דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

סכנה מידית לפינוי 25 תושבים בבקעת הירדן במסגרת פעולות הרשויות לגירוש פלסטינים משטח C

עדכון: ב-8.1.14 הגיעו כוחות של הצבא ודחפורי המנהל האזרחי אל ח'רבת עין כרזליה והרסו את כל המבנים ביישוב. שלוש המשפחות הגרות במקום, המונות 25 בני אדם, בהם 15 קטינים, נותרו בלא כל קורת גג בקור העז ובלי מחסה לעדרי הצאן שלהם. הצבא הרס גם את צינור המים היחיד שמשרת את התושבים במקום.

תושבים בסכנת גירוש ח'רבת עין כרזליה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 23.12.13
תושבים בסכנת גירוש בח'רבת עין אל-כרזליה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 23.12.13

ח'רבת עין כרזליה נמצאת בצפון בקעת הירדן, כשלושה ק"מ מדרום-מערב לכפר אל-ג'יפתליק וכעשרים ק"מ ממזרח לכפר עקרבה, שעל אדמותיו היא שוכנת. מזה 25 שנים גרות בה שלוש משפחות שמקורן בעקרבה, המונות עשרה מבוגרים ו-15 קטינים. התושבים מתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן ומסתמכים על מעיין שמצוי בקרבת מקום. ילדיהם לומדים בבית ספר בכפר ג'יפתליק הסמוך. ברשותם שלושה אוהלים, שש מכלאות צאן, חמישה דירים, שני לולים ושלושה עדרים שכוללים 750 ראשי צאן. המשפחות גרות במקום תשעה חודשים בשנה, מספטמבר עד מאי. בחודשי הקיץ, בשל החום הכבד והמחסור במים, הן עוברות לשהות בעקרבה ומשכנות את עדריהן במכלאות בסמוך לכפר.

בשנת 1972 הכריז הצבא על האזור שבו נכללת ח'רבת עין כרזליה כעל שטח צבאי סגור (מס' 904) בטענה שהוא נחוץ כשטח אש. עם זאת, לטענת התושבים עד לשנתיים האחרונות לא נערכו אימוני צבא במקום.

החל משנת 2003 הורה המנהל האזרחי למשפחות, כמעט מדי שנה, להתפנות, והוא אף הרס חלק מבתיהן וממתקניהן. לטענת המנהל, רק בשנה זו איתר נוכחות של המשפחות באזור.

ב-19.1.10 שוב הגיעו נציגי המנהל אל המשפחות ומסרו להם צווים שהורו להם לעזוב בתוך 72 שעות את השטח שבו הן גרות בטענה שמדובר בשטח צבאי סגור המשמש כשטח אש. בעקבות חלוקת הצווים עתרו המשפחות לבג"ץ באמצעות עו"ד תאופיק ג'בארין. באותו שבוע הוציא בית המשפט צו ביניים שהקפיא את הפינוי עד להחלטה אחרת. בדיון שהתקיים בעתירה כשנה לאחר מכן, ב-31.1.11, הסכימו הצדדים לקיים פגישה בשטח, "בניסיון למצוא פתרון פרקטי לבעייתם של העותרים, לאו דווקא בשטח בו הם נמצאים כעת". בעקבות כך, ערכו המשפחות ובא כוחן סיור במקום ב-3.3.11 עם נציגי הרשויות, במהלכו הן הצהירו על רצונן להמשיך לגור בו, והציעו להגביל את נדידתן לרדיוס של 300 מטרים. המדינה דחתה הצעה זו. בתגובה שהגישה לבית המשפט ב-24.11.11 קבעה המדינה כי השטח נחוץ לצרכי אימונים של הצבא וכי מאחר שהעותרים אינם תושבי קבע בשטח, הם אינם זכאים להשאר בו.

במהלך השנתיים הבאות הציעה המדינה למשפחות מספר מיקומים חלופיים, ביניהם בחלק המתוכנן של הכפר ג'יפתליק שבשטח C המאוכלס כבר, והודיעה כי תשקול מתן היתרים למשפחות לרעות את צאנן בשטח האש. המשפחות עמדו על רצונן להשאר בשטח שבו הן גרות מזה שנים והצהירו כי יסכימו להתפנות בעת הצורך, באופן זמני, כדי לאפשר לצבא להתאמן במקום. ואכן, בכמה הזדמנויות הורה הצבא למשפחות להתפנות לפרקי זמן של עד שלושה ימים לצורך אימונים.

כארבע שנים לאחר שהוגשה העתירה, ב-3.12.13, דחה בית המשפט את עתירת התושבים. מאחר שהמדינה צרפה לתגובתה צו סגירת שטח רק משנת 1999, בית המשפט התייחס לשנה זו כתאריך הקובע בשאלת תושבותם של העותרים וקבע כי נכון לשנה זו העותרים לא הוכיחו כי היו תושבי קבע באזור. בית המשפט האריך את צו הביניים בשלושים ימים נוספים, כדי לאפשר למשפחות לפנות את רכושן מהשטח ולנסות להגיע להסכמה עם המדינה. מאחר שהסכמה כזו לא הושגה, שלוש המשפחות שגרות בח'רבת עין כרזליה עתידות להיות מגורשות מביתן החל מיום חמישי, ה-2.1.14.

ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, חייבת לאפשר לתושבים להמשיך לנהל את חייהם, ובכלל זה עליה לאפשר להם לבנות את בתיהם באופן חוקי ולהשתמש במקורות המים. גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים. בכל מקרה, יש לאפשר לתושבים לשוב לבתיהם ברגע שהדבר מתאפשר. ברור שגירוש התושבים מבתיהם במקרה זה אינו עונה לאף אחד מתנאים אלה ובכל מקרה – אף גורם לא טרח לספק להם פתרון חלופי הולם שיאפשר להם להמשיך ולקיים את אורח חייהם ואם יגורשו הם יישארו חסרי בית וללא אפשרות לפרנסה. בצלם קורא לרשויות האחראיות לאפשר לתושבי ח'ירבת עין כרזליה להישאר ללא הפרעה במקום מגוריהם ולרעות שם את צאנם, כפי שעשו ב-25 השנים האחרונות.

רקע

גירוש מתוכנן זה הוא חלק ממדיניות ארוכת שנים של ישראל כלפי קהילות הרועים שחיות בבקעת הירדן. המנהל האזרחי פועל בדרכים שונות על מנת לגרשן מאזורי מחייתן ולהשתמש באדמות:

  • רוב שטח בקעת הירדן נסגר בפני פלסטינים תושבי הבקעה בעילות שונות: הכרזת "שטח צבאי סגור" – כולל השטחים המוניציפאליים של ההתנחלויות ושטחי אש, שמורת טבע או "אדמות מדינה". בסך הכול, לאחר ניכוי חפיפות באזורים אלה, כ-85% מהשטח אסורים לשימוש פלסטינים: נאסר עליהם לשהות בשטחים אלה, לבנות בהם ולרעות בהם צאן.
  • בשטחים המצומצמים שנותרו לפלסטינים, נמנע המנהל האזרחי מלהכין תכניות מתאר עבור הקהילות שגרות בהם. כאשר פלסטינים בונים ללא היתר – לאחר שהמנהל האזרחי אינו מותיר להם כל ברירה אחרת – מוציא המנהל צווי הריסה לבתים ומיישם את חלקם. לפי נתוני בצלם, מתחילת 2006 ועד סוף אפריל 2013 הרס המנהל האזרחי לפחות 315 יחידות דיור ביישובים פלסטיניים בבקעת הירדן ועוד מספר לא ידוע של מבנים חקלאיים. במבני המגורים שנהרסו גרו לפחות 1,577 פלסטינים, ובהם לפחות 658 קטינים. 225 מהפלסטינים שבתיהם נהרסו (בהם 102 קטינים) סבלו מהריסת ביתם לפחות פעמיים.
  • הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן שהמנהל האזרחי מונע מהן אפשרות של תכנון ובנייה חוקית אינן זוכות בדרך כלל לחיבור לרשת המים. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים שמחירם גבוה מאוד. כתוצאה ממדיניות זו, ממוצע צריכת המים ביישובים אלה הוא עשרים ליטר ליום לנפש בלבד, לעומת מאה ליטר ליום לנפש עליהם ממליץ ארגון הבריאות העולמי כצריכה מינימלית.
  • החל מקיץ 2012 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות ששוכנות בשטחים שהוכרזו כשטחי אש בבקעת הירדן, בטענה שהדבר נחוץ לצורך אימונים. בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. עד סוף מאי 2013 התרחשו לפחות עשרים אירועים כאלה. מדיניות זו נועדה להפוך את הנוכחות הפלסטינית באזור למינימלית ולייצר מציאות של שליטה ישראלית באזור וסיפוחו דה-פקטו לישראל, תוך ניצול משאביו. זאת, בין השאר, במטרה להנציח את הנוכחות הישראלית בו, גם במסגרת של הסדר מדיני.