דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

לא נותרו לנו מילים

שלום,

״התחלתי לעבוד כתחקירנית שטח בבצלם לפני ארבע שנים. זה אף פעם לא היה פשוט. אבל שום דבר לא מתקרב לזוועות אליהן נחשפתי לאחר המלחמה האחרונה.״10 במאי, לפני ארוחת האיפטאר. לעולם לא אשכח את הערב הזה. עמדתי במטבח, פתאום נשמעו פיצוצים מחרישי אוזניים. לא דאגתי, אמרתי לעצמי שזה בטח רק עוד בום על-קולי של מטוסים ישראליים, שגרה. אבל מהר מאוד הבנתי שמטוסים מפציצים את רצועת עזה. ההפצצות נמשכו כל הלילה, בלי הפסק. בתים הופגזו, אנשים נהרגו, אחרים נמלטו מבתיהם.
 
בבוקר ארזתי את המזוודות. אני גרה בשכונת א-שוג'אעיה בעזה. זה קרוב לגדר הרצועה, ולא הרגשנו שם בטוחים. הילדים שלי היו מבוהלים, במיוחד זינה, שהיא רק בת 14, שלא עזבה אותי לרגע. יומיים אחר-כך, ביום הראשון של עיד אל-פיטר, עברנו לבית של אחותי.

מיום ליום ההפצצות רק התגברו. הייתי מרוסקת. לא אכלתי, לא ישנתי, לא היה לי רגע של שקט. הייתי מבועתת מהמוות שהקיף אותנו. לבני יוסף, בן 12, עלה החום בכל הפצצה. כדי להימלט מהרעש הוא היה נרדם עם הידיים על האוזניים. זינה הייתה משותקת מפחד. הָ‏ייא, בת ה-17, בקושי אכלה, רק חזרה ואמרה: "אנחנו הולכים למות". יאסר, בני בן ה-16, שאל: "אמא, לא תהיה הודנה? מה אומרים בחדשות? אני עייף, אני מפחד מאוד", ובכל לילה יוסף אמר לי: "אמא אל תתרחקי ממני. תישארי לידי וליד האחים שלי. אנחנו צריכים למות ביחד, או לחיות ביחד. אי אפשר שאת תמותי ותעזבי אותנו, וגם אי אפשר שאני אמות ואעזוב אותך". לא היו לי מילים לענות לו. רק חיבקתי אותו ובכיתי. לא הפסקתי לשאול את עצמי: "מתי תורנו?".

 
ואז הודיעו שהמלחמה הסתיימה. חיבקתי את ילדיי ואת בעלי, מאושרת שיצאנו מזה בשלום. חזרנו לבית שלנו. כשראיתי את היקף ההרס, התמוטטתי. הקירות היו סדוקים, לא נותרו שום חלונות או דלתות, הכול היה הרוס, מכוסה בשברי בניין, אבק וזכוכיות מנופצות. עברתי כבר ארבע מלחמות, ובכל פעם נאלצתי לעזוב את ביתי עם משפחתי. ארבע פעמים חזרתי אליו ומצאתי אותו כך. למה? מה פשענו? שוב ושוב התחלנו הכל מאפס, שוב ושוב חזר הצבא הישראלי והחריב את ביתי.
 
אחרי המלחמה, התחלתי להסתובב ברצועה ולגבות עדויות מהקורבנות ומהמשפחות שלהם. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. אני חווה שוב ושוב את כאב הלב ואת העצב של האנשים. אישה ממררת בבכי על בעלה, משפחה שניצלה בנס, אמא קוראת בכאב לבתה הקטנה וסבא וסבתא מביטים שוב ושוב בפתח ביתם בציפייה שיקירי ליבם ישובו פתאום. אני נזכרת באשה שסיפרה לי איך חזתה בבית שלה קורס מול עיניה, ובאמא שעזבה את הבית כדי לגור ליד בית הקברות, כך יקל עליה לפקוד את קבר בנה מדי יום דבר ראשון בבוקר ורגע לפני שתשכב לישון.
 
אני מניחה את העט ואת הפנקס שלי בצד, בוכה עם המשפחות. עם הבחור שסיפר לי איך איבד את רגלו כשניסה להציל פצוע, אך נכשל; ועם מי שתיאר לי כיצד שני הוריו גססו מול עיניו עד שנפחו את נשמתם, והוא לא יכול היה לעשות דבר; ועם האם חסרת האונים שבנה נשרף למוות מול עיניה. מסתובבת ברחובות החרבים, בכל בית ובכל רחבה יש סוכת אבלים. רחובות נהרסו, תשתיות קרסו, מגדלים ובניינים נמחקו מעל פני האדמה, שברי רהיטים ובגדים התפזרו לכל עבר. נשארו רק העצב, הדיכאון שעטף את כולם ואינספור שברי חלומות.

התחלתי לעבוד כתחקירנית שטח בבצלם לפני ארבע שנים. זה אף פעם לא היה פשוט. תמיד קורה משהו ברצועה. אני זוכרת איך הלכתי לגבול בזמן הפגנות השיבה, ועמדתי לא רחוק מהמפגינים כשצלפים ירו לעברם. זה היה מסוכן ומפחיד. אבל שום דבר לא מתקרב לזוועות אליהן נחשפתי לאחר המלחמה האחרונה.

 
העדויות של האנשים עמם שוחחנו, אני ועמיתי, ח'אלד אל-עזאייזה ומוחמד סבאח, תחקירני בצלם ברצועת עזה, מובאות כעת לפניכם. אלה קולותיהם של תושבות ותושבי הרצועה שיקיריהם נהרגו, שבתיהם נהרסו, שאיבדו את הכל.
 
אולפת אל-כורד
תחקירנית בצלם ברצועת עזה