דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מעצר מנהלי הוא אמצעי פסול המסיח את הדעת ממדיניות הרשויות שלא להגן על פלסטינים מאלימות מתנחלים

מתנחלים בשדות עסירה אל-קיבלייה. צילום: עומר קוסיני, רויטרס, 3.7.11
מתנחלים בשדות עסירה אל-קיבלייה. צילום: עומר קוסיני, רויטרס, 3.7.11 

מעצרו המנהלי של פעיל הימין הקיצוני מרדכי מאייר, כמו-גם המעצרים המנהליים המתוכננים של שני פעילי ימין נוספים, שאושרו על-פי דיווחים על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, הם פסולים. הקריאה לשינוי החוק ולשימוש בצעדים קיצוניים ודרקוניים – כמו מעצר מנהלי ושיטות חקירה בלתי חוקיות – מייצרת אשליה שרשויות אכיפת החוק אכן מעוניינות למנוע ממתנחלים לפגוע בפלסטינים. אולם, מניסיון העבר עולה כי צעדים אלה נועדו בעיקר ליצור מראית עין של פעולה נמרצת כדי לסייע בהפגת הביקורת הציבורית על רקע הרג התינוק עלי דוואבשה בהצתה בכפר דומא. בניגוד לרושם שגורמים רשמיים מנסים ליצור, כל הסמכויות הנדרשות לצורך אכיפת החוק על עבריינים כבר נתונות בידי הרשויות. העובדה שפלסטינים אינם זוכים להגנה אינה נובעת ממחסור באמצעים חוקיים אלא מכך שהרשויות הישראליות מיישמות מדיניות בלתי-מוצהרת אולם ארוכת שנים של סלחנות, פשרנות ואי מיצוי הדין עם מתנחלים אלימים.

הבחירה לנופף דווקא במעצרים מנהליים מדאיגה: מעצר מנהלי הוא אמצעי דרקוני, הפוגע קשות בחירותו של אדם. הוא מבוצע על סמך הוראה מנהלית בלבד, ללא כתב אישום וללא משפט, כאשר הראיות חסויות בפני העציר והוא אינו יכול להתגונן מולן. ככזה, השימוש בו חייב להיעשות במקרים חריגים בלבד, כאשר אין כל דרך חלופית למנוע סכנה ממשית. עד היום השתמשו הרשויות באמצעי זה נגד אזרחים ישראלים במשורה, אולם נגד פלסטינים הן משתמשות בו כעניין שבשגרה: כיום מחזיקה ישראל 370 פלסטינים במעצר מנהלי.

בית משפחת דוואבשה בדומא. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם,
בית משפחת דוואבשה בדומא. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 

גורמי אכיפת החוק בשטחים יכולים להשתמש בסמכויות הקיימות בידיהם כבר עתה כדי למנוע פגיעה של מתנחלים בפלסטינים. יש להבהיר לכוחות המשרתים בשטח כי מחובתם להגן על פלסטינים מפני התקפות של מתנחלים. במסגרת חובה זו עליהם גם למנוע התקפות כאשר ניתן לצפות אותן מראש, לעצור את העבריינים בזמן אמת ולמסור עדויות במשטרה ובבתי המשפט לאחר המעשה. על המשטרה לבצע חקירות יעילות – בכלים העומדים כבר עתה לרשותה – על מנת לאתר את העבריינים, ועל הפרקליטות להעמיד את האחראים לדין תוך שמירה על כללי ההליך הוגן. העובדה שפעולות אלמנטאריות אלה אינן מתבצעות היא תוצאה של מדיניות, לא מקריות.

לאחר שנים של כשל מערכתי באכיפת החוק על מתנחלים אלימים קשה לצפות לשינוי, היות שכל גורמי אכיפת החוק בשטחים מהווים חלק אינהרנטי ממנגנוני הכיבוש. הכותרות על מעצרים מינהליים ליהודים אינן משנות תמונה זו. בפועל, חייהם ורכושם של פלסטינים בשטחים היו – ונותרו – הפקר.