דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מְשֹׁל וְהַפְרֵד - כבר 52 שנה, 5.6.19

שלום,

מְשֹׁל וְהַפְרֵד, כבר 52 שנה 
 
בין הבחירות של אפריל לאלו של ספטמבר, נחלוף על פני יוני  החודש בו לפני 52 שנה כבשה ישראל את הגדה המערבית, כולל את מזרח ירושלים, ואת רצועת עזה. מאז התחלפו ממשלות, נוהלו תהליכים והוכרזו הכרזות; אבל עובדה אחת נותרה שרירה וקיימת לכל אורך התקופה הזו: החיים של כל בני האדם בין הירדן והים מנוהלים מאז בידי ממשלה אחת, ממשלה שאזרחים ישראלים הנהנים מזכויות פוליטיות יכולים להצביע לה; נתינים פלסטינים  לא. 
 
ישראל, בהתמדה ובנחרצות, כתשה לרסיסים את המרחב הפלסטיני ושברה אותו לפיסות נפרדות, תלושות זו מזו  ולכן חלשות יותר, מבודדות ונוחות יותר לשליטה, ניצול ודיכוי. בשטחים, נקודת ההתחלה של המְשֹׁל הישראלי הייתה בעת כיבושםמאז חיים הפלסטינים, יותר ויותר, את מציאות ההַפְרֵד: הפרדת הגדה מעזה; הפרדת ירושלים המזרחית מהגדה; והפרדת האיים הפלסטינים בתוך הגדה אלו מאלו. ישראלים, להבדיל, נהנים מחופש תנועה  בתוך הגדה, בין הגדה לבין ישראל, ובתוך ישראל. 

על מנת להמחיש את התהליכים הללו בזמן ובמרחב  כיצד התרחשו, אילו תירוצים תורצו, ולאיזו מציאות הם הובילו  אנו משיקים השבוע את הפרויקט המיוחד מְשֹׁל וְהַפְרֵד: סדרה של מפות המציגות 52 שנות מדיניות ישראלית. כיצד צווים צבאייםהכרזות למיניהן וכלים תכנוניים הובילו להקמת עוד ועוד התנחלויות ותשתיות ישראליות; כיצד כל אלה קידמו  ומוסיפים לקדם  אינטרסים ישראלים על חשבון זכויות פלסטיניות; כיצד האיים הפלסטיניים, שנוצרו בכוונת מכוון, שוקעים בתוך ים השליטה הישראלית; כיצד ההפרדה בין פלסטינים לבין פלסטינים מאפשרת לישראל לממש עוד שליטה ועריצות. 
 
העתיד של כל 14 מיליון בני האדם בין הירדן והים לא יכול להיות מבוסס על אַדְנוּת ישראלית והפרדה ודיכוי לפלסטיניםעל כך שעם אחד ינתץ לרסיסים את חייו, קהילותיו ואדמותיו של עם אחר. אנחנו בבצלם מאמינים בהתנגדות לעוול  שמבוססת על עובדות. לכן ההזמנה לגלוש בין מפות הפרויקט אינה רק על מנת להרבות ידע: זו הזמנה לראות את המציאות נכוחה  ולדרוש עתיד שונה בתכלית. 
 
תודה על התמיכה והשותפותבברכה, 
 
חגי אלעד 
 
 
  • עליונות דמוגרפית ליהודים, הריסות לפלסטינים
ביום ראשון השבוע ציינו את ׳יום ירושלים׳. המדיניות הישראלית במזרח ירושלים, מאז ראשית הכיבוש וסיפוח מזרח העיר נועדה לשרת תכלית של עליונות דמוגרפית ליהודים באמצעות סילוק פלסטינים. המדינה משתמשת לצורך זה בתירוצים תכנוניים ומשפטיים: תחילה היא מסרבת להכין עבור פלסטינים תוכניות בנייה, ואז, כשהתושבים בונים ללא היתרים, מגיעות הרשויות וטוענות שמדובר ב"בנייה בלתי חוקית". משנת 2004 ועד היום הרסה ישראל לפחות 848 בתים פלסטיניים במזרח ירושלים. לפחות 2,960 בני אדם, בהם 1,596 ילדים, איבדו כך את ביתם. עשרות אלפי תושבים מאויימים בהריסת ביתם.
 
 
  • אלימות מתנחלים: מתנחלים מציתים שדות של פלסטינים בבורין ובעסירה אל-קיבלייה בגיבוי הצבא

ביום שישי, 17.5.19, הציתו מתנחלים שדות לא מעובדים בבורין ובעסירה אל-קיבילייה. בשני המקומות מתנחלים יידו אבנים לעבר תושבי הכפרים, ובעסירה אל-קיבילייה, שם השטח מפוקח על-ידי מגדלי שמירה צבאיים, מתנחל אף ירה באוויר. חיילים שעמדו לידם לא עצרו אותם, ומנעו מהפלסטינים להתקרב לאדמותיהם הבוערות. השדות שהוצתו בבורין נמצאים במרחק של כ-400 מטר מבתי הכפר וכקילומטר מנקודת ההתנחלות גבעת רונן. הצבא אוסר כניסת פלסטינים לשטחים אלה מלבד ימים קצובים פעמיים בשנה, וגם אז, רק אם מתאפשר תיאום עם המת"ק הישראלי. בשלב מסוים כיבו המתנחלים את האש, ככל הנראה מחשש שתתפשט לכיוון ההתנחלות. גיבוי מלא זה מצד רשויות המדינה תואם את מדיניותה ארוכת השנים של ישראל בגדה, שמעשי אלימות אלה משרתים אותה ומסייעים לה להשיג את מטרותיה.
 

״יושבים השופטים בבית המשפט הגבוה לצדק ומקשיבים לעורכי הדין. והנה, כמה דקות לאחר שהחל הדיון, כבר ממהר השופט עמית להגדיר את גבולותיו: "התפקיד שלנו מוגבל... אנחנו דנים רק בהריסה, לא בתכנון". וכך, בניתוק המלאכותי שיצר בין שלביו השונים של הליך הנישול — ההריסה והתכנון — הפך השופט את כל תושבי הגדה הפלסטינים ל"עברייני בנייה", הבוחרים, במודע וסתם כי כך מתחשק להם, להפר את החוק ולהכעיס את משטר הכיבוש. האם השופט עמית באמת מאמין שאין קשר בין מערכת התכנון הישראלית, השוללת מפלסטינים כל אפשרות ממשית לבנות כחוק, לבין ההיקף העצום של בנייה ללא היתרים ברחבי הגדה? למה, בעצם, השופט עמית דן "רק" בהריסה? ... עד כמה הפנימו השופטים את תפקידו של בית המשפט בהעמדת הפנים המתחסדת, כאילו בית המשפט מתפקד בעתירות אלה כגוף נייטרלי, המקיים הליכים הוגנים ושוויוניים. זאת בעוד מעולם לא התקבלה ולו עתירה אחת של פלסטינים שהמינהל האזרחי הוציא צו להריסת ביתם, גם כאשר מדובר היה בפינויו של יישוב שלם — ולמרות שפינוי כזה יהווה פשע מלחמה.״

חסימת כבישים בכפרי הגדה הפכה כבר מזמן לאחת משיטות הדיכוי השגרתיות בהן משתמשת ישראל נגד תושבי הגדה. כך, למשל, כאשר נטען כי צעירים פלסטינים מכפר כלשהו יידו אבנים או בקבוקי תבערה על כלי-רכב ישראליים בכבישים באזור, הצבא מעניש את כל תושבי אותו כפר והכפרים הסמוכים לו באמצעות סגירת השערים שהציב במהלך השנים בכניסות לכפרים.

נוכחותם הקבועה של השערים משמשת, גם כאשר הם פתוחים, תזכורת תמידית לעובדה שחופש התנועה של הפלסטינים כפוף לחלוטין להחלטות ישראליות שרירותיות, תוך התעלמות מוחלטת מצורכי התושבים.

בחודשים מארס-אפריל סגר הצבא את השערים שהציב בכניסה לארבעה כפרים בטענות כאלה. בעזון שממזרח לקלקיליה למשך 20 יום, בכיפל חארס שמצפון-מערב לסלפית למשך שמונה ימים, בדיר איסתיא שממזרח לסלפית למשך חמישה ימים ובתוקוע שמדרום-מזרח לבית לחם למשך 17 יום.

חסימת כבישים – הפוגעת באלפי בני אדם שכל "חטאם" הוא מגורים בכפר אותו החליט הצבא לדכא – אינה חוקית. החסימות משבשות באופן קיצוני את חיי התושבים ופוגעות ביכולתם להתפרנס, להגיע למוסדות לימוד, לעבד שטחים חקלאיים, לקבל טיפול רפואי או פשוט לנהל חיים סבירים. החסימות מהוות ענישה קולקטיבית, כופות על התושבים חיים בחוסר ודאות וגורמות לתסכול ולבזבוז זמן יקר.  

Want to change how you receive these emails?
You can update your preferences or unsubscribe from this list