דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

המנהל האזרחי מחריף את צעדיו לגירוש הקהילות הפלסטיניות בשטח C

ישראל הרסה בחודש אוגוסט את בתיהם של 228 בני אדם, בהם 124 קטינים שנותרו ללא מחסה

במהלך חודש אוגוסט ניהלו המנהל האזרחי והצבא מסע הרס נרחב ב-29 ישובים וכפרים ברחבי שטח C. בישובים אלו הרסו הרשויות 101 מבנים, מתוכם 50 מבני מגורים. במבנים אלה חיו 228 נפשות, בהן 124 קטינים. חלק ניכר מהריסות אלו נעשו בקהילות רועים וחקלאים קטנות הסובלות מאיומים בלתי פוסקים  ומנסיונות מתמשכים של ישראל לדחוק אותם מבתיהם בפרט, ומשטח C בכלל כחלק מהמדיניות הישראלית השואפת לצמצם ככל הניתן נוכחות פלסטינית בשטחי C. 

מפה אינטראקטיבית: ההריסות בגדה המערבית בחודש אוגוסט 2015

דחפור של המנהל האזרחי הורס מבנה באל-עקבה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 5.8.15
דחפור של המנהל האזרחי הורס מבנה באל-עקבה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 5.8.15

בקעת הירדן

בין ה-5.8.15 ל-31.8.15 תיעד בצלם הריסות שביצעו המינהל האזרחי והצבא בתשע קהילות בבקעת הירדן; אל-עקבה, עין אל-מייתה, ח'ירבת ירזה, ח'ירבת חומסה, אבו אל-עג'אג', פסאייל,ח'ירבת עינון, ח'ירבת סמרה וח'ירבת א-דיר. בקהילות אלו הרסו הרשויות 22 יחידות דיור והותירו 100 אנשים ללא קורת גג, ביניהם 50 קטינים. בנוסף הרסו הרשויות 26 מבנים ששימשו לצרכים חקלאיים. קהילות אלו הן חלק מעשרות קהילות  קטנות החיות בבקעת הירדן, שפרנסת תושביהן מבוססת על חקלאות ורעיית צאן. לאורך השנים הצהירו גורמים רשמיים בממשלות ישראל השונות ובצבא על הכוונה לשמור את בקעת הירדן תחת שלטונה של ישראל גם במסגרת הסכם עתידי עם הפלסטינים. ההריסות האחרונות הן חלק ממדיניות זו, שכחלק ממנה מסרבות הרשויות להכיר בנוכחותן של הקהילות בבקעה ולאפשר לתושביהן לחיות שם כחוק: מעולם לא הוכנו עבורן תכניות מתאר והתושבים חיים באוהלים ובצריפים, אינם מחוברים לרשתות המים והחשמל ונתונים לאיומי הריסה וגירוש בכל רגע. בנוסף להריסת המבנים, נוקטת ישראל באמצעים נוספים במטרה להקשות על חייהם של תושבי הקהילות ולהפוך את המגורים באזור לבלתי אפשריים, ובהם הכרזה על כ-46% מאדמות בקעת הירדן כשטח אש, פינויים זמניים של משפחות מבתיהן לטובת אימוני הצבא באזור והחרמת מכלי מים.

ילדות על חורבות מבנה בקהילת א-סעידי באזור מעלה אדומים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 17.8.15
ילדות על חורבות מבנה בקהילת א-סעידי באזור מעלה אדומים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 17.8.15

אזור מעלה אדומים

הרשויות הישראליות הרסו החודש מבנים גם בחמש קהילות במרחב מעלה אדומים; א-שיח' ענבר (א-סעידי), ביר אל-מסכוב, ואדי איסנייסל, אבו-פלאח ואל-ח'דייראת. בדומה לקהילות בבקעה גם קהילות אלו אינן מוכרות רשמית ולכן תושביהן, המתפרנסים בעיקר מגידול צאן, גרים באוהלים ובצריפים. שתיים מהקהילות הללו, אל-מסכוב ב' וואדי-איסנייסיל הסמוכה לה, נמצאות באזור E1. על פי פרסומים בכלי התקשורת ממשלת ישראל אישרה בנובמבר 2012 תוכנית להקמת התנחלויות באזור זה, במטרה ליצור רצף של בנייה ישראלית בין ההתנחלות מעלה אדומים לבין ירושלים. בקהילות אלו הרסו הרשויות 24 יחידות דיור והותירו 111 אנשים ללא קורת גג, ביניהם 69 קטינים. בנוסף הרסו הרשויות 7 מבנים נוספים ששימשו לחקלאות ואיחסון.

הרשויות בחרו לבצע את ההריסות דווקא בחודש אוגוסט, שהיה חם בצורה חריגה. באזור בקעת הירדן, המתאפיין בתנאי אקלים קשים, עמדה הטמפרטורה בחלק מימי ההריסות על למעלה מארבעים מעלות. בעלי המבנים שנהרסו, משפחותיהם וצאנם נותרו בחלק מהמקרים ללא מחסה מהשמש הקופחת עד אשר קיבלו חלקם אוהלים זמניים מארגוני סיוע או הצליחו להקים מחדש חלק מהמבנים. המחסור החמור במים ממנו סובלות קהילות אלה לכל אורך השנה היווה קושי נוסף בתנאי החום הקשים.

ח'דיג'ה בשאראת, בת 27, תושבת ח'ירבת חומסה שבבקעת הירדן, נשואה ואם לשתי בנות, סיפרה ב-27.8.15 לתחקירן בצלם עארף דראר'מה כיצד הרסו הרשויות את ביתם ב-11.8.15:

חדיג'ה בשאראת ובנותיה על חורבות ביתה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 27.8.15
חדיג'ה בשאראת ובנותיה על חורבות ביתה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 27.8.15

אנחנו גרים בחדר מטיט עם תקרה מניילון ופח. בחורף הבית שלנו הופך לבריכת מים וכל החפצים שלנו מוצפים. כשזה קורה אין לנו שום מחסה. בעלי ואני החלטנו לבנות בית מגורים ליד מבנה הטיט שלנו, שכבר כמעט מתמוטט. בעלי לווה כסף בקושי, והצלחנו עם מעט מאוד כסף לבנות מבנה מבלוקים ומפח. קיווינו לסיים את הבנייה ולעבור לגור במבנה החדש.

אנחנו מתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן, אבל המצב שלנו מדרדר מיום ליום. הצבא מונע מאיתנו לעבור עם הצאן בין שדות המרעה באזור. אני סיימתי לימודי אמנות באוניברסיטה וקיוויתי למצוא משרה כדי לעזור בפרנסה ולתת לבנות שלי חיים טובים יותר, אבל הכל השתבש. בבוקר ההריסה הייתי בדרך לראיון עבודה ביריחו. בשעה תשע וחצי בעלי התקשר ואמר לי שדחפורים של המנהל האזרחי והצבא הורסים את כל מה שבנינו ולא נשאר כלום. קפאתי במקום והתחלתי לבכות. לא יכולתי להפסיק, לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מזה, לא היה לי אכפת מראיון העבודה וחזרתי הביתה.

כשהגעתי מצאתי את הבנות שלי יושבות בשמש ליד החורבות, ואת בעלי עומד מבולבל ואובד עצות. כל בני המשפחה הסתכלו בשברון לב על ההריסה. הרגשתי שעולמי חרב עליי ואני בתוך סיוט. במקום שהחיים שלנו יתקדמו צעד אחד קדימה, חזרנו כמה צעדים אחורה. קיוויתי שנחלץ את עצמנו מהחדר שעומד להתמוטט עליי ועל הבנות שלי, ושעקרבים ונחשים חודרים אליו כל הזמן. קיוויתי לחיות חיים נורמאליים יותר כמו כל בני האדם. עכשיו כשאני מתעוררת כל בוקר אני רואה את ההריסות ונשבר לי הלב.

ת'ורייה אבו דאהוכ בת 44, תושבת קהילת אבו-פלאח בח'אן אל-אחמר שבאזור מעלה אדומים, נשואה ואם לחמישה ילדים, סיפרה בעדותה לתחקירן בצלם עאמר עארורי ב-26.8.15 על חיי משפחתה לאחר שהרשויות הרסו חלקים מביתם:

אחד מבניה של ת'ורייה אבו דאהוכ בסוכה הצמודה לצריף שקיבלו מהאיחוד האירופי. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 26.8.15
אחד מבניה של ת'ורייה אבו דאהוכ בסוכה הצמודה לצריף שקיבלו מהאיחוד האירופי. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 26.8.15

בפברואר האחרון הגיע אנשי המנהל האזרחי ומסרו לבעלי צו הריסה לכל הבית שלנו, שמורכב משלושה צריפים למגורים, חוץ מצריף אחד שקיבלנו כתרומה מהאיחוד האירופי. מאותו רגע חייתי בדאגה. לא ידעתי מה יהיה איתנו ופחדתי שאני, בעלי והילדים נישאר תחת כיפת השמיים. כל בוקר כשהתעוררתי אמרתי לעצמי שאולי יבואו היום להרוס לנו את הבית. הייתי קמה מוקדם ומחכה לדחפורים שיבואו. הרבה פעמים התעוררתי בבעתה באמצע הלילה. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר ופחדתי שיהרסו לנו את הבית על הראש בזמן שנישן.

הסתרתי מהמשפחה את הפחדים שלי כי לא רציתי להקשות על בעלי, שהוא רועה צאן ויש לו מספיק על הראש עם הקושי בפרנסת המשפחה. גם לא רציתי שהילדים יחיו כמוני בפחד מתמיד. אמרתי לעצמי: תני לילדים שלך להעביר את הילדות שלהם בלי דאגות. אבל ב-17.8.15 החרדות שלי התממשו. בערך בשעה 9:30 בבוקר שמעתי דחפור מתקרב לאזור שלנו. יצאתי החוצה בבהלה וראיתי כלי-רכב של המנהל האזרחי והצבא בכניסה לכפר. הדחפור התקרב לאחד הצריפים שלנו. רצתי אליו וביקשתי מהנהג: "תעצור, אני רוצה להוציא משם את המזרנים". הנהג לא עצר והמשיך להתקדם אל הצריף. בכל זאת נכנסתי עם אחד מהבנים שלי לצריף והוצאנו מהר חלק מהמזרנים. הם הרסו את הצריף שבו גרו שני הבנים הבוגרים שלי, את הצריף שבו גרנו אני, בעלי והילדים הקטנים, ומכלאת צאן. עמדתי והסתכלתי על הדחפור הורס את הצריפים. בהתחלה הצלחתי להחזיק את עצמי ולא לבכות מול הילדים. אבל כשהבן שלי דאווד, בן 6 וחצי, ראה את הדחפור הורס את הצריף שבו היה רגיל לישון, הוא התחיל לבכות וגם אני פרצתי בבכי. חיבקתי את הבן הקטן שלי. יש לי פינה מיוחדת בשבילו בלב, הוא ילד נכה שלא יכול ללכת, והוא גם הכי קטן שלי.

נהג הדחפור החריב את הצריפים מהיסוד. קודם הוא הרס את עמודי התמיכה של כל צריף ואז עלה עם הדחפור על ההריסות כדי לרסק הכל, כולל כל מה שהיה בפנים. עמדתי שם וראיתי איך הוא הורס את הבית של המשפחה שלי וחשבתי מה יהיה איתנו אחרי שהדחפור יסתלק? איפה הילדים שלי יישנו הלילה? בצריף שקיבלנו מהאיחוד האירופי אפשר לישון בחורף אבל בקיץ הוא חם ומחניק. איך אגן על הילדים שלי בחוץ מנחשים אם הם ישנו על האדמה?

עכשיו אני והמשפחה שלי ישנים מתחת לסוכה. אני מפחדת מהנחשים בלילה אבל אין מה לעשות.

פעולות ההריסה הנרחבות של ישראל הן חלק ממדיניותה בשטח C – המשתרע על כ-60% משטח הגדה – המבוססת על התפיסה לפיה אזור זה נועד בראש ובראשונה לשרת צרכים ישראליים. ישראל פועלת לקביעת עובדות בשטח וליצירת מציאות שקשה יהיה לשנות במסגרת הסדר עתידי. זאת בין השאר באמצעות ניצול משאבי השטח, הקמת התנחלויות והרחבתן. במקביל, הרשויות הישראליות, כחלק ממדיניות ממושכת של ממשלות ישראל השונות פועלות כדי לדחוק ולגרש את התושבים הפלסטינים משטח C, תחת איצטלא של נימוקים משפטיים קלושים כגון "בנייה בלתי חוקית", טיעון מופרך בהעדר כל אפשרות אמיתית לבנייה כחוק. טענות אלה נועדו לכסות על התעלמותה של ישראל מחובותיה שלה: לאפשר לתושבי הגדה לחיות את חייהם ללא הפרעה ולדאוג, ככוח הכובש, לפיתוח את יישוביהם לרמה המאפשרת חיים בכבוד ונותנת מענה על צורכיהם.

מדיניות ממשלתית זו, המיושמת בשיטתיות זה שנים, מהווה העברה כפויה של תושבים פלסטינים מוגנים בתוך השטח הכבוש. זאת, בין אם הדבר נעשה במישרין, באמצעות הריסת בתיהם, ובין אם בעקיפין, באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית.