דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

בצלם והמוקד להגנת הפרט בדו"ח חדש על מעצרי נערים בירושלים המזרחית: ישראל מתעללת בנערים באופן שיטתי ושוללת את זכויותיהם

דו״ח חדש שמפרסמים היום בצלם והמוקד להגנת הפרט, "לא מוגנים - מעצרם של נערים בירושלים המזרחית", חושף כיצד מפרות הרשויות הישראליות – ובכלל זה המשטרה, שירות בתי הסוהר ומערכת בתי המשפט – באופן שיטתי ונרחב את זכויות האדם של מאות נערים הנעצרים מדי שנה בירושלים המזרחית.

מ-60 תצהירים שגבו המוקד להגנת הפרט ובצלם ממאי 2015 ועד אוקטובר 2016 עולה כי נערים בירושלים המזרחית מוצאים ממיטותיהם באמצע הלילה, נאזקים ללא כל צורך ונחקרים ללא שיחה מקדימה עם עורך דין וללא הוריהם, מבלי שמוסברת להם זכות השתיקה. לאחר מכן הם נעצרים בתנאים קשים, כשמעצרם מוארך שוב ושוב למשך ימים ושבועות, גם לאחר שהחקירה הסתיימה. בחלק מהמקרים מתלווים למסכת זו איומים או קללות ואלימות פיזית.

הנערים מושלכים למצב מבלבל ומאיים כשהם לבדם, מבלי שמוסבר להם במה הם נחשדים, מהן זכויותיהם, עם מי מותר להם להתייעץ, כמה זמן יימשך ההליך ומתי הם יוכלו לשוב למשפחותיהם. עד לשחרורם, אין לידם אף מבוגר שמגן עליהם והוריהם מודרים מהתהליך. תנאי מעצר וחקירה אלו מאפשרים לרשויות להפעיל על הנערים לחץ כדי שיודו במיוחס להם, ואכן רבים מהנערים חותמים, שלא מרצונם החופשי, על הודאות שחלקן הודאות שווא וחלקן בשפה שאינם מבינים.

בניסיון לתת לגיטימציה למדיניות אכזרית זו, עוטפות אותה הרשויות בהצדקות משפטיות שונות: הן נתלות בחריגים צרים שנקבעו בחוק או מפרשות את ההגנות להן זכאים קטינים על פי חוק באופן טכני-מילולי, המרוקן אותן מתוכן. ואולם בכך רק יוצרות הרשויות רק מראית עין של התנהלות חוקית:

  • המעצר: מעצר קטינים הוא האמצעי המועדף על המשטרה ורק ב-13% מהמקרים שלגביהם נגבו תצהירים היא נמנעה ממעצר – למרות שהחוק קובע שמעצר קטין אמור להיות האמצעי האחרון.
  • איזוק: איזוק נערים אמור להיעשות רק במקרים חריגים. אלא שמהתצהירים עולה כי איזוק בעת מעצר הוא הכלל: ב-81% מהמקרים נאזקו הנערים לפני שהועלו לרכב, 70% מהנערים נאזקו בחקירתם.
  • חקירה בלילה: החוק מתיר לחקור קטינים בלילה במקרים חריגים בלבד. רבע מהנערים שמסרו תצהירים נחקרו בשעות הלילה בניגוד לחוק. 91% מהנערים שנעצרו בביתם נעצרו בשעות הלילה וחלקם הגיע לחקירה לאחר לילה ללא שינה.
  • פגיעה בזכויות:
    • זכות השתיקה: רק ל-71% מהנערים שמסרו תצהירים הודיעו החוקרים על זכות השתיקה – אולם רוב מוחלט של הנערים (70%) לא הבינו את משמעותה וחששו לשתוק.
    • הזכות לעורך דין: רק ל-70% מהנערים שמסרו תצהירים אפשרו החוקרים לשוחח עם עורך דין לפני החקירה – בשיחה חטופה או טלפונית שלא סייעה לנער להבין את זכויותיו.
    • הזכות לנוכחות הורים בחקירה: הזכות עומדת לנערים חשודים ולא לעצורים, אך למשטרה יש שיקול דעת לאפשר זאת. 95% מהנערים שמסרו תצהירים נחקרו ללא הוריהם או קרוב משפחה אחר.
  • החקירה הפרונטלית: היעדר ההגנה והעובדה שהנערים נמצאים לבדם בחדר החקירות מאפשרות לחוקרים לפגוע בהם פיזית ונפשית – תוך ניצול הפרצות בחוק הישראלי המאפשרות הפעלת אלימות בחקירה והעובדה שמנגנוני החקירה של תלונות על התעללות ועל עינויים אינם אפקטיביים. 25% מהנערים שמסרו תצהירים לצורך דו"ח זה דיווחו כי החוקרים נקטו נגדם אלימות, 55% מהם דיווחו על צעקות, איומים וקללות מצד החוקרים. 23% מהם דיווחו כי מנעו מהם ללכת לשירותים ו-26% מהם דיווחו כי סירבו לבקשתם למזון ו/או שתייה. 43% מהנערים שמסרו תצהירים קיבלו ארוחה ראשונה רק לאחר שחלפו יותר מעשר שעות מרגע מעצרם. אופן חקירה זה הוא שהוביל, בין השאר, לכך שב-83% מהמקרים חתמו הנערים על הודאות, כאשר 80% מהן היו בעברית והם כלל לא הבינו על מה הם חותמים.
  • תנאי המעצר: החוק קובע כי יש לעצור קטינים בתנאים שהולמים את גילם. תנאי הכליאה במגרש הרוסים, לשם הועברו רוב הנערים שמסרו תצהירים לדו"ח זה, רחוקים שנות אור מתקנות אלה ואינם מאפשרים לעצורים לשמור על כבודם: ההספקה של מוצרי היגיינה הייתה חלקית ובלתי סדירה והנערים לא קיבלו בגדים להחלפה. בנוסף, במהלך מעצרם במגרש הרוסים לא ניתנה לנערים כל אפשרות לתעסוקה משמעותית ורובם נותרו כלואים בתאיהם רוב שעות היממה. קשר עם המשפחות התאפשר רק במקרים נדירים.

לא ניתן להתייחס למדיניות המעצרים במנותק ממדיניות הרשויות הישראליות שמטרתה לעודד את תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית לעזוב את העיר: איסורים נוקשים על בניית בתים חדשים הגוזרים חיים בצפיפות או בפחד מפני הריסת בתים שנבנו בלית ברירה ללא היתר; מדיניות נוקשה בנוגע לאיחוד משפחות, האוסרת על תושבי ירושלים לגור בעיר ביחד עם בני זוגם תושבי השטחים; אפליה קבועה וממוסדת בחלוקת תקציבי העירייה והמדינה, הגוזרת על תושבי ירושלים המזרחית לסבול מתשתיות ירודות וממחסור במוסדות ציבור.

בהינתן כל אלה, אחת המסקנות הקשות העולות מהדו״ח היא כי לא ניתן לצפות לשינוי כל עוד המציאות בירושלים לא תשתנה מיסודה. זאת, כיוון שהיחס לנערים עצורים הוא חלק מתשתית השליטה הישראלית באוכלוסייה הפלסטינית בירושלים המזרחית. כל עוד שליטה זו נמשכת, צפויות הרשויות הישראליות להוסיף ולהתייחס אל התושבים הפלסטינים בעיר כאל אוכלוסייה בלתי רצויה וכאל בני אדם שווים-פחות, על כל המשתמע מכך.