דילוג לתוכן העיקרי
אדם אבו ריאלה במרפסת ביתו באל-עיסאוויה, מזרח ירושלים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 24.2.19
תפריט
נושאים

שוטרי משטרת ירושלים הוציאו נער בן 13 ממיטתו בשכונת אל-עיסאוויה ב-4:00 לפנות בוקר ועצרו אותו

ב-4:00 לפנות בוקר רוב הילדים ישנים במיטותיהם, מוגנים בבתיהם. עבור אדם אבו ריאלה, תלמיד כיתה ח', הגר בשכונת אל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים עם הוריו וששת אחיו ואחיותיו – קירות הבית לא סיפקו הגנה. בשעה זו, ביום א', 10.2.19, התדפקו כשמונה שוטרי מג"ב על דלת ביתו של אבו ריאלה, שבועיים לפני יום הולדתו ה-14. כעשרים שוטרים נוספים חיכו מחוץ לבית. הוריו, שהתעוררו מדפיקות השוטרים, פתחו את הדלת והשוטרים הורו להם להביא את בנם לסלון, ללא כל הסבר. אביו של אדם העיר אותו ושב עמו לסלון הבית, אז לקח אותו שוטר בחזרה לחדר, יחד עם אמו, והורה לו להתלבש. השוטרים לקחו את אדם אבו ריאלה למעצר בתחנת המשטרה שברחוב סלאח א-דין.

כחצי שעה לאחר מכן הגיעו הוריו של אדם לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין, שם נאמר להם שבנם אינו נמצא בתחנה. לאחר שהמתינו כחצי שעה בתקווה לראות אותו בכל זאת או לקבל הסבר כלשהו, שבו לביתם. לאחר כשעתיים חזרו ההורים לתחנה כדי לשאול על בנם אך לא זכו לשום מענה. לאחר שהמתינו שעות במסדרון, נתקלו בו במקרה בסביבות השעה 12:30 כששוטר הוליך אותו לשירותים.

אדם, שלא הבין מדוע הוציאו אותו ממיטתו באישון לילה ובמה הוא מואשם, הוחזק במשך כתשע שעות בתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין. במהלך מעצרו נחקר כשהוא לבדו – ללא נוכחות הוריו או עורך דין –  ולא ניתן לו דבר לאכול במשך כל המעצר. לאחר מכן הוא נלקח לבית משפט השלום, שם הורה השופט לשחררו למעצר בית של ארבעה ימים. הוא שוחרר רק בסביבות השעה 15:00, לאחר מעצר של כ-11 שעות שבהן לא ניתן לו דבר לאכול. לאחר מעצר הבית הורשה אדם לשוב לבית הספר  בתנאי שאחד מהוריו ילווה אותו בדרך לשם ובחזרה עד ל-22.2.19, אז שב לשגרת חייו. 

מקרה זה לא רק שאינו חריג, אלא שהוא חלק ממדיניות עקבית של הרשויות הישראליות במזרח ירושלים, שאינן מתייחסות לקטינים פלסטינים כאל אוכלוסייה הזכאית להגנה מיוחדת. במקום זאת, מעצר משמש כמעט תמיד כאמצעי ראשון – ולא אחרון – ובמהלכו זכויותיהם של קטינים מופרות באופן שיטתי. חלופות אחרות כגון זימון לחקירה אינן נשקלות אפילו. הנערים הנעצרים נותרים לגמרי לבדם לאורך כל מעצרם וחקירתם – נשללת מהם כל אפשרות להתייעצות משמעותית עם עורך דין והם אינם יודעים מהן זכויותיהם ומה עתיד להתרחש. הוריהם נותרים אף הם בחוסר ודאות מוחלט לגבי הנעשה עם בנם – כמעט תמיד נאסר עליהם לנכוח בחקירה ואיש אינו טורח לעדכן אותם על זכויותיהם ועל זכויותיו של בנם. מדיניות זו – שמערכת אכיפת החוק לא היתה מעזה לנקוט נגד אוכלוסיות אחרות בישראל – מיושמת באופן גלוי וידוע נגד מאות נערים בשנה, מזה עשרות שנים.

Thumbnail
אדם אבו ריאלה במרפסת ביתו באל-עיסאוויה, מזרח ירושלים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 24.2.19

אדם אבו ריאלה סיפר על מעצרו בעדות שמסר ב-12.2.19 לתחקירן בצלם עאמר עארורי:

ביום ראשון אבא שלי העיר אותי בשעה 4:00 לפנות בוקר וביקש ממני לקום. הוא אמר לי לבוא איתו לסלון. גבר במדי צבא אמר לי "תתלבש ותבוא איתנו". פחדתי. היו שם עוד 8-7 שוטרים חמושים. לא ידעתי למה הם רצו לקחת אותי איתם. חזרתי לחדר שלי עם אחד מהם ועם אמא. התלבשתי ואז לקחו אותי החוצה. אבא ואמא באו אחרינו ואחד השוטרים אמר לאבא שהוא יכול לנסוע אחרינו לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין. הם העלו אותי למושב האחורי של רכב משטרה, ולידי ישב שוטר. היה קר מאוד ורעדתי מקור.

בתחנת המשטרה הכניסו אותי לחדר והושיבו אותי על כיסא עם הפנים לקיר. היו איתי עוד שלושה שוטרים. ישבתי שם כל כך הרבה שעות שהרגשתי כאבים בצוואר ובגב. זזתי בכיסא כדי לנסות להקל את הכאב. נתנו לי לשתות מים וללכת לשירותים פעמיים.

אחרי הרבה זמן, אני לא יודע כמה, אדם בבגדים אזרחיים לקח אותי לחדר אחר. הוא הראה לי סרטון וידיאו שבו רואים אותי רץ בכביש, ושלוש תמונות שלי שבראשונה אני יושב ליד קיר, בשנייה אני נשען עליו ובשלישית אני מחזיק אבן ביד. החוקר אמר לי שאני מואשם בזריקת אבנים על שוטרים. אמרתי לו שהייתה שם קטטה בין צעירים ליד מסגד הארבעין, ושלא היו שם שוטרים. אני לא יודע כמה זמן חקרו אותי, אולי שעה. כשיצאתי מהחקירה, ביקשתי ללכת לשירותים והחוקר בבגדים אזרחיים ליווה אותי ואז ראיתי פתאום את אמא ואבא במסדרון. הרגשתי שאני עומד לבכות, לא רציתי אבל לא הצלחתי להתאפק. אמא שאלה אם אכלתי ארוחת בוקר, ואמרתי לה שלא. היא כעסה ואמרה לחוקר "חראם, זה ילד קטן!" אחר-כך החזירו אותי לחקירה ואחרי זמן קצר הכניסו גם את אמא לחדר. אמא אמרה לחוקר ששיחקתי עם חברים ושלא זרקתי אבנים על שוטרים.

אחר-כך לקחו אותי לבית המשפט. בכיתי ברכב בגלל שאמא ואבא לא היו איתי. בהתחלה השוטרים שמו לי אזיקים, אבל הם הכאיבו לי והשוטרים הסכימו להוריד אותם לפני שירדנו. אני לא יודע כמה זמן עוד לקח עד ששחררו אותי. אחרי השחרור, אבא ואמא שלי לקחו אותי הביתה, ובדרך הבנתי מהם שאסור לי לצאת מהבית למשך ארבעה ימים, ושאחר-כך יהיה לי מותר להגיע לבית הספר רק עם אחד ההורים עד ל-22.2.19. היום זה היום השני של מעצר הבית שלי. תודה לאל שזו תקופה קצרה. אני מעביר את הזמן במשחקים בפלאפון וצפייה בטלוויזיה. אני מתגעגע לחברים שלי ולמשחקים בשכונה.

Thumbnail
שכונת אל-עיסאוויה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 24.2.19

ג'מילה אבו ריאלה, בת 44, אם לשבעה, תושבת אל-עיסאווייה, נשואה ועקרת בית, סיפרה בעדותה על המעצר של בנה:

אני ובעלי התעוררנו מדפיקות חזקות בדלת. כשפתחנו היו שם שוטרים הורו לנו להעיר את הבן שלנו, אדם. נכנסו לבית כשמונה שוטרים, וכעשרים נוספים נשארו בחוץ. הבן שלי יזן, בן 9, התעורר מהרעש. הוא לבש חולצה בצבעים לבן ואפור והשוטר הורה לי להוריד לו אותה. לאדם יש את אותה החולצה ויכול להיות שהם חשבו שזאת החולצה של אדם. הוא לקח אותה.

בינתיים אדם הגיע לסלון עם בעלי. אחד השוטרים הורה לו להתלבש ושלח שוטר אחר כדי ללוות אותו. באתי איתם. שוטר נתן לבעלי מסמך שמודיע לנו שעוצרים את אדם ולוקחים אותו לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין. השוטרים נשארו בבית שלנו בערך רבע שעה.

אדם היה מבולבל ומפוחד ולא הבין מה קורה. השוטרים לקחו אותו. הם לקחו גם את החולצה של יזן. רצינו לנסוע איתם והם אמרו שאנחנו יכולים לנסוע אחריהם ברכב שלנו.

אני ובעלי התלבשנו, קראנו להורים של בעלי שישמרו על שאר הילדים, ונסענו לתחנת המשטרה. השומר בכניסה אמר שאדם לא נמצא שם ולא נתן לנו להיכנס. חיכינו בערך חצי שעה בגשם, ואז התייאשנו וחזרנו הביתה. לא הלכנו לישון. ב-7:30 יצאנו שוב לתחנת המשטרה. חיכינו שם יותר מארבע שעות. שאלנו הרבה פעמים איפה אדם ומתי נוכל לראות אותו, אבל אף אחד לא ענה לנו. בערך ב-12:30 אדם יצא מחדר, בליווי של גבר בבגדים אזרחיים. הוא נראה חיוור ובכה כשראה אותנו. שאלתי אותו אם הוא אכל משהו והוא אמר שלא. התעצבנתי ושאלתי את הגבר שהיה איתו למה מחזיקים ילד קטן כל כך הרבה זמן בלי אוכל? הוא אמר לי: קודם כל, אסור לך לדבר עם הבן שלך. שנית, הוא הולך לבית משפט ושם הוא יאכל. הוא לקח את אדם לשירותים ואז החזיר אותו לאותו החדר.

אחרי בערך רבע שעה הם הכניסו אותי לחדר שאדם היה בו. הגבר שדיבר איתי קודם הראה לי תמונות של אדם, באחת מהן היתה לו אבן ביד. הוא אמר לי שלפי התמונות הבן שלי זורק אבנים. שאלתי אותו: "על מי הוא זורק אבנים? אני לא רואה אף אחד מולו בתמונה. בטח הוא שיחק עם החברים שלו."

הוא אמר "הבן שלך זורק אבנים על שוטרים". אמרתי לו: "איפה התמונות של השוטרים?" אחר כך אמרתי לו גם שלילדים באל-עיסאווייה אין לאן ללכת, אין פארקים ואין משחקים, ושהשוטרים נכנסים לשכונה לעיתים קרובות, ובשביל הילדים העימות איתם זו פעילות ששוברת את השעמום והניכור שהם מרגישים. בסוף אמרתי לו: "מי אחראי לעימותים בין הילדים לשוטרים?"

הייתי בחדר בערך חצי שעה. החוקר החתים אותי על נייר בעברית ואמר שזו העדות שלי. ואז לקחו את הבן שלי לבית משפט השלום ואנחנו נסענו לשם במכונית שלנו. במשפט עורך הדין ביקש לשחרר את אדם, והוא שוחרר ב-15:00.