מתחילת "הפגנות השיבה" במארס 2018 ועד לסוף יוני 2019, נהרגו מירי כוחות הביטחון 216 פלסטינים, בהם 43 קטינים ואלפים נפצעו. רובם המכריע - מירי חי. אולם, כוחות הביטחון עושים שימוש קטלני גם באמצעים לפיזור הפגנות, ובהם רימוני גז, שלא נועדו כלל לפגוע בגופו של אדם. לפחות 7 מההרוגים, בהם 4 קטינים, מתו עקב פגיעה של רימון גז בגופם. ירי זה אינו עומד לבדו אלא מהווה חלק ממדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית ובלתי מוסרית שישראל מיישמת מזה למעלה משנה בסמוך לגדר שברצועת עזה, שמעליה מתנוסס דגל שחור.
ביום שישי, ה-8.3.19, במהלך הפגנה בכפר בית סירא שבמחוז רמאללה במחאה על הריגת שני פלסטינים ועל החזקת גופותיהם, נקלע אמבולנס לאזור עימות בין מפגינים לחיילים, וכשניסה להתרחק קצין הורה לנהגו באיומי נשק לכבות את המנוע ולתת לו את המפתחות. האמבולנס עוכב במקום כ-15 דקות. הפרעה לעבודת צוות רפואי המבצע את תפקידו, או פגיעה באנשיו, אסורה לחלוטין. לא הייתה כל עילה לאיים על צוות האמבולנס, לעכב אותו ולהעמיד אותו בסכנה. התנהלות זו היא עוד ביטוי לזלזול המוחלט שמפגינים אנשי כוחות הביטחון ביחס לחיי פלסטינים, מבלי שיידרשו אי פעם לתת על כך את הדין.
ביום שישי, 14.9.18, השתתפו האחים מוחמד והיית'ם שקורה ב"הפגנות השיבה" מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. מוחמד שקורה, בן 20, הבעיר צמיג ליד הגדר ואז קשר אליה חוט תיל, משך בו ושמט אותו. לאחר שחזר לאחור ועמד ליד מפגינים אחרים, במרחק של כ-20 מטרים מהגדר, ירו בו אנשי כוחות הביטחון שעמדו מאחורי הגדר והרגו אותו, בעת שלא סיכן איש. הריגתו, כמו גם של 170 בני אדם נוספים, בהם 31 קטינים, היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מאז תחילת ההפגנות. השלכותיה הקטלניות, הידועות היטב, הן ביטוי נוסף לאדישותן של הרשויות הישראליות להרג ופציעת פלסטינים.
מאז החל גל ההפגנות הנוכחי ליד הגדר ב-30.3.18 ועד ל-8.10.18 נהרגו מירי אנשי כוחות הביטחון לפחות 166 בני אדם, בהם 31 קטינים. יותר מ-5,300 בני אדם נפצעו מירי אש חיה. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכן כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. היקף הקטל והפציעה הוא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת באזור זה. השלכותיה הקטלניות ידועות היטב, ומהוות ביטוי מתמשך לאדישותן של הרשויות הישראליות לחייהם, ולמותם, של פלסטינים. להלן עדויות שנגבו במסגרת התחקירים על הריגתם של ארבעה מהקטינים.
ב-1.6.18, במהלך הפגנה שהתקיימה צפונית לח'וזאעה שברצועת עזה, ירו אנשי כוחות הביטחון במכוון לעבר פרמדיקים פלסטינים שעמדו עם מדי צוות רפואי במרחק של כ-25 מטרים מהגדר. מהירי נהרגה רוזאן א-נג'אר, פרמדיקית בת 20 מח'וזאעה, ושני פרמדיקים נוספים נפצעו מרסיסים. מאז החלו ההפגנות בעזה בסוף מארס הרגו כוחות הביטחון 127 מפגינים, בהם לפחות 18 קטינים, ופצעו כ4,100 בירי חי. הצבא ממשיך ליישם את מדיניות הפתיחה באש הקטלנית למרות שתוצאותיה ידועות מראשית ההפגנות.
מאז ה-30.3.18 נפצעו מירי חי בהפגנות ליד גדר המערכת יותר מ-3,600 פלסטינים ונהרגו עשרות בני אדם, בהם לפחות 12 קטינים. מערכת הבריאות ברצועה, הנמצאת בקריסה מתמשכת לאחר יותר מעשר שנות מצור ישראלי, אינה מסוגלת להעניק להם את הטיפול הנדרש. אפשרויות השיקום מעטות ורק בודדים יכולים לעמוד בעלותן הגבוהה. ישראל היא האחראית למציאות זו: היא שהורתה על הירי הבלתי חוקי בעליל במפגינים, היא הביאה לקריסת מערכת הבריאות והיא שמונעת כעת מהפצועים את השיקום הנחוץ להם – ברצועה או מחוץ לה. להלן סיפוריהם של שלושה נערים שנפצעו בהפגנות, ושניים מהם אף איבדו אחת מרגליהם. חייהם כבר לא ישובו לקדמותם.
ההפגנות היום היו צפויות מראש ולישראל היה די זמן למצוא דרכים להתמודד עמן – מלבד ירי חי. העובדה שזהו הפתרון היחיד שהצבא שב ומיישם היום בשטח מעידה על אדישות מעוררת חלחלה לחיי אדם של כל העומדים בראש המערכת, הפוליטית והצבאית. בצלם קורא להפסיק, לאלתר, את הריגתם של מפגינים פלסטינים. אם הדרגים האחראיים לא יורו כך לחיילים, על החיילים בשטח לסרב לציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל ולא לפתוח באש.
מאז ה-30.3.18 נפצעו מירי חי בהפגנות ליד גדר המערכת יותר מ-2,000 פלסטינים. רופאים ברצועה מדווחים על פציעות חמורות במיוחד ומערכת הבריאות ברצועה, הנמצאת גם ככה בקריסה מתמשכת לאחר יותר מעשר שנות מצור ישראלי, אינה מסוגלת להעניק להם את הטיפול הנדרש. גם אפשרויות השיקום ברצועה מעטות ועלותן גבוהה, ובודדים יכולים לעמוד בהן. ישראל היא האחראית למציאות זו: היא שהורתה על הירי הבלתי חוקי בעליל במפגינים, היא הביאה לקריסתה של מערכת הבריאות והיא שמונעת כעת מהפצועים את השיקום הנחוץ להם – בתוך הרצועה או מחוץ לה.
מאז ה-30.3.18 נפצעו מירי חי בהפגנות ליד גדר המערכת יותר מ-2,000 פלסטינים. רופאים ברצועה מדווחים על פציעות חמורות במיוחד ומערכת הבריאות ברצועה, הנמצאת גם ככה בקריסה מתמשכת לאחר יותר מעשר שנות מצור ישראלי, אינה מסוגלת להעניק להם את הטיפול הנדרש. גם אפשרויות השיקום ברצועה מעטות ועלותן גבוהה, ובודדים יכולים לעמוד בהן. ישראל היא האחראית למציאות זו: היא שהורתה על הירי הבלתי חוקי בעליל במפגינים, היא הביאה לקריסתה של מערכת הבריאות והיא שמונעת כעת מהפצועים את השיקום הנחוץ להם – בתוך הרצועה או מחוץ לה.
במחנה הפליטים ג'לזון שמצפון לרמאללה גרים כ-14,000 תושבים, כ-5,000 מהם קטינים. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל, שהלכה והתפשטה לכיוונו ולכיוון בתי הספר שבכניסה אליו. קרבה זו גוררת נוכחות קבועה של חיילים – במגדלי תצפית ובסיורים צבאיים – בדרכים המובילות לבית הספר ועימותים חוזרים ונשנים בינם לבין תושבי המחנה. התנהלות הצבא במסגרת עימותים אלה פוגעת בשגרת הלימודים במחנה ומסכנת את התלמידים בדרכם לבית הספר ובחזרה, ואף בתוך הכיתות, שהגז המדמיע שיורים החיילים חדשות לבקרים חודר לתוכן.
משטר הכיבוש הישראלי כרוך ממהותו בהפרה שיטתית של זכויות האדם. בצלם פועל במטרה להביא לסיומו, מתוך הכרה שרק בדרך זו ניתן לממש עתיד בו זכויות האדם, דמוקרטיה, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם – פלסטינים וישראלים – החיים בין הירדן לים.