דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

ניוזלטר אפריל 2020 - ירושלים של גזל, ושל צווי הריסה ומעצרי קטינים

ירושלים של גזל, ושל צווי הריסה ומעצר קטינים
שלום רב,
אני מכיר את שכונת אל-עיסאוויה מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, כשעבדתי כעיתונאי ב"כל העיר". כבר אז נחשפתי להזנחתה המתמשכת. אבל השנה האחרונה איפשרה לי היכרות אינטימית יותר עם השכונה, בגלל מבצע ההתעמרות והענישה הקולקטיבית שהמשטרה מנהלת בה.

לפני כמעט שנה, ב-27.6.19, השתתפתי בהפגנה משותפת שארגנו פעילים מהשכונה ואקטיביסטים ישראלים – שעתיים לפני ששוטר הרג בלי כל הצדקה את תושב השכונה מוחמד עבייד בן ה-21. מאז השתתפתי, מדי שבוע, במשמרות שארגנו התושבים, הגעתי לפגישות ולהפגנות וחזיתי בהריסות בתים שביצעה העירייה.
 
כמי שהתנסה בכמה סבבים של ברוטליות משטרתית במזרח ירושלים, ראיתי את התוצאה של שנים של הסתה ודה-הומניזציה נגד תושבי העיר הפלסטינים. כוחות המשטרה – לוחמי יס"מ ומג"ב, חמושים מכף רגל עד ראש – נראו יותר כמיליציות מאשר ככוח ממשלתי האמון על אכיפת החוק. אלימות לשם אלימות נועדה לבסס את מעמדם המפוקפק כשולטים, ולא לשום מטרה אחרת.

למעלה מעשרים אלף תושבי אל-עיסאוויה מתמודדים יומיום, מזה כשנה, עם האלימות השרירותית הזו: פעוטות וילדים סובלים מרימוני גז המושלכים בסמטאות הצרות בשעות הלילה המאוחרות, נערים מוכים בברוטליות וחלקם נעצרים ופעילים מקומיים נאלצים להתמודד עם האשמות שווא שהמשטרה טופלת עליהם שוב ושוב. אל-עיסאוויה שקטה, עד שנכנסים כוחות המשטרה, במין היפוך תפקידים מעוות כשהמשטרה היא זו שמפרה את הסדר הציבורי.

השהות הממושכת באל-עיסאוויה ועבודת המחקר והניתוח הבהירו לי גם את נזקי הכאוס התכנוני שהרשויות הישראליות כפו על תושביה: 53 שנים לאחר שסופחה לתחום המוניציפלי של ירושלים, אל-עיסאוויה היא שכונה בלי תכנית מתאר ראויה שמשקפת את צרכי התושבים. התוצאה הבלתי נמנעת היא צפיפות בלתי נסבלת, כשל מחנה פליטים, תשתיות רעועות וחרדה קיומית בה חיות אלפי משפחות, החוששות מהריסת ביתן הדל. יותר ממחצית הבתים באל-עיסאוויה (כאלפיים דירות) נבנו בלית ברירה ללא היתר.

תושבי אל-עיסאוויה מזכירים ש-90% מאדמותיהם נגזלו על ידי הכובש הישראלי והן משמשות היום את האוניברסיטה העברית, בית החולים הדסה הר הצופים, השכונות הסמוכות (הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה), ההתנחלות מעלה אדומים ובסיסי צבא ומשטרה. מדרום לשכונה, בעתודת הקרקע המשמעותית היחידה שנותרה זמינה לפיתוח, מתכננות הרשויות הישראליות להקים דווקא גן לאומי. תושבי אל-עיסאוויה נותרו כלואים בתוך מובלעת, ללא אפיקי התפתחות.  

המציאות בשכונה אינה גזירת גורל אלא תוצאה ישירה של המדיניות הישראלית, המיושמת בכל מזרח ירושלים. מדיניות זו אינה רואה בתושבים הפלסטינים בני אדם שווים אלא רק סרח עודף שיש להיפטר ממנו, כדי לשמור על העליונות היהודית בעיר. המציאות בשכונה לא תשתנה כל עוד לא תשתנה תפיסה זו.

שלכם,
אייל הראובני, חוקר בצלם ומחבר הדוח "זאת ירושלים: גזל ואלימות באל-עיסאוויה"
אנחנו רוצים לשתף אתכם בעבודתנו בשבועות האחרונים:
  1. מאז החל משבר הקורונה, ולמרות אמצעי הבידוד החברתי מרחיקי הלכת שנקטה ישראל, אלימות מתנחלים בשירות המדינה הלכה והתגברה ברחבי הגדה המערבית. אירועי אלימות אלו כללו תקיפות גופניות קשות תוך שימוש באלות, גרזנים, שוקרים חשמליים ואבנים, שיסוי של כלבים, נזק לרכוש, תקיפת בתים, השחתה והצתה של כלי רכב, השחתת עצים וגניבת צאן. מזה שנים ארוכות מאפשרת המדינה למתנחלים, כמדיניות, לתקוף פלסטינים בשטחים ולפגוע ברכושם כמעט ללא הפרעה. בחלק מהמקרים חיילים שנוכחים במקום אף מגנים על המתנחלים במהלך התקיפה, במקרים אחרים הם אף נוטלים חלק פעיל בתקיפות. במהלך החודשים מארס-אפריל גבו תחקירני בצלם עשרות עדויות אודות אירועי אלימות שמטרתם אחת: דחיקת פלסטינים מביתם ומאדמתם.
  2. שגרת הכיבוש האלימה נמשכה ברחבי הגדה המערבית גם בעת שהעולם כולו עמד מלכת בשל מגפת הקורונה. בין ה-1.3.20 ל-3.4.20 פשטו כוחות הביטחון על מאה בתים ועצרו 217 בני אדם, 16 מהם קטינים. תחקירני בצלם תיעדו פשיטות ליליות על 12 דירות, בהן חיות ארבע משפחות גרעיניות ומשפחה אחת מורחבת. התיעוד חושף את הכניסה האלימה של חיילים לתוך הבתים, את הפחדתם של ילדים ובני משפחה, את השחתת הרכוש, את זריעת ההרס – כל אלה תוך התעלמות בוטה ומסוכנת מהצעדים שננקטו על ידי הרשויות (בישראל ובגדה) כדי למנוע את התפשטות המגפה.
  3. ב-1 במאי, יום הפועלים, עסקנו בתנאי העסקתם של עשרות אלפי הפלסטינים העובדים בישראל. עובדים אלה הם מהמוחלשים בישראל, ומנוצלים כעניין שבשגרה. במהלך מגפת הקורונה קבעה ישראל כי אם ירצו להמשיך בעבודתם הם לא יוכלו לשוב לבתיהם במשך שבועות מחשש להדבקה. ואולם הרשויות לא קבעו כל הנחיות להלנתם בישראל, והם הופקרו לחסדי מעסיקיהם. חלקם נאלצו לישון באתרי הבנייה עצמם, בתנאים לא ראויים. אלה שחזרו לבתיהם, לא קיבלו כל פיצוי ורבים מהם פוטרו. שלושה פועלים חלקו איתנו את חוויותיהם וסיפרו על הבחירות הקשות שנכפו עליהם.
  4. במהלך החודשים ינואר-פברואר 2020 חסם הצבא חמישה כפרים בגדה המערבית כענישה קולקטיבית. חסימת הכניסות פגעה בעשרות אלפי תושבי הגדה, שיבשה לחלוטין את חייהם ופגעה ביכולתם להתפרנס, להגיע למוסדות לימוד, לעבד שטחים חקלאיים, לקבל טיפול רפואי או, פשוט, לנהל חיי שגרה סבירים. ענישה קולקטיבית זו, הכופה על התושבים, שלא עשו דבר ושאינם חשודים בדבר, חוסר ודאות, תסכול ובזבוז של זמן יקר וכסף, מבוצעת ללא כל הצדקה וכל כולה ניצול שרירותי של הצבא את כוחו ואת סמכותו.
  5. בחזרה לאל-עיסאוויה: מתחילת השנה נפצעו שלושה קטינים – בני שמונה, תשע ו-16 – מכדורי ספוג שנורו לעברם במהלך ה"מבצע" המשטרתי המתמשך בשכונה. אחד מהם, ילד בן 8, איבד את עינו. ירי כדורי ספוג בשכונת מגורים עלול להביא לתוצאות קשות ואף קטלניות, וכדי למנוע תוצאות כאלה, ההוראות מגבילות את השימוש בהם ואוסרות לירות אותה לעבר פלג הגוף העליון ולעבר קטינים ומגבילות את הטווח המינימלי שבו מותר להשתמש בהם. עם זאת, בשנים האחרונות נפצעו מאות פלסטינים מירי כדורי ספוג במזרח ירושלים, בהם קטינים. למרות כל זאת, המשטרה מסרבת לשנות את מדיניות הפתיחה באש המאפשרת פגיעות אלה.
בצלם בתקשורת: