דילוג לתוכן העיקרי
נקודת ההתנחלות בח'ירבת א-סוויידה. צילום: שרית מיכאלי, בצלם, 14.11.17
תפריט
נושאים

פרקטיקות של נישול, מהדורת צפון בקעת הירדן: נקודות התנחלות חדשות כחלק ממהלך ההשתלטות על הקרקעות

בסוף שנת 2016 הוקמו שתי נקודות התנחלות (מאחזים) חדשות בצפון בקעת הירדן. בטכניקות הדומות למהלכי נישול ישראליים אחרים ברחבי הגדה, כך גם במקרה הנוכחי: המאחזים עצמם נבנים על עשרות דונמים בודדים, אך חתימתם בשטח מרחיקת לכת הרבה יותר והם מהווים בסיס להשתלטות ישראלית על אלפי דונמים. מדיניותה ארוכת השנים של ישראל באזור זה, שמכוונת לגירוש הקהילות הפלסטיניות מהאזור, מיושמת תוך שילוב בין צווים צבאים, אמצעים מנהלתיים ותכנוניים ופעילות צבאית. המתנחלים במאחזים החדשים משמשים כזרועה הארוכה של המדינה: תוך ניצול מעמדם כאזרחים ישראלים בשטח כבוש הם תוקפים רועי צאן פלסטינים ומונעים את גישתם לאדמות שמהוות מקור מחייה מרכזי עבור קהילותיהם מזה עשרות שנים.

המאחז החדש הראשון מבין השניים הוקם בצפון הבקעה בספטמבר 2016. תחילה, הוא הוקם על חלקה בבעלות פלסטינית פרטית במרחק של כמה מאות מטרים מהמאחז "גבעת סלעית", שהוקם ב-2001 ומההתנחלות מחולה שהוקמה ב-1968. כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 2017, העבירו המתנחלים את מבני המאחז לראש גבעה סמוכה, לחלקה שנרשמה בטאבו כרכוש ממשלתי עוד לפני שישראל כבשה את הגדה. ישראל מנכסת לעצמה "אדמות מדינה" אלה, שנועדו לשרת את צורכי האוכלוסייה המקומית, ומייעדת אותן לצרכיה הבלעדיים. העברת המאחז לחלקה המסווגת ״אדמת מדינה״ מרמזת כי המהלך נעשה בתיאום עם הרשויות הישראליות.

Thumbnail
מפת צפון בקעת הירדן ונקודות ההתנחלות החדשות

להגדלת המפה הקליקו כאן.

שטח המאחז משתרע כיום על כ-50 דונם בהם הוקמו צריף למגורים, כמה אוהלים, מכלאה לצאן ולבקר ומיכל מים גדול. לפי הערכות פעילים ישראלים, במאחז גרים כעשרה צעירים. ממיקומו בראש הגבעה חולש המאחז על וואדי ח'ילת חמד, שבו שוכן אחד ממקבצי האוהלים המרכיבים את קהילת הרועים הוותיקה ח'ירבת תל אל-חימה, המונה כמאתיים נפשות. המאחז מוקף באלפי דונם של אדמות מרעה של קהילה זו; של מקבץ קהילות אל-פאריסייה, המונה כ-300 נפשות בחורף וכ-100 בקיץ; ושל הכפר כרדלה, המונה כ-450 תושבים.

המאחז החדש השני הוקם כחודשיים מאוחר יותר, בנובמבר 2016, כשמונה ק"מ מדרום לראשון, ובמרחק של כ-300 מטרים בלבד מהמחנה הצבאי "מגמת נצח יהודה". בתחילת ינואר 2017 הביאו תושבי המאחז למקום עדר בקר המונה כמה עשרות פרות ובנו בו מכלאה ומבנים חקלאיים. באפריל 2017 תיעדו פעילות מחסום ווטש צינור מים שמחבר את המאחז לבסיס הצבאי. חשיפת העובדה שהמדינה מספקת מים למאחז שהיא עצמה מגדירה כבלתי חוקי היא שהובילה, ככל הנראה, להרחקתו במאי 2017 למקום המכונה ח׳ירבת א-סוויידה, במרחק של כארבעה ק"מ מהמחנה. המיקום החדש נמצא בתוך שטח שעליו הכריז הצבא "שטח אש", גם הפעם על חלקה שנרשמה בטאבו כרכוש ממשלתי עוד לפני הכיבוש.

Thumbnail
נקודת ההתנחלות בסמוך לח'ירבת תל אל-חימה.

המאחז משתרע כיום על-פני כ-40 דונם, וקיימים בו אוהלים, סככות, מתקנים חקלאיים, מכלאה לבקר, לוחות סולאריים, מכל מים גדול וטרקטור. לפי הערכת פעילים ישראלים, גם במאחז זה גרים כעשרה צעירים. גם מאחז זה מוקף באלפי דונמים של אדמות מרעה של שלוש קהילות פלסטיניות ותיקות: ח'ירבת סמרה, המונה כ-40 נפשות בחורף, ועומדת ריקה במשך שלושה חודשים בקיץ; ח’לת מכחול, המונה כ-40 נפשות; ועין אל-חילווה המונה כ-55 נפשות.

השפעתם של המאחזים חורגת בהרבה משטחם הבנוי: המתנחלים הגרים בהם משקיעים מאמצים רבים בחסימת גישתם של הרועים הפלסטינים לאדמותיהם. לצורך כך הם יוצאים לסיורי הפחדה כשהם רכובים על סוסים ועל טרקטורונים, חמושים באלות וברובים, ומגרשים רועי צאן פלסטינים. בצלם תיעד מקרים שבהם מתנחלים רכבו לתוך עדרי כבשים כדי לפזרם, דרסו בעלי חיים או יידו עליהם אבנים, וכן מעשי אלימות ואיומים כלפי רועי הצאן עצמם.

המתנחלים משתלטים על שטחי המרעה מהם הם מדירים את הרועים הפלסטינים, ורועים בהם את עדרי הצאן והבקר שלהם. כך הם מנצלים את שטחי המרעה לצרכיהם שלהם ופוגעים פגיעה קשה במקור הפרנסה העיקרי של הרועים הפלסטינים. 

תושבי הקהילות התלוננו בפני הצבא והמשטרה על השגרה האלימה שנכפתה עליהם, אך מערכת אכיפת החוק הישראלית נמנעת באופן עקבי מנקיטת צעדים כלשהם נגד המתנחלים. תושבים פלסטינים מספרים כי גם כאשר חיילים נוכחים בעת תקיפה, הם עומדים מנגד, לצד המתנחלים.

הקמת המאחזים והאלימות שנוקטים תושביהם כלפי התושבים הפלסטינים מתקיימות בחסות המדינה ואינן מתרחשות בחלל ריק.  הן מהוות חלק בלתי נפרד ממדיניות ישראל בבקעת הירדן מאז 1967, הכוללת מגוון אמצעים – רשמיים ולא רשמיים – שנועדו לצמצם את הנוכחות הפלסטינית בבקעה ולהעמיק את השליטה הישראלית באזור. כך, ישראל אוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85% משטחי הבקעה וצפון ים המלח ומנצלת שטחים אלה לצרכיה שלה. היא אוסרת עליהם לשהות בשטחים אלה, לבנות בהם, לרעות בהם צאן ולעבד בהם את אדמותיהם. איסור זה מתבסס על תירוצים משפטיים שונים: כבר ב-1967, חודשים ספורים לאחר ראשית הכיבוש, הכריזה ישראל על כל השטחים שנרשמו כרכוש ממשלתי בתקופת השלטון הירדני – המהווים 53% משטח אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח – שטחים סגורים. בנוסף, בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים הכריז הצבא על 45.7% משטח הבקעה כ"שטחי אש", ואסרה על פלסטינים להיכנס אליהם או לשהות בהם. ישראל גם הכריזה על כ-20% משטח הבקעה "שמורות טבע" ו"גנים לאומיים", ושטחים אחרים הוקצו להתנחלויות שהוקמו בבקעה זמן קצר לאחר הכיבוש (חלק מהשטחים הנ"ל חופפים זה לזה).

על כל אלה מתווסף האיסור הגורף שמטילה המדינה על בניית בתי מגורים או מבני ציבור בקהילות פלסטיניות אלה, סירובה לחבר אותן לתשתית בסיסית של מים וחשמל והימנעותה מסלילת כבישים שיובילו אליהן. כאשר בלית ברירה בונים התושבים ללא היתרים – מוציא נגדם המנהל האזרחי צווי הריסה. בין אם הצווים ממומשים ובין אם לאו, האיום הגלום בהם מרחף מעל התושבים כל העת. בחלק מהקהילות הרס המנהל את בתיהם של אותם תושבים כמה פעמים.

מאז שנת 2006 ועד ה-30.11.17 הרס הצבא 205 מבנים בקהילות שבסמוך אליהן הוקמו המאחזים החדשים: בקהילת ח’לת מכחול הרס הצבא 25 מבני מגורים ו-37 מבנים אחרים; בקהילת ח'ירבת סמרה הרס הצבא 4 מבני מגורים ו-6 מבנים אחרים; בקהילת עין אל-חילווה הרס הצבא 15 מבני מגורים ושבעה מבנים אחרים; בקהילת ח'ירבת תל אל-חימה הרס הצבא 17 מבני מגורים ו-12 מבנים אחרים; בקהילת אל-פאריסייה הרס הצבא 61 מבני מגורים ו-21 מבנים אחרים. בסך הכול איבדו בתקופה זו 391 תושבים את ביתם, בהם 157 ילדים ובני נוער.

מציאות חיים מייאשת וקשה מנשוא זו נכפית על תושבי קהילות אלה במטרה לגרום להם לעזוב – לכאורה מרצונם – את בתיהם. יצירתה של מציאות כזו שקולה במהותה לגירוש תושבי השטח הכבוש מבתיהם ומאדמותיהם והיא מהווה העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, הנחשבת לפשע מלחמה. כל המעורבים בביצוע פשע כזה – כולל ראש הממשלה, שר הביטחון, שופטים המאשרים מהלכים המובילים לגירוש ואלוף הפיקוד החתום על הצווים – נושאים באחריות אישית לביצועו.

הקמתם של שני המאחזים החדשים מסייעת למדינה לממש את תכליתה העיקרית בגדה: נישול התושבים הפלסטינים מאדמותיהם ומבתיהם והשתלטות על רכושם. כל אחת מההגבלות שהטילה המדינה על התושבים הפלסטינים איפשרה למתנחלים לפלוש לאדמותיהם, להקים בהן התנחלויות ומאחזים ולהשתלט על שטחים נרחבים סביבם. המדינה אמנם טוענת כי המאחזים נמצאים באזור באופן "בלתי חוקי", מ"יוזמתם הפרטית" של המתנחלים, ואולם הימנעותה מפעולה כלשהי כדי לשנות מציאות זו מרוקנת טענות אלה מתוכן. סירובה של המדינה לפנותם, למנוע את שגרת התקיפות ולהעמיד לדין את האחראים לה – מלמדת על השימוש שהיא עושה בהתנהלות העבריינית של המתנחלים לביסוס שליטתה באזור, תוך מתן מס שפתיים של "התנערות רשמית". פעולות אלה משלימות את אמצעי הנישול הרשמיים שישראל מפעילה באזור (כמו גם בחלקים אחרים של הגדה), וממלאות תפקיד מרכזי ביישום מדיניותה.

עבד דראר'מה, בן 80, רועה צאן תושב ח'ירבת סמרה, נשוי ואב לתשעה, סיפר בעדות שמסר ב-20.12.17 לתחקירן בצלם עארף דראר'מה:

אני עוסק בגידול צאן. זה מקצוע שעובר במשפחה שלי מדור לדור. מזה אנחנו מתקיימים ומגדלים את ילדינו. אשתי הראשונה נפטרה לפני כמה שנים וכל הילדים שלי כבר התחתנו ועזבו כדי לחפש פרנסה במקומות אחרים. מאז התחתנתי שוב. רציתי להמשיך את החיים.

לפני הכיבוש היינו נודדים באדמות שלנו: בח'ירבת סמרה, בח'ירבת א-סוויידה ובח'ירבת אל-מזוקח. היו לנו חיים מצוינים – בלי הכיבוש, הבסיסים הצבאיים והמתנחלים. הכבשים שלנו היו יכולות לנוע בחופשיות בשטחי המרעה, והיו לנו מרחבים פתוחים, פרנסה טובה וחיים נוחים. במשך עשרות שנים גרתי בח'ירבת א-סוויידה עם עוד משפחות מהמשפחה המורחבת שלי. אחרי מלחמת 1967 החיים שלנו הפכו לגיהינום. הצבא הגיע וגירש אותנו מאזור ח'ירבת א-סוויידה. הם תקפו אותנו, החרימו את הצאן שלנו, והרגו הרבה כבשים. ברחנו והשארנו הכול מאחורינו, רק כדי לשמור על חיינו וחיי הילדים שלנו. מאז רדפו אותנו האסונות בזה אחר זה, ולא חזרנו לחיים נורמליים. הכיבוש גזל מאיתנו את הפרנסה שלנו וכל דבר שהסב לנו אושר. החיים שלנו נהיו קשים מאוד.

אחרי שברחנו מח'ירבת א-סוויידה ומח'ירבת אל-מזוקח עברנו לגור בח'ירבת סמרה. בהתחלה גרו כאן איתנו עשרות משפחות, אבל היום נשארנו רק משפחות בודדות, כי החיים פה הם גיהינום. לפני כמה שנים הגיעו לכאן דחפורים והרסו את האוהלים שלי, של הבנים שלי ושל השכנים. הם אמרו לנו שזה בגלל שאין לנו היתרי בניה לאוהלים. אבל באותו זמן הם בונים בתים בהתנחלויות.

כך המשיכו תנאי החיים שלנו להתדרדר, והם החמירו במיוחד בשנה האחרונה. פתאום הגיעו מתנחלים והקימו אוהלים בראש גבעת ח'ירבת אל-מזוקח. יש לנו באזור הזה אדמות שרשות הטבע והגנים גירשה אותנו מהן בטענה שאסור לרעות בהן. היום המתנחלים רועים את הבקר שלהם באדמות אלה, בזמן שלנו לא מרשים להביא את הצאן שלנו למרעה. אנחנו מפחדים מהם כי הם חמושים והצבא עומד לצידם, נגדנו. הצבא מגרש אותנו מהאזור בטענה שזה שטח צבאי, אבל הצווים הצבאיים שחלים עלינו לא חלים על המתנחלים.

לפני חצי שנה המתנחלים עברו מח'ירבת אל-מזוקח לח'ירבת א-סוויידה והקימו שם את האוהלים שלהם. זה היה אסון עבורנו. א-סוויידה היא אדמת אבותיי, והיא נפרסת על פני אלפי דונמים. עכשיו המתנחלים סגרו אותה בפנינו, ולנו אין יכולת או כוח לשנות את המצב. המתנחלים הביאו בקר וכבשים והם רועים באדמות המרעה שלנו, אל מול העיניים שלנו, בעוד שעלינו אוסרים להיכנס אליהן ולגור בהן.

המתנחלים כל הזמן מסתובבים בשטחי המרעה, מלווים בכלבים תוקפניים. הם מאיימים להרוג את הבנים שלי ואת המשפחה שלי ושל הרועים האחרים אם ניכנס לאדמות המרעה. התלוננו על זה כבר כמה פעמים בפני הצבא, אבל הצבא עומד לצד המתנחלים. הוא מגביל את רועי הצאן, ומאלץ אותם לחיות במקומות רחוקים.

חיינו נהיו מרים, ובנוסף התחלנו לצבור חובות. המרעה היה מספק מזון לכבשים, וגם אנחנו היינו מלקטים צמחי מאכל. היום התנועה שלנו מוגבלת לשטח קטן מאוד, ואנחנו צריכים לקנות מספוא לצאן, שמחירו גבוה מאוד. מכרתי חלק מהכבשים שלי כדי לקנות מספוא, וכך גם עשו שאר הרועים באזור. זה מקשה מאוד על החיים שלנו – גם כלכלית וגם נפשית. אנחנו לא יודעים מה לעשות.

בשנים האחרונות, בגלל שכל כך מגבילים אותנו ובגלל שלא נשאר לנו איפה לרעות, התחלנו לנדוד בקיץ לאזורים רחוקים. אנחנו נאלצים לעזוב את האוהלים שלנו כדי לגור ליד אדמות מרעה באזור טובאס, וזה מוסיף סבל על המצוקה שלנו. גם ככה החיים שלנו היו קשים, וכשהגיעו המתנחלים הם הפכו לגיהינום. בגללם אנחנו חיים בדאגה ובפחד על עצמנו, על הילדים שלנו ועל הצאן. זוהי האדמה שלנו. באיזו זכות הם משתלטים עליה?

Thumbnail
זהרה איוב לאחר שהמנהל האזרחי הרס את ביתה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 27.9.16

זהרה איוב, בת 69, תושבת ח'ירבת תל אל-חימה, עובדת בגידול צאן, נשואה ואם לשלושה עשר, סיפרה בעדות שמסרה ב-20.12.17 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:

מאז שהתחתנתי אני חיה עם בעלי באזור ח'ירבת תל אל-חימה, בבקעת הירדן. כמה פעמים נאלצנו לנדוד פה באזור בגלל הצבא והמנהל האזרחי. הפעם האחרונה הייתה בשנה שעברה, כשהם הרסו לנו צריפי מגורים ודירי צאן ולא השאירו לנו כלום, בטענה שבנינו בלי היתר. כבר אין לנו יכולת לבנות צריפים שעולים הרבה כסף, לכן הקמנו אוהלים במקום.

החיים שלנו נעשו קשים במיוחד מאז שהקימו את המאחז החדש, לפני שנה בערך. המתנחלים רודפים אחרינו עד לבתים שלנו, צועקים עלינו, מצלמים אותנו, דורשים שנעזוב את המקום ואומרים שזו האדמה שלהם – למרות שהם בכלל מתנחלים. הם אפילו מצלמים את דירי הצאן. הם רודפים אחרי הילדים שלי בזמן שהם רועים את הצאן. הרבה פעמים הם יידו אבנים על הצאן, וכמה כבשים אפילו הפילו את העוברים שלהן בגלל שמתנחלים רדפו אחריהן ויידו עליהן אבנים.

בעקבות הקושי לרעות את הכבשים באדמות שלנו, אנחנו נאלצים לקנות מספוא כדי להאכיל אותן, וזה מאוד קשה לנו כספית. בגלל קניית המספוא צברנו חובות, וזה עוד מקור לדאגות. אנחנו בקושי מתקיימים, והרווחים מהצאן בקושי מספיקים למחייה שלנו. אנחנו לא יכולים לקנות מזון לצאן בכל ימות השנה, כי זה הפסד גדול שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אנחנו חיים בלי חשמל ובלי מים זורמים. בחודש יולי הגיעו אנשי המנהל האזרחי והחרימו את הלוחות הסולריים שקיבלנו בחודש מארס כתרומה מארגון סיוע. אנחנו נאלצים לקנות מים ממכליות שנמצאות באזור עין אל-בידא. לעומת זאת, ברגע שהמתנחלים הגיעו למקום הם חוברו למים ולחשמל במהירות מדהימה ואפילו נטעו עצי זית. אם אנחנו היינו נוטעים עצים הצבא והמנהל האזרחי היו מגיעים מיד כדי לעקור אותם.

Thumbnail
המנהל האזרחי מחרים מכלי מים בחי'רת תל אל-חימה. צילום: עארף דארא'מה, בצלם, 17.7.17

אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מצליחה להירדם בלילות. אני לא מרגישה נחת מכלום. אני מפחדת על הילדים שלי, דואגת שיקרה להם משהו רע ותוהה איך הם ימשיכו כך את החיים שלהם. אני כבר אישה זקנה ולא מפחדת על עצמי, אבל אני כן חוששת לגורל הילדים שלי ולגורל ילדיהם.

אני לא מבינה מה הם רוצים מאיתנו. אנחנו לא מציקים להם. הם אלה שמציקים לנו ורודפים אותנו לכל מקום. אמרתי לילדים שלי "בואו נעזוב למקום בטוח, לא חשוב לאן". אבל הם אמרו לי ש"אין מקום בטוח, אין מקום שאין בו מתנחלים. הם השתלטו על כל האדמות". אמרתי להם שאולי נעזוב לשכם אבל הם אמרו לי ש"אפילו בשכם המתנחלים השתלטו על כל האדמות שלה. לא נשאר דבר".

אני כל הזמן חושבת, לאן נלך? אנחנו לא רוצים כלום, רק ביטחון ולחיות בשקט. את העבודה הקשה הזו קיבלנו, את החיים הקשים עם הצאן וגידולו בתנאים כה קשים גם קיבלנו. אבל מה אנחנו יכולים לעשות עם המתנחלים? ההרגשה של האדם שהוא נלחם על פת לחם, שהוא כל הזמן תחת איום, כל הזמן חי בפחד, זה דבר שאי אפשר לשאת. אילו היה מקום אחר שניתן לעבור אליו, שבו יהיו אדמות מרעה ומקום לבנות בתים בשבילנו, לא הייתי חושבת פעמיים, הייתי עוברת מיד.