דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

המנהל האזרחי הרס את כל בתי קהילת ח'לת מכחול בבקעת הירדן

עדכון: ב-24.9.13 עתרו תושבי ח'רבת ח'לת מכחול לבג"ץ באמצעות עורך הדין תאופיק ג'בארין בבקשה לצו ביניים שימנע את גירושם מהמקום. באותו היום החליט בית המשפט העליון על מתן צו ארעי לפיו יימנעו המינהל האזרחי והצבא מגירוש התושבים מכפרם ומהריסת בתיהם. על פי ההחלטה, הצו הארעי לא יחול על הריסה שתתחייב עקב צרכי לחימה דחופים ומטעמי ביטחון מבצעיים מובהקים שאינם ניתנים לדחייה.

מאז הוצא הצו הקימו התושבים מספר אוהלים אולם הצבא הרס את חלקם, , בניגוד להחלטת בית המשפט העליון. נסיונות נוספים להעביר לתושבים ציוד על ידי ארגוני סיוע הסתיימו ברובם בהחרמה או בהריסה של הציוד. נכון ל-6.10.13 עומדים בח'לת מכחול אחד עשר אוהלים חלופיים המשמשים למגוריהם של כ-15 גברים ולטיפול בצאן שנמצא בתקופת ההמלטות. עקב התנאים הקשים בעקבות מעשי ההרס לנים כרגע הנשים והילדים בעיירות טובאס וטמון, והנשים מגיעות לח'לת מכחול מדי יום כדי לסייע בטיפול בצאן. 

לעדכונים נוספים על הקהילה הקליקו כאן.

ב-16.9.13, הרס המינהל האזרחי את כל המבנים של קהילה בדואית המונה עשר משפחות וגרה בח'רבת ח'לת מכחול, הנמצאת מזרחית לטמון וכחצי ק"מ מערבית להתנחלות חמדת. בני הקהילה, המונים 60 איש, בהם 25 קטינים, מתפרנסים מרעיית צאן. לדבריהם, הם גרים במקום זה באופן רציף מזה עשרות שנים. כל המבנים ששימשו אותם, למגוריהם ולצאנם, נהרסו ומאז הם לנים בשטח הפתוח ללא כל מחסה מן השמש.

דחפורים של המנהל האזרחי בח'לת מכחול. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 16 בספטמבר 2013

ב-25.8.13 דחה בית המשפט העליון עתירה שהגישו בני הקהילה, יחד עם תושבים אחרים בבקעה, בדרישה שהמנהל האזרחי יסדיר את מעמדם של המבנים שהקימו. השופטים קבעו כי דין העתירה להידחות הן מסיבה טכנית – שהעתירה כללה עותרים שונים שעניינם אינו זהה, והן משום שקיבלו את עמדת המשיבים – ועדת המשנה לפיקוח על הבניה במנהל האזרחי, מפקד כוחות הצבא באיו"ש והיועץ המשפטי באיו"ש – לפיה הבקשות שהגישו העותרים בבקשה להיתרי בנייה לא היו תקינות ולא כללו מסמכים המוכיחים את זיקתם לקרקע.

מאז ההריסה, הצבא מונע כל ניסיון – של בני הקהילה ושל ארגוני סיוע בינלאומיים – להקים במקום אוהלים ולספק להם מחסה. נכון ל-22.9.13, כמעט שבוע לאחר ההריסה, בני הקהילה וצאנם נותרו ללא מחסה . בקרבת ח'לת מכחול ישנה נוכחות מוגברת של כוחות צבא, כפי הנראה במטרה למנוע כל ניסיון נוסף להעביר לבני הקהילה אוהלים או ציוד.

הריסות אלה הן חלק ממדיניות ארוכת שנים של ישראל כלפי קהילות הרועים שחיים בבקעת הירדן והמנהל האזרחי פועל בדרכים שונות על מנת למנוע מהן להישאר במקומן ולהשתמש באדמות:

  • רוב שטח בקעת הירדן נסגר בפני פלסטינים תושבי הבקעה בעילות שונות: הכרזת "שטח צבאי סגור" – כולל השטחים המוניציפאליים של ההתנחלויות ושטחי אש, שמורת טבע או אדמות מדינה. בסך הכול, לאחר ניכוי חפיפות באזורים אלה, כ-85% מהשטח אסורים לשימוש פלסטינים: נאסר עליהם לשהות בשטחים אלה, לבנות בהם ולרעות בהם צאן.
  • בשטחים המצומצמים שנותרו לפלסטינים, נמנע המנהל האזרחי מלהכין תכניות מתאר עבור הקהילות שגרות בהם. כאשר פלסטינים בונים ללא היתר – בהעדר כל ברירה אחרת – מוציא המנהל האזרחי צווי הריסה לבתים ומיישם את חלקם. לפי נתוני בצלם, מתחילת 2006 ועד סוף אפריל 2013 הרס המנהל האזרחי לפחות 315 יחידות דיור ביישובים פלסטיניים בבקעת הירדן ועוד מספר לא ידוע של מבנים חקלאיים. במבני המגורים שנהרסו גרו לפחות 1,577 פלסטינים, ובהם לפחות 658 קטינים. 225 מהפלסטינים שבתיהם נהרסו (בהם 102 קטינים) סבלו מהריסת ביתם לפחות פעמיים.
  • הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן שהמנהל האזרחי מונע מהן אפשרות של תכנון ובנייה חוקית אינן זוכות בדרך כלל לחיבור לרשת המים. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים שמחירם גבוה מאוד. כתוצאה ממדיניות זו, ממוצע צריכת המים ביישובים אלה הוא 20 ליטר ליום לנפש בלבד, לעומת 100 ליטר ליום לנפש עליהם ממליץ ארגון הבריאות העולמי.
  • החל מקיץ 2012 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות ששוכנות בשטחים שהוכרזו כשטחי אש בבקעת הירדן, בטענה שהדבר נחוץ לצורך אימונים. בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. עד סוף מאי 2013 התרחשו לפחות 20 אירועים כאלה.

מדיניות זו נועדה להרחיק מהבקעה את האוכלוסייה הפלסטינית בין השאר במטרה לייצר מציאות של שליטה ישראלית באזור וסיפוחו דה-פקטו לישראל, תוך ניצול משאביו והפיכת הנוכחות הפלסטינית בו למינימלית. זאת, על מנת לסלול את הדרך להנצחת הנוכחות הישראלית בו לטווח ארוך, גם במסגרת של הסדר מדיני.

תושבים בח'לת מכחול, סמוך לבתים שנהרסו. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 16 בספטמבר 2013

ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, חייבת לאפשר לתושבים להמשיך לנהל את חייהם ובכלל זה עליה לאפשר להם לבנות את בתיהם באופן חוקי ולהשתמש במקורות המים. בנוסף, בהריסת הבתים האחרונה בח'לת מכחול הצבא אף סירב לאפשר לתושבים להקים מחדש את בתיהם ומנע כל הגשת סיוע על ידי ארגונים הומניטאריים. בכך, גוזר עליהם הצבא גירוש מבתיהם. אולם, גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש מותר על פי המשפט הבינלאומי רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים. בכל מקרה, יש לאפשר לתושבים לשוב לבתיהם ברגע שהדבר מתאפשר. ברור שגירוש התושבים מבתיהם במקרה זה אינו עונה לאף אחד מתנאים אלה ובכל מקרה – אף גורם לא טרח לספק להם פתרון חלופי. גם בכך מפרה ישראל את חובתה על פיה משפט ההומניטארי הבינלאומי.

בצלם קורא לרשויות האחראיות לאפשר לתושבים לבנות מחדש את בתיהם ולרעות את צאנם בשטח ממנו מבקש הצבא לגרשם, כפי שעשו בעשרות השנים האחרונות.