דילוג לתוכן העיקרי
מ.מ. על גג ביתו. צילום: רימה עיסא, בצלם, 21.12.17
תפריט
נושאים

כרוניקה של התבגרות תחת הכיבוש: חיים הרוסים במזרח ירושלים

"פעם הייתי מבלה הרבה זמן עם החברים שלי, היינו אוכלים ארוחת בוקר ביחד, הולכים לבית הספר, יוצאים ומבלים. עכשיו אין דבר כזה יותר. אני לא רואה את החברים שלי כמו פעם". כך סיפר לבצלם מ.מ., תושב שכונת אל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים, כיום בן 16.

לפני כשנתיים וחצי, ביולי 2015, כשהיה בן 14, נכנסו לביתו של מ.מ. שוטרים באמצע הלילה ולקחו אותו לחקירה בטענה שיידה אבנים. לאחר 22 ימי מעצר הוא שוחרר למעצר בית בבית דודתו שבבית חנינא, שנמשך יותר משנה. כך תיאר מ.מ. את התקופה שבילה רחוק מביתו ומבני משפחתו:

מ.מ. בביתו. צילום: רימה עיסא, בצלם, 21.12.17

זו הייתה התקופה הכי גרועה בחיים שלי. אסרו עליי לשחק מחוץ לבית ואף אחד לא בא לשחק אתי שם. דוד שלי הוא זקן ואין לו סבלנות לילדים שמסתובבים בבית. כל הזמן ישנתי או צפיתי בטלוויזיה עם דודה שלי. לפעמים דודה שלי היית מבקשת מהילדים של השכנים לקנות לי עוגה. בני משפחה שלי היו מגיעים לבקר אותי כל יומיים שלושה. התגעגעתי למשפחה שלי והייתי בוכה בלילות בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע. לא רציתי להפריע לדודה שלי ולבעלה, למרות שישנתי בחדר לבד. הכי קשה היה כשבאו אורחים לדודה שלי. היו באים אנשים מבוגרים שאני לא מכיר והייתי מוכרח לשבת איתם. אני ילד ורציתי לשחק, זה היה משעמם ומתיש.

אמו, דינא, סיפרה:

הבן שלי היה 22 ימים במעצר בחשד לזריקת אבנים באל-מוסקובייה (מגרש הרוסים). נאסר עלינו לבקר אותו ובעלי ואני יכולנו לראות אותו רק בבית המשפט. בכל פעם שניסינו להעביר לו כסף כדי שיוכל לקנות דברים שהוא צריך במזנון, השוטרים סרבו לקחת מבעלי את הכסף. בבית המשפט הפנים שלו היו חיוורות והוא נראה עייף. במהלך 22 הימים האלה הצלחתי לראות אותו ארבע פעמים בבית המשפט, אבל אסור היה לדבר אתו, לגעת בו או אפילו להתקרב אליו. ראיתי שהיו לו דמעות בעיניים בכל פעם שהוא ראה אותי ואת אבא שלו.

אחרי 22 ימים במעצר הסכימו לשלוח אותו למעצר בית, אבל לא אצלנו בבית. האפשרות היחידה הייתה בבית של דודה שלו בבית חנינא. היא אישה מבוגרת, בת יותר משישים, ובעלה בן יותר משמונים. זה הפריע מאוד לבן שלי, הוא לא רצה לגור בבית זר. בנוסף אסרו עליו בכלל לצאת מהבית, אפילו ללכת למכולת. בעלה של הדודה הוא איש זקן שרוצה שקט ושלווה, ולא ילדים שיסתובבו בבית ויפריעו לו. זה הגביל את התנועה של מ. אפילו בתוך הבית והוא בילה את כל הזמן בצפייה בטלוויזיה או בשינה.

באוגוסט 2016 גזר בית המשפט על מ.מ. שלושה חודשי מאסר בפועל בגין יידוי אבנים. עורך דינו ערער לבית המשפט העליון, שעיכב את תחילת ריצוי העונש ואיפשר למ.מ. לחזור לביתו. ואולם כשביקש מ.מ. לשוב ללימודים בבית הספר, נאמר לו שעליו לחזור על שנת הלימודים שהפסיד בשל מעצר הבית הממושך. מ.מ. סירב ועזב את בית הספר.

מ.מ. בביתו. צילום: רימה עיסא, בצלם, 21.12.17
מ.מ. בביתו. צילום: רימה עיסא, בצלם, 21.12.17

בסוף נובמבר, עוד בטרם ניתנה החלטה בערעור שהגיש, נעצר מ.מ. שוב, גם הפעם בחשד ליידוי אבנים. הוא נחקר, הכחיש את ההאשמות, ולאחר מעצר של 19 יום הועבר לכלא מגידו. הוא נשפט ונאסר לחמישה חודשים וחצי שגם אותם ריצה בכלא מגידו. כך תאר מ. את תקופת מאסרו:

ב-29.11.16 עצרו אותי שוב בבית שלי. שוטרים פשטו על הבית ועשו חיפוש. הם סגרו את כל בני המשפחה בחדר. אחרי חצי שעה בערך אזקו את הידיים שלי ולקחו אותי מהבית. באותו לילה היה מבצע מעצרים גדול באל-עיסאוויה והחזיקו אותי עם עוד עצורים מול המחנה הצבאי שליד אל-עיסאוויה. קשרו לי חתיכת בד על העיניים ואחר-כך החזירו אותי לרכב המעצר ולקחו אותי לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין. לא הכו או השפילו אותי. חקרו אותי במשך שלוש שעות בערך כשהידיים שלי אזוקות. שוב האשימו אותי ביידוי אבנים. רציתי ללכת לשירותים והייתי צמא ורעב אבל לא נתנו לי כלום עד אחרי החקירה. וגם אז קיבלתי רק מים.

העבירו אותי לכלא מגידו, רחוק מירושלים. בני המשפחה שלי יכלו לבקר רק פעם בשבועיים, בביקור שהצלב האדום מארגן. בכל פעם שהעבירו אותי לבית המשפט היו מכניסים אותנו ב"בוסטה" (רכב להסעת עצירים) שיש בו מושבים מברזל. הנסיעות היו קשות. היו לוקחים אותנו מוקדם בבוקר וכסאות הברזל היו קרים. הם היו עוברים בכל בתי הכלא ואוספים עצורים – חלק ביטחוניים וחלק פליליים. בכלא רמלה היו מחלקים את העצורים לפי גילאים ושמים אותנו בחדרים מטונפים. לא יכולתי לישון שם כי המזרונים הגעילו אותי, הם היו מטונפים ומסריחים. למחרת בבוקר היו מעבירים אותי לבית המשפט בירושלים. אני לא זוכר כמה פעמים העבירו אותי ככה כזו אבל אני זוכר שהדיונים בבית המשפט התקיימו בדצמבר, ינואר ופברואר. בסופו של דבר גזרו עלי מאסר עד ל-8.5.17.

בתחילת מאי חזר מ.מ. לביתו וארבעה חודשים לאחר מכן נדחה הערעור שהגיש לבית המשפט על העונש שנגזר עליו במשפטו הקודם, באוגוסט 2016. בית המשפט קבע כי עליו להתחיל לרצות את עונש המאסר בתחילת נובמבר 2017. ואולם בתחילת אוקטובר 2017 נפגע מ.מ. מכדור ספוג שירו עליו שוטרים כשעבר ברחוב במהלך עימותים באל-עיסאוויה. הוא פונה לבית חולים שערי צדק שם עבר ניתוח לכריתת הטחול. בעקבות פציעתו, נדחתה כניסתו לכלא ל-1.1.18. בינתיים זומן מ.מ. לחקירה במשטרה ב-18.12.17 באשמת יידוי אבנים, ונשלח שוב למעצר בית, למשך חמישה ימים.

מ.מ. – שהספיק לעבור בשנתיים חקירות, מעצרים ליליים, כליאה ממושכת בבית סוהר ופציעה חמורה בידי כוחות הביטחון – עתיד להיכלא שוב בימים הקרובים ולרצות עונש מאסר נוסף של שלושה חודשים. מ.מ. אינו לבד. מאות נערים תושבי מזרח ירושלים נלקחים ממיטותיהם באישון לילה, נעצרים ונכלאים מדי שנה. זאת תוך הפרה שיטתית של זכויותיהם ותוך אדישות מוחלטת ומופגנת מצד כל הרשויות האחראיות לטיפול בהם כלפי נסיבות חייהם וההשפעות ההרסניות של מעצרם וכליאתם.

מבחינת רשויות המדינה, מ.מ. אינו אלא אובייקט לדיכוי, כחלק ממערך התחזוקה של השליטה הישראלית בתושבי מזרח ירושלים. המעצרים, החקירות והכליאה הם כולם חלק מתמונת מציאות אלימה זו; לפעמים, כמו במקרה של מ.מ., נלוות לכך גם פציעות קשות מידי אנשי כוחות הביטחון. אין משטר דיכוי ללא התנגדות, ואין דיכוי של התנגדות ללא אלימות. כאשר כל אלו מתרחשים לאורך שנות התבגרותו של נער אחד במזרח ירושלים, השלכותיהם ילוו אותו בוודאי למשך כל ימיו.