דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

בצלם מפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית

"אין תוחלת בקידום צדק והגנה על זכויות האדם באמצעות מערכת שתפקודה נמדד ביכולתה להוסיף ולטייח".

ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם הודיע הבוקר (רביעי, 25 במאי 2016) כי הוא יפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית, כדי שלא לתרום עוד למצג השווא שבעבודתה. בדו"ח שיצא היום, עלה התאנה של הכיבוש, מסביר בצלם כי החלטה זו התקבלה בסיומו של הליך חשיבה ממושך שקיים הארגון ובהתבסס על ידע שנצבר ממאות התלונות שהגיש בצלם למערכת אכיפת החוק הצבאית ועשרות תיקי מצ"ח שנבחנו. ניסיון זה הביא את הארגון להכרה כי אין עוד תוחלת בקידום צדק והגנה על זכויות האדם באמצעות מערכת שתפקודה נמדד ביכולתה להוסיף ולטייח בהצלחה את הפרת הדין ולהגן על הפוגעים. בצלם ימשיך לתעד את הפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל בשטחים ולדווח עליהן, אולם יפסיק להגיש תלונות, לתאם מפגשים בין חוקרי מצ"ח לבין קרבנות ועדי ראייה פלסטינים, ולהשיג מסמכים שונים עבור רשויות החקירה.

תפקידה של מערכת אכיפת החוק הצבאית הוגדר מלכתחילה באופן מצומצם: היא אמורה לחקור רק אירועים נקודתיים, שבהם קיים חשד שחיילים פעלו בניגוד לפקודות או להוראות שניתנו להם. המערכת אינה חוקרת כלל את הפקודות עצמן ואת אחריותם של קובעי המדיניות ושל נותני ההוראות. כך מכוונת המערכת רק כלפי חיילים בדרגים הנמוכים, בעוד בכירים בדרג המדיני או הצבאי פטורים מראש מאחריות פלילית. משכך, גם אם הייתה המערכת עומדת במשימה שהוטלה עליה, תועלתה באכיפת הדין הייתה נותרת מוגבלת. אלא שבחינת תפקודה של מערכת אכיפת החוק הצבאית מעידה שהיא אינה חותרת גם לביצוע משימה מוגבלת זו.

הדו"ח כולל נתונים על התלונות שהעביר בצלם לפרקליטות הצבאית מתחילת העשור הקודם. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בסוף שנת 2000, פנה בצלם לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקור 739 מקרים בגדה המערבית שבהם פלסטינים נהרגו, נפצעו או הוכו בידי חיילים, שרכושם נפגע או שחיילים השתמשו בהם כבמגנים אנושיים. ניתוח של התשובות שקיבל בצלם בנוגע לטיפולה של מערכת אכיפת החוק הצבאית ב-739 תיקים אלה מעלה כי ברבע (182) לא נפתחה חקירה בכלל, בכמעט חצי (343) נסגר תיק החקירה בלא כלום, ורק במקרים נדירים ביותר (25) הוגשו כתבי אישום נגד החיילים המעורבים. 13 תיקים נוספים הועברו לדין משמעתי. 132 תיקים נמצאים בשלבים שונים של טיפול ו-44 נוספים לא אותרו על ידי הפרקליטות הצבאית.

25 שנות עבודה מול מערכת אכיפת החוק הצבאית העניקו לבצלם ניסיון רב וידע ארגוני רחב ומפורט בנוגע לדרכי פעולתה ולשיקוליה של המערכת ועל בסיס אלו ניתן להצביע על הכשלים המבניים העומדים בבסיס יכולתה לטפל בנפח נכבד של תיקים, אך לסגור את רובם המוחלט בלא כלום:

חקירות מצ"ח נערכות באופן רשלני, אשר אינו מאפשר לחוקרים להגיע לחקר האמת. במקום ראיות, החקירות מתבססות באופן כמעט בלעדי על עדויות של חיילים ושל פלסטינים. למרות זאת, מתיקי החקירה ניכר כי חוקרי מצ"ח מתקשים בגבייתן ובמקרים רבים הן נגבות רק חודשים ארוכים לאחר האירוע. במהלך גביית העדויות מתפקדים החוקרים בעיקר ככתבנים שאינם חותרים לחקר האמת, גם כאשר מתגלות סתירות בעדויות החיילים.

תיק החקירה מגיע לפרקליטות לעניינים מבצעיים, שמערכת השיקולים שלה כמעט מכתיבה מראש את סגירת התיק בלא כלום. תיקים רבים נסגרים בעילה של "חוסר אשמה" – משום שהפרקליטות פשוט מקבלת את גרסאותיהם של החיילים החשודים בביצוע העבירה, לרוב בהיעדר ראיות כלשהן.

במקרים רבים אחרים מחליטה הפרקליטות לעניינים מבצעיים לא לפתוח כלל בחקירה פלילית. לעיתים מנמקת זאת הפרקליטות בעילה של "חוסר אשמה" – גם כאן בהתבסס על גרסאות החיילים. ולעיתים, במקרים שבהם נהרגו פלסטינים, בטענה שמדובר ב"אירועי לחימה" – חריג המעניק פטור גורף לחיילים מפני חקירות פליליות, הרבה מעבר לזה הניתן במשפט ההומניטארי הבינלאומי.

מערכת אכיפת החוק הצבאית שואבת לגיטימציה גם מקיומם לכאורה של מנגנוני פיקוח מתוך המערכת האזרחית בדמות היועמ"ש ובית המשפט העליון, האמורים לפקח על עבודת הפצ"ר – המחזיק בידו סמכויות נרחבות – בפרט, ועל עבודת הפרקליטות הצבאית בכלל. ואולם, היועמ"ש בוחר להאציל את רוב סמכויותיו לפצ"ר ונמנע מלהתערב בהחלטותיו. באשר לבית המשפט העליון, הרי שהוא אינו אמור מלכתחילה לשמש כמנגנון פיקוח – ובמקרים המעטים שבהם נדרש לעשות זאת, בדרך כלל הוא העדיף שלא להתערב.

מערכת אכיפת החוק הצבאית מתאפיינת גם בשורה של בעיות בהתנהלותה היומיומית: המערכת כלל אינה נגישה למתלוננים הפלסטינים, אשר אינם יכולים להגיש בעצמם תלונות במצ"ח והם תלויים בארגוני זכויות אדם או עורכי דין שיגישו את התלונות עבורם. הטיפול בכל תלונה נמשך חודשים ארוכים ואף שנים, כאשר לא פעם החיילים נגדם הוגשה התלונה כבר יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי. הן מצ"ח והן הפרקליטות הצבאית פועלות בחוסר שקיפות והשגת מידע מהן כרוכה בפניות חוזרות ונשנות.

במהלך השנים נעשו אמנם כמה שינויים במערכת אכיפת החוק הצבאית, אולם אלה נועדו בעיקר לחיזוק מראית העין של המאמץ להגיע לחקר האמת ולא לפתרון הבעיות המהותיות.

לחקירה אמתית ואפקטיבית, שתחתור לגילוי האמת, יש חשיבות מהותית. זו הסיבה לכך שביסוס אחריות משפטית להפרת זכויות האדם ומתן דין וחשבון על הפרות כאלה מצויים בליבת הפעילות של ארגוני זכויות האדם בישראל ובעולם. ואכן, במשך 25 שנים פנינו אל מערכת אכיפת החוק הצבאית בדרישה לקיים חקירות נגד חיילים שנחשדו בפגיעה בפלסטינים, בניסיון לבסס אחריות ולמנוע את הישנותם של מקרים דומים. פעלנו כך בין השאר בתקווה שהדבר יסייע להשגת הצדק עבור הקורבנות הפלסטינים ולביסוס הרתעה שתמנע הישנות של אירועים דומים. אך בפועל, שיתוף הפעולה עם מערכות האכיפה והחקירה הצבאית לא מביא צדק, אלא מעניק לגיטימציה למשטר הכיבוש ומסייע בהכשרתו.