את שני הצעירים שנפגעו מהגז.

אחרי שהתרחקנו, התחלנו להרגיש יותר טוב והחלטנו להתקרב למפגינים. נעמדנו במרחק של בערך 10 מטר מהם ו-25 מטר מהגדר. אף מפגין לא עמד לידנו. בערך בשעה 17:45 ראינו שני חיילים יורדים מג'יפ צבאי, כורעים, ומכוונים אלינו את הנשק שלהם בתנוחת צליפה. רוזאן עמדה לימיני ורשא מאחוריי ודיברנו בינינו. פתאום הם ירו עלינו שני כדורים חיים. הסתכלתי על רוזאן וראיתי אותה מצביעה על הגב שלה ואז נופלת. אחרי שנייה גם אני נפלתי, כי נפגעתי מעל ברך שמאל. מאוחר יותר נמסר לי שרוזאן נפגעה בצד שמאל של החזה. מחמוד נפצע מרסיסים ביד ימין ובאזור האגן.

אנשי צוות רפואי פינו את רוזאן א-נג'אר כשהיא מחוסרת הכרה לאוהל רפואי במתחם האוהלים. משם פונתה א-נג'אר באמבולנס לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. לאחר כחצי שעה של ניסיונות החייאה נקבע מותה. ראמי אבו ג'זר ומחמוד עבד אל-עאטי פונו גם הם לבית החולים האירופי, שם טופלו בגין חתכים ופגיעת רסיסים ושוחררו באותו יום.

Thumbnail
סאברין א-נג'אר עם כרזה לזכר בתה רוזאן. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 1.7.18

אמה של רוזאן א-נג'אר, סאברין א-נג'אר, בת 43, תושבת העיירה ח'וזאעה, נשואה ואם לשישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.7.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

רוזאן הייתה ילדה נאיבית שאהבה את החיים ותמיד חייכה. היא חלמה ללמוד סיעוד באוניברסיטה, אבל בגלל מצבנו הכלכלי היא הסתפקה בקורסים של עזרה ראשונה בבית החולים נאסר שבעיר ח'אן יונס. כשקראו לצאת לתהלוכות השיבה בגבול רצועת עזה, רוזאן הייתה מהראשונות שהתגייסו לעזור בגלל האמונה שלה בעשייה הומניטארית. ראיתי אותה עובדת כמתנדבת בהפגנות. היא הסתובבה כמו פרפר ורצה מצד לצד כדי לטפל בפצועים. כשרוזאן עבדה בשטח הייתי גאה ורגועה כי היא פרמדיקית, וחשבתי שהצבא הישראלי לא יפגע בה.

ביום שישי בערב שכן שלנו התקשר והודיע שרוזאן נפגעה. התקשרתי לבעלי, אשרף, ונסענו מיד לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. ראיתי אותה שוכבת ללא רוח חיים. חיבקתי אותה ואמרתי לה: "רוזאן, תתעוררי, זה רק גז מדמיע, את בסדר גמור, קומי אהובתי". כל הבגדים שלה היו מוכתמים בדם. התחלתי לבכות ולצעוק, הלכה לי הנשמה. ידעתי שלעולם לא אראה אותה שוב. איבדתי את הבת שלי והיא לא תחזור אליי אף פעם. לעולם לא אוכל לחבק אותה שוב.

החיים שלי מאז שהיא מתה קשים מאוד. לפעמים אני קוראת לה בזמן הארוחה כי אני מרגישה שהיא איתנו ושהיא לא מתה. לכל המשפחה קשה מאוד. אני כל הזמן מתפללת בשבילה שתזכה לרחמי שמיים ושמשכנה יהיה גן עדן. איזה עוול עשתה רוזאן שהיה צריך להרוג אותה?

דובר צה"ל ניסה להתנער מאחריות הצבא להריגתה של א-נג'אר. תחילה נמסר כי לא היה ירי של חיילים למקום שבו עמדה. מאוחר יותר נמסר כי נראה שא-נג'אר נהרגה מ"נתז של קליע", ולבסוף נטען שהיא בכלל שימשה "מגן חי למתפרעים". אל מול ריבוי גרסאות הצבא, עובדות המקרה חד-משמעיות: תחקיר בצלם מוכיח כי איש כוחות הביטחון ירה למוות ברוזאן א-נג'אר, בת 20, כשעמדה במרחק של כ-25 מטרים מהגדר, כשהוא מכוון ישירות אליה על אף שלא סיכנה אותו או כל אדם אחר ובעת שלבשה מדי צוות רפואי.

הריגתה של א-נג'אר היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מאז תחילת ההפגנות. ההשלכות הקטלניות של מדיניות זו ידועות היטב: מאז החלו ההפגנות ב-30.3.18 נהרגו כתוצאה מיישומה 127 מפגינים, בהם לפחות 18 קטינים, שרובם המכריע לא סיכנו כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בנוסף, כ-4,100 נוספים נפצעו מאש חיה. בין הנפגעים גם אנשי צוות רפואי: כך, כשבועיים לפני הריגתה של א-נג'אר, ב-14.5.18, הרגו אנשי כוחות הביטחון פרמדיק נוסף, מוסא אבו חסנין, בן 34, במהלך הפגנה שנערכה ממזרח למחנה הפליטים ג'באליא. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), עד ל-10.7.18 נפגעו 357 אנשי צוותים רפואיים – 26 מירי חי, 37 מפגיעה ישירה של רימון גז, ו-12 מרסיסים. לגבי היתר לא נמסר פירוט. בנוסף, נפגעו 58 אמבולנסים.

הניסיונות של דובר צה"ל ושל גורמים רשמיים אחרים להתנער מאחריות הצבא להריגתה של א-נג'אר אינם בגדר מסירת מידע עובדתי לציבור על-ידי הרשויות המוסמכות: להפך, הם חלק מניסיון תעמולתי-הסברתי של הרשויות האחראיות למדיניות זו למזער "נזק תדמיתי", באמצעות הסתרת העובדות וטיוחן. אלא שתעמולה לחוד ומציאות לחוד. ובמציאות, הרשויות הישראליות אדישות להרג פלסטינים. אם לא כן, הייתה ישראל משנה מזמן את מדיניות הפתיחה באש ומפסיקה לירות במפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, הנמצאים מעברה השני של הגדר. מדיניות נפשעת זו מוכחת שוב ושוב כשהצבא ממשיך ליישמה ללא שינוי – ואף מגבה אותה באמצעות מערכות הטיוח הצה"ליות, המבטיחות כמעט בכל מקרה שאיש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים, אפילו בנסיבות שערורייתיות כמו במקרה הריגתה של א-נג'אר.