דילוג לתוכן העיקרי
תושב בדו אל-באבא ליד חורבות ביתו היום. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 16.10.17
תפריט
נושאים

ישראל מסירה את המסיכה האחרונה ממדיניות התכנון שלה בגדה המערבית

ב-17.6.18 ייכנס לתוקף צו צבאי חדש (מס' 1797), המבטל לחלוטין את האפשרות של פלסטינים לערער על צווי הריסה שהוציא המנהל האזרחי למבנים חדשים. במקום זאת, תוכל ישראל מעתה להרוס את בתיהם באופן מיידי.

בלשון משפטית מצוחצחת, קובע הצו כי כל פקח של המנהל האזרחי יהיה רשאי להורות על "סילוק" של מבנה חדש – ובכלל זה מבנה שהעבודות בו טרם הסתיימו או שהסתיימו בחצי השנה שחלפה. בנוגע למבנה מגורים – יוכל הפקח להורות על הריסתו אם טרם אוכלס או אם טרם חלפו 30 ימים מרגע שהדיירים נכנסו לגור בו. אם למחזיק בנכס יש היתר בנייה – הוא יוכל להגיש בקשה לביטול ההריסה בתוך 96 שעות. ואולם אם בתוך פרק זמן זה לא הוגשה בקשה כזו והבעלים לא הרסו בעצמם את המבנה – רשאי הפקח "לסלקו מן המקרקעין וכן כל המחובר לו", בתנאי שהמבנה "אינו מצוי בתחומי תכנית תכנון מפורטת" ולאחר התייעצות עם היועץ המשפטי או עם נציגו.

אין זו הפעם הראשונה שהמדינה מנסה לשלול מפלסטינים את האפשרות לנקוט בהליכים משפטיים מכוח חוק התכנון והבנייה. לפני כשנה היא ניסתה שיטה אחרת – שנועדה במקורה לפינוי מאחזים: הצבא הכריז על שטח שבו גרה קהילה שלמה כעל "שטח מתוחם" והורה על פינוי כל הרכוש שנמצא בו, כשהוא מדלג על הצורך להוציא צווי הריסה לכל מבנה בנפרד. עד כה הוציאה המדינה צווים כאלה נגד שלוש קהילות ואלה עתרו לבג"ץ, שטרם הכריע בנושא.

מהותית, הצו החדש הוא רק נדבך נוסף במדיניות התכנון והבנייה שמיישמת ישראל בגדה המערבית, המשמשת אותה בעיקר כדי למנוע כמעט כל פיתוח פלסטיני וכדי לנשל את הפלסטינים מאדמותיהם במטרה לנצל כמה שיותר מהשטח לצרכיה. כך, ישראל הגדירה שטחים נרחבים, מלכתחילה, כאסורים בכלל לבניה פלסטינית וכינתה אותם "אדמות מדינה", "שטחי אש", או "שמורות טבע". בשטחים המעטים שנותרו, מסרבת ישראל ככלל להכין תכניות מתאר, שרק מכוחן ניתן להנפיק היתרי בנייה. בהיעדר כל אפשרות לבנות את בתיהם באופן חוקי, נאלצים הפלסטינים לבנות ללא היתרים. ואולם אז, ורק בשלב זה, נזכרת ישראל בקיומה של מערכת תכנון, קובעת שמדובר ב"בנייה בלתי חוקית", ומוציאה צווי הריסה למבנים.

עד כה, הוצאתם של צווי ההריסה הייתה מתניעה הליכים משפטיים, היכולים להימשך חודשים ואף שנים. כמעט תמיד, תוצאתם של הליכים אלה ידועה מראש: היועצים המשפטיים השונים, ועדות הערר ושופטי בית המשפט העליון מצמצמים את תפקידם לבחינה של השאלות הטכניות, ומדיניותה של ישראל והשלכותיה כלל לא נבחנת. הדיונים עוסקים בשאלה האם יש לעותרים זכות לשהות בשטח שהוגדר "שטח אש" (תוך התעלמות משאלת הסמכות להכריז על השטח ככזה), האם יש לעותרים היתר בנייה למבנה שנגדו הוצא הצו (תוך התעלמות מהעובדה שישראל נמנעת במכוון מהכנת תכניות כאלה ליישובים פלסטיניים בשטח C ולכן אין כל אפשרות לבנות בהם כחוק), או האם הם מיצו את ההליכים לפני שפנו לבית המשפט או שמא התמהמהו יתר על המידה. ברוב המכריע של המקרים שאלות אלה נענות בשלילה והעתירות נדחות.

ההליכים המשפטיים המתנהלים מכוח חוק התכנון והבנייה – שהצו החדש מבטל – אינם מונעים את הריסת הבתים ואינם מאפשרים לתושבים להסדיר את מעמדם ולהתחיל לנהל שגרת חיים סבירה. יתרונם היחיד עבור מי שביתו בסכנת הריסה הוא שהם מאפשרים הוצאת צו ביניים המקפיא את המציאות עד להכרעה בעתירה. מאחר שההליכים מתמשכים, יכולים העותרים להמשיך ולגור בבתיהם במהלך תקופה זו בידיעה שבינתיים הם לא ייהרסו. ואולם צו הביניים גם אוסר עליהם לבנות מבנים חדשים בהתאם לצרכיהם המשתנים, לשפץ מבנים קיימים, להתחבר לתשתיות ולבנות מבני ציבור, ובכך גוזר עליהם חיים בהקפאה ובחוסר ודאות לגבי עתידם לתקופה ממושכת.

משמעותו העיקרית של הצו החדש היא ביטול מראית העין של ביקורת שיפוטית על צווי ההריסה ועל מדיניות התכנון והבנייה שמיישמת ישראל בגדה. אין מדובר בעניין של מה בכך: יצירת מראית עין היא חלק מהותי ממשטר הכיבוש וישראל טורחת עליה רבות. כך במקרה של מערכת אכיפת החוק הצבאית, כך במקרה של בתי המשפט הצבאיים, כך במקרה של ההשתלטות על מאות אלפי דונמים בגדה. נכונותה של ישראל לוותר על מראית העין במקרה זה מעידה על שאיפתה להאיץ את קצב והיקף נישולם של הפלסטינים ברחבי הגדה ועל ביטחונה שהיא לא תאלץ לשאת בתוצאות משמעותיות של הפרת החוק – לא במישור המקומי ולא במישור הבינלאומי.